1. התביעה שבפנינו הינה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, תשלום הודעה מוקדמת, הפרשי שכר עבודה, תשלום בגין עבודה בשעות נוספות ודמי שימוש ברכב בסך כולל של למעלה מ- 300,0000 ₪.

2. התובע, מר אברהם ורדי, מהנדס בהשכלתו, החל לעבוד בנתבעת ביום 1.7.06 (להלן – "התובע"). הנתבעת, חברת מטליין בע"מ, הינה מפעל לייצור ושיווק מוצרי נירוסטה (להלן – "הנתבעת").

3. ביום 18.12.07 הגיש התובע תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 9627/07) כנגד 5 נתבעים – מר אבשלום בנאי, גב' ג'נט בנאי, חברת של-בן בע"מ (להלן – "שלבן"), חברת פרסיס טכנולוגיה בע"מ (להלן – "פרסיס"), והנתבעת בתיק דנן – חברת מטליין בע"מ (להלן – "התביעה בבית המשפט המחוזי").

4. להבנת רקע הדברים אעיר כבר עתה, כי בתביעה בבית המשפט המחוזי, טען התובע כי במסגרת הסכם שותפות אשר נעשה בינו לבין חברת שלבן ומר אבשלום בנאי אשר היה בעל המניות בחברת שלבן, היה זכאי הוא ל-50% מכל פעילותה העסקית של חברת שלבן. לטענת התובע שם, בשנת 2006 התקבלה הצעה לרכישת הפעילות העסקית של חברת שלבן על ידי חברת פרסיס. בהתאם להצעה הוסכם כי תוקם חברה בשם מטליין (הנתבעת בתיק דנן) וכל הפעילות העסקית של חברת שלבן תועבר לחברת מטליין, כאשר חברת פרסיס תהא בעלת 60% ממניות מטליין ואילו 40% הנותרים יתחלקו באופן שווה בין מר אבשלום בנאי לבין התובע. לטענת התובע, באותה עת חלה במחלה קשה בשלה נאלץ להתאשפז, כאשר נודע לו כי עסקת המיזוג יצאה אל הפועל תוך קיפוח זכויותיו, מבלי שהוענקו לו כל זכויות בחברת מטליין. על כן עתר התובע במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי להצהיר כי הוא בעל הזכויות ב-50% מכל נכסיה זכויותיה ופעילותה של חברת שלבן, לקבל לידיו את ספרי החשבונות של חברת שלבן ולהציג בפניו את הסכם המיזוג המלא שנחתם, לקבוע כי עסקת המיזוג בטלה ומבוטלת וכי הוא זכאי להשבת מחצית מכלל הנכסים שהועברו מחברת שלבן לחברת מטליין, או את שווים, לחילופין להורות על פירוק השותפות בינו למר אבשלום בנאי ובנוסף להצהיר כי הוא בעל 20% ממניות מטליין, בעל זכות למנות דירקטור מטעמו במטליין וזכאי ל-20% מכל נכסיה והכנסותיה.

5. עוד נוסיף, כי במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי, העלה התובע טענה כי פוטר מעבודתו בחברת שלבן ותחת זאת הועסק בחברת מטליין, היא הנתבעת כאמור, כאשר תנאי העסקתו לא השתוו לתנאים אשר הובטחו לו במסגרת טיוטת הסכם המיזוג. כמו כן טען התובע כי נלקח ממנו רכבו הרשום על שמו.

6. ביום 26.12.2007 פוטר התובע מעבודתו בנתבעת, בנסיבות עליהן חלוקים הצדדים ואשר עוד יפורטו בהרחבה להלן.

7. הצדדים לתביעה בבית המשפט המחוזי הגיעו להסדר גישור, במסגרתו שולם לתובע סך של 250,000 ש"ח. הסדר הגישור קיבל תוקף של פסק דין ביום 11.4.2011 (נספח 4 לתצהירו של מר הלברייך). ביום 27.2.2012 הוגשה התביעה שבפנינו.

8. במסגרת כתב התביעה טוען התובע כי פיטוריו מהנתבעת, ביום 26.12.2007, נבעו בשל הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי והיו חלק ממסכת התנכלויות ממנה סבל במהלך העסקתו בנתבעת. לטענת התובע פיטוריו נעשו שלא כדין, בהעדר שימוע, כאשר הנתבעת העלילה עליו עלילת שווא בדבר גניבה לכאורה, אך על מנת להצדיק את פיטוריו, ואשר אין לה כל בסיס. אשר על כן עותר התובע בתביעתו לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה 12 משכורות.

9. עוד עותר התובע בתביעתו לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, תשלום בעד עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר בגין חודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר, נובמבר ודצמבר 2006, ודמי שימוש ברכבו הפרטי, הכל כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.

10. בכתב התביעה, הוסיף וציין התובע כי הגיש תביעתו זו לאחר שנים ממועד פיטוריו, בשל מחלה ממנה סבל והליכי פשיטת רגל בהם היה מצוי ובגינם לא היה כשיר להגיש תביעתו. במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע מושתק ומנוע מלהגיש תביעתו, בשל ההליך שבבית המשפט המחוזי, אשר הסתיים בהסדר גישור אשר ניתן לו תוקף של פסק דין.

11. הנתבעת טענה ל"השתק פלוגתא מן הצדק" וכן ל"השתק עילה" כאשר לטענתה, בתמצית, הסדר הגישור נחתם כ-40 חודשים לאחר המועד בו פוטר התובע, וככזה, הגם כי הדברים לא נכתבו במפורש בהסדר הגישור, משתיק את התובע מכל טענה כנגד הנתבעת. לטענת הנתבעת, דבר לא מנע מן התובע מלכלול הסתייגות, במסגרת הסדר הגישור, באשר לזכות תביעה בבית הדין לעבודה, אולם התובע לא עשה כן ועל כן מושתק הוא מלטעון כעת כנגד הנתבעת.

12. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי גם השיהוי שממועד פיטוריו של התובע ועד להגשת התביעה דנן, אשר במהלכו, נחתם הסדר הגישור, מהווה נדבך נוסף בטענת ההשתק, שכן לטענתה לו היה מגיש התובע תביעתו בזמן אמת, בסמוך לפיטוריו, לא היה נחתם עמו הסכם הפשרה כפי שהוא. לאור האמור טוענת הנתבעת כי יש למחוק את תביעתו של התובע על הסף.

13. זאת ועוד, טוענת הנתבעת כי במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי, תבע התובע דמי שימוש ברכב, בדיוק כפי שתובע הוא עתה במסגרת התביעה שבפנינו ועל כן ולכל הפחות דין תביעת התובע לדמי שימוש ברכב, להידחות, בשל השתק עילה ופלוגתא.

14. לגופה של התביעה, טוענת הנתבעת כי הרקע לפיטורי התובע היה חשד לגניבה אשר ביצע התובע, כאשר קיבל לידיו הזמנה של עבודה פרטית בשכר, העבירה בשרשרת הנהלים, תוך מצג שווא באשר למקור ההזמנה, גרם לייצורה, נטל את המטלטלין שיוצר ושלשל לכיסו את התמורה בגין ההזמנה האמורה.

15. לטענת הנתבעת נערכו עם התובע שתי שיחות, במסגרתן ניתנה לתובע הזדמנות לטעון טענותיו. לאחר הבירור ומשהסברי התובע לא הניחו את דעתה, הגישה תלונה במשטרה ואף סיימה את העסקתו. לטענת הנתבעת שילמה לתובע את מלוא פיצוי הפיטורים, וזאת לפנים משורת הדין והגם כי בנסיבות סיום העסקתו לא היה זכאי לכך.

16. כמו כן טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לתשלום הודעה מוקדמת בשל נסיבות סיום העסקתו, כי התובע לא עבד שעות נוספות, כי אינו זכאי לדמי שימוש ברכב, וכי קיבל את מלוא שכרו בגין חודשים יולי – דצמבר 2006, הכל כפי שיפורט בהרחבה להלן.

17. המחלוקת שבפנינו הינה האם פוטר התובע שלא כדין, בהעדר שימוע, ובכלל זה האם עילת הפיטורים היתה מוצדקת. כן עלינו להכריע בשאלה האם בנסיבות סיום העסקתו זכאי היה התובע לתשלום הודעה מוקדמת? כמו כן האם זכאי התובע להפרשי השכר להם טוען, הפרשי פיצויי פיטורים, והאם עבד התובע עבודה בשעות נוספות בגינן זכאי הוא לתשלום. כמו כן עלינו להכריע בשאלה האם זכאי לתשלום דמי שימוש ברכב?

18. בטרם נידרש להכרעה בכל רכיב מרכיבי תביעת התובע, נדון בטענת הנתבעת להשתק עילה ולהשתק פלוגתא.

19. כאמור, טוענת הנתבעת כי התובע, אשר הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, מושתק מלהעלות תביעתו שכן הסכם הפשרה אשר נחתם בתביעה שם, לאחר למעלה משנתיים ממועד פיטורי התובע, ובמסגרתו קיבל סך של 250,000 ₪, היווה סילוק סופי ומוחלט של כל טענות התובע ואילו רצה התובע, יכול היה לכתוב בהסכם ולהשאיר לו זכות תביעה בביה"ד. השיהוי המצטרף להגשת התביעה דנן, בשים לב להסכם הפשרה, משתיקות את התובע לטענת הנתבעת, ולו מן הצדק, מלהגיש תביעה כגון זו אשר הוגשה.

20. מכל מקום טוענת הנתבעת כי תביעת התובע לדמי שימוש ברכב, הועלתה מפורשות בתביעה בבית המשפט המחוזי ולכן חל השתק פלוגתא.

21. דוקטרינת מעשה בית דין, שביסודה עומד עקרון סופיות הדיון, קבועה בתקנה 45(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב – 1991 ( להלן –"התקנות"). מטרת הכלל של מעשה בית דין הוא בין היתר למנוע מצד להידרש לעניינים שנדונו והוכרעו על ידי ערכאה מוסמכת. מדובר בכלל שימושי, המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר [ראה: ע"א 253/84 ספיר - ספיר, פ"ד מ"ב (3), 14,19; דב"ע נד/3-108 גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ – דבורה חבקין עבודה ארצי, כרך כז (1) 234 (להלן – "פרשת גחלת"); נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א,31).

22. דוקטרינת מעשה בית דין מתחלקת לשניים – השתק עילה והשתק פלוגתא.

23. השתק עילה מתקיים, מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ושוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי הדין או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה (ההדגשות אינן במקור – צ"פ) (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561, 583-584 (1968) נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, 30)

24. המבחן המרכזי לכלל השתק העילה הינו מבחן "זהות העילות". מושג זהות העילות נבחן בדרך מרחיבה כך שאם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לעניין זהה, ואם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים, אזי המדובר באותה עילה (ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ [פורסם בנבו], 4.3.2010; ע"א 1835/11 שלמה אבני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 17.11.2011).

25. ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת, יחול כלל השתק העילה (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח (4) 797, 801-802 (1985).

26. "עילת תביעה" היא "מערכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לתרופה המבוקשת" (דב"ע תשן/13-2, עותמאן נאצר - חפצי בה חברה לבניין בע"מ, פד"ע כ"ב, 193,191 המובא בפרשת גחלת לעיל).

27. לצד מבחן זהות העילות ישנם מבחנים נוספים וביניהם כי ההכרעה של בית המשפט האחר ניתנה על ידי בית משפט מוסמך; ההכרעה הינה סופית ומוחלטת; ההכרעה ניתנה לגופו של עניין או לגופה של מחלוקת. אשר לתנאי האחרון יצוין כי זה חל רק כאשר התובע לא זכה בתביעתו (ראה פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, 32).

28. אשר לכלל השתק הפלוגתא, על מנת שזה יחול, צריכים להתקיים 4 כללים כדלקמן:

א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות הינה אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים;

ב. התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא;

ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא - בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה;

ד. ההכרעה בהתדיינות הראשונה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן במסגרתה [ראה: ס"ע 8950-07-09 מפעלי עץ כרמיאל בע"מ נ' שמואל דונרשטיין ניתן ביום 31.07.14 וההפניות שם).

29. פרופ' זלצמן קובעת בספרה כי התנאי השני והשלישי מהווים את רכיביו העיקריים של כלל השתק הפלוגתא, ומבהירה כי המועד לבירור קיומו של מעשה בית דין הוא מוקדם ככל האפשר על מנת לחסוך מהצדדים דיונים עקרים ומיותרים.

30. ההבדל בין השתק עילה להשתק פלוגתא, נדון בבית הדין הארצי לעבודה בפרשת גחלת לעיל כדלקמן:

"לעניין זה, ההבדל בין "השתק פלוגתא" לבין "השתק עילה" הוסבר בבג"צ 578/82, נעים נ' בית הדין הרבני האזורי ואח', פ"ד ל"ז (2), 701, 705, כדלקמן:

"אם הגיש פלוני תובענה בעילה מסוימת, ותביעתו נדחתה - הרי לא יוכל להגיש תביעה חדשה באותה עילה, אפילו לא קבע בית המשפט כל ממצא בגין טענותיו ועילתו של התובע, וזה הוא השתק העילה.

אולם, אם הגיש פלוני תובענה בעילה אחרת, לא יהא מנוע מכך, אלא אם נקבע כבר ממצא על-ידי בית המשפט באותו עניין - וממצא יכול להיות גם חיובי וגם שלילי, וזה הוא השתק הפלוגתא".

31. בענייננו, התביעה בבית המשפט המחוזי, נסובה במהותה סביב עסקת המיזוג שבין חברת פרסיס לשלבן והקמתה של הנתבעת בתיק דנן, חברת מטליין. אין המדובר באותה תשתית עובדתית ואף לא בעניין זהה. אף הזכות והאינטרסים אשר נטען בבית המשפט המחוזי כי נפגעו, אינם זהים לאינטרסים ולזכויות המוגנות ואשר נטען כי נפגעו, בתביעה שבפנינו.

32. אמנם, במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי, נטען כי התובע הועסק על ידי חברת מטליין, היא הנתבעת שבפנינו, וכי תנאי העסקתו לא היו כפי שהובטח לו, אך לא זו היתה מהות תביעתו בבית המשפט המחוזי ולא זו היתה העילה לתביעת התובע בבית המשפט המחוזי, אלא עסקת המיזוג במסגרתה קופחו זכויותיו של התובע לטענתו.

33. לכך נוסיף, כי אפילו היתה זהות בעילות התביעה הרי שבשל העובדה כי התביעה לזכויות מכוח יחסי העבודה שבין התובע לנתבעת, הינן בגדר סמכותו של בית דין זה, הרי שלא חל כלל השתק העילה (ראה פרופ' זלצמן בספרה, עמ' 115-116).

34. לא נעלמה מעיננו טענת הנתבעת כי יש בשיהוי הרב אשר נקט התובע, בהגשת תביעתו שבפנינו, משום חוסר תום לב, כאשר בין לבין, אף נחתם הסכם הפשרה עימו במסגרתו זכה הוא לסך לא מבוטל של 250,000 ₪ ולו היה מגיש תביעתו בסמוך לפיטוריו לא היה נחתם עימו הסכם הפשרה כפי שנחתם וכי יש בכך, מן הצדק, לדחות התובענה על פי כלל השתק העילה.

35. הגם כי יש משום חוסר תום לב בשיהוי בו נקט התובע כאשר בין לבין נחתם עימו הסכם הפשרה בתביעה בבית המשפט המחוזי (ובעניין זה נציין כי אין בידינו לקבל את טענת התובע כי השתהה בהגשת תביעתו בשל מחלתו שכן שוכנענו כי באותה העת אף ניהל את תביעתו בבית המשפט המחוזי והיה מעורב בניהולה ובהליך הגישור (ראה עמ' 39 ש' 25-32, עמ' 40 ש' 18-21) ואף הליכי פשיטת רגל בגינם טען שלא היה כשיר להגיש תביעות – הוכח כי התובע לא הוכרז כפושט רגל ויכול היה להגיש תביעות (ראה עמ' 42 ש' 19-20)) הרי שלא מצאנו בפסיקה אחיזה ל"כלל השתק עילה מן הצדק" ואף אין בידינו להרחיב את כלל השתק העילה מעבר לשהותווה בפסיקת בתי המשפט, ועל כן אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת ל"השתק מן הצדק".

36. יחד עם זאת, ובאשר לתביעה לדמי שימוש ברכב, הרי שדין טענת הנתבעת להתקבל. ונבהיר- בכתב התביעה בבית המשפט המחוזי נטען, בסעיף 11 כדלקמן: "כמו כן, לקחו הנתבעים מהתובע רכב מסוג טויטה מ.ר. 58-561-09 הרשום ע"ש התובע (להלן – "הרכב") והם עושים בו שימוש מאז".

37. בסעיף 26 לכתב התביעה בבית המשפט המחוזי: "מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, יתבקש בית המשפט הנכבד להצהיר כי על הנתבעים, להשיב לתובע את הרכב (כהגדרתו לעיל) אשר ניטל ממנו שלא כדין, ולפצותו על התקופה שבה לא היה הרכב בשימושו".

38. המדובר באותו רכב, לו טוען התובע במסגרת התביעה שבפנינו, רכב מסוג טויוטה פריביה. התובע אישר זאת בחקירתו (עמ' 47 ש' 6-7). בעניין זה, טען התובע, בהודעתו לבית הדין מיום 15.3.2013 כי התביעה בבית המשפט המחוזי נגעה לתקופה שבה נלקח הרכב מן התובע ולא היה בשימושו, משנת 2007 ואילך, ואילו בגין התקופה שלפני כן, כאשר הרכב היה גם בשימושו של התובע, מיום 1.7.2006 ועד 2007 (6 חודשים), זו התביעה שבפנינו. בהודעתו זו הודיע התובע כי לאור האמור הוא מפחית את רכיב תביעתו לדמי השימוש ברכב מסך של 115,000 ₪ לסך של 23,100 ₪ בלבד.

39. אין בידינו לקבל טענתו זו של התובע. טענה זו הינה מלאכותית, ולא מתיישבת עם הגיון הדברים, שכן אין זה סביר כי התובע כלל בתביעתו בבית המשפט המחוזי את התקופה השנייה ואילו התקופה הראשונה לא נכללה בתביעה. כך גם, במסגרת חקירתו, הודה התובע כי לא היתה הפרדה בתביעה בבית המשפט המחוזי, ומתשובתו עולה כי התביעה בבית המשפט המחוזי היתה הן לתקופה בה נלקח ממנו הרכב ונעשה בו שימוש לצרכי החברה, והן בתקופה בה לא ניתן לו רכב צמוד כפי שהובטח לו והוא נאלץ להשתמש ברכבו שלו (ראה חקירת התובע עמ' 48 ש' 9-17). כן נציין כי בבחינת הסכם הגישור שבין הצדדים ובסעיף 6 בפרט, עולה כי הצדדים הסכימו כי: "...אין ולא תהיינה להם בעתיד כל טענה ו/או תביעה האחד נגד משנהו בגין כל דבר ועניין הקשור למסכת האירועים ולעילות המפורטות בכתב התביעה ובכתב התביעה שכנגד". יש באמור, כדי לחסום את התובע מלתבוע בגין הרכב הספציפי אשר אוזכר בתביעתו ואין הוא יכול לשוב בתביעה נוספת בגין הרכב האמור.

40. ערים אנו לכך כי אחד מן התנאים לקיומו של השתק פלוגתא והשתק עילה הינו כי תהא הכרעה לגופו של עניין ולכאורה בבית המשפט המחוזי לא היתה הכרעה לגופו של עניין, אלא פסק הדין ניתן בדרך של פשרה. יחד עם זאת, הרי שנפסק כי לא כל אימת שפסק הדין נותן תוקף לפשרה אליה הגיעו הצדדים, לא יחול מעשה בית דין ויש לבחון את הסכם הפשרה תוך בירור הנסיבות וכוונת הצדדים כפי שהיא מצטיירת ממנו (בר"ע 27220-08-13 שמואל דורנשטיין נ' עץ כרמיאל בע"מ ניתן ביום 11.11.13). לדידנו, ומעיון בהסכם הפשרה עולה כי הצדדים נתכוונו ליתן מענה לכל העילות ומסכת העובדות שאוזכרה בכתב התביעה שבבית המשפט המחוזי, ובכלל זה בנוגע לרכב הספציפי אשר אוזכר שם והיינו נשוא התביעה שבפנינו, ועל כן חל לעניין תביעת התובע לדמי שימוש ברכב, השתק עילה והשתק פלוגתא.

41. ממילא נוסיף כי אף לגופו של עניין, לא שוכנענו כי התובע זכאי לדמי שימוש ברכב, בגין התקופה שמיום 1.7.2006 ועד לשנת 2007. לטענת התובע הוא נאלץ להסיע ברכבו הפרטי עובדים וכי הנתבעת עשתה בו שימוש לצרכיה במשך יום העבודה. בעניין זה התרשמנו כי הרכב נרשם על שמו של התובע, לצרכי נוחות בלבד, וכי הרכב היה של חברת שלבן ואשר היה צריך לעבור לידי הנתבעת, וכי התובע מעולם לא הלין על כך (ראה לעניין זה עדות אלכס עמ' 70 ש' 18-20, ש' 24-26). בעניין זה נציין כי אם הרכב אכן היה שייך לתובע, תמוה עד מאוד כי כאשר נתנה הנתבעת לתובע רכב צמוד אחר, טרנזיט, החזיר התובע את רכב הטויוטה אשר הוא טוען ששייך לו, לידי הנתבעות (ראה חקירת התובע עמ' 49 ש' 15-17). כך גם לו היה הרכב של התובע, היה משתף התובע פעולה לחידוש רישיון הרכב, ותובע את זכותו בו, אך באופן תמוה הוא לא עשה כן (ראו גם נספחים 14-15 לתצהיר דני הלברייך).

פיצויים בגין פיטורים שלא כדין:

42. לטענת התובע פיטוריו היו סופו של מסע התנכלות והשפלה ממנה סבל במהלך כל תקופת עבודתו בנתבעת וזאת בשל יחסיו עם מר אבשלום בנאי ועל רקע עסקת המיזוג להקמתה של הנתבעת, בה קופחו זכויותיו.

43. לטענת התובע בשל הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי החליטה הנתבעת לפטרו, ללא כל מניע ענייני, תוך שהיא ממציאה עלילת שווא כנגדו כביכול בגין גניבה.

44. טוען התובע בסיכומיו כי כל טענות הנתבעת בדבר גניבה לכאורה לא הוכחה, וכי לא הוכח מה נגנב, מתי, ומה שווי הגניבה. עוד טוען התובע כי הנתבעת נמנעה מלהמציא מסמכים מהותיים לעניין הגניבה הנטענת ועל כן הדבר עומד לחובתה.

45. לטענת התובע בכל מקרה, אפילו היה מניע ענייני לפיטוריו (הגניבה לכאורה) הרי שפיטוריו נעשו שלא כדין, ללא שימוע, ומבלי שניתנה לו ההזדמנות להתגונן. לטענת התובע דווקא עילת הפיטורים הנטענת, חייבה את הנתבעת, ביתר שאת, לערוך לו שימוע כהלכתו. לטענת התובע נדרש הוא לאסוף את חפציו ולעזוב את מקום העבודה לאלתר, תוך שהוא מלווה בשני בריונים.

46. אשר על כן עותר התובע לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 108,000 ₪ השווים ל-12 משכורות. מנגד, טוענת הנתבעת כי פיטוריו של התובע נעשו כדין, לאחר שנערך עימו בירור ושימוע, ולאחר שלא היה בהסבריו כדי להניח את דעתה באשר לחשד לגניבה אשר יוחסה לתובע.

47. בעניין זה טוענת הנתבעת כי התובע, העביר סקיצה לייצור פריט, אשר לא הוזמן על ידי לקוח חיצוני, ללא שם לקוח וללא מספר הזמנה. לאחר שיוצר הפריט האמור, נטל התובע לטענת הנתבעת את הפריט, וזה נעלם מהמפעל מבלי שהוצאה תעודת משלוח.

48. לאחר שנתגלה לנתבעת העניין ונערך בירור ראשוני עם התובע, בו טען כי המדובר במוצר ללקוח בשם מורדי, ולאחר שנתברר כי מר מורדי לא הזמין את המוצר שנלקח, החזיר התובע את הפריט למפעל, והצטייד במסמך הזמנה להצעת מחיר על שם לקוח בשם תומר עמדי וסקיצה אשר צורפה אליו (נספח 5-6 לתצהיר דני הלברייך) וכן הביא עימו סך של 250 ₪. בשיחה זו טען התובע בפני הנתבעת כי, מר תומר עמדי, הזמין עבודה (בהתאם להזמנה להצעת מחיר שהציג בפניהם), וכי המדף שנלקח היה מדף לדוגמא, וכי מר עמדי מבקש לתקן את הדוגמא ואף שילם מקדמה בסך 250 ש"ח, וכל שעשה התובע היה להקדים את הזמנתו של מר עמדי על בסיס מספר ההזמנה של מר מורדי שהיתה במערכת.

49. טוענת הנתבעת כי סיפור מר עמדי היה סיפור כיסוי, שהמציא התובע לאחר שיחת הבירור הראשונה וכי אין בינו לבין הפריט שנעלם ולו דבר וכי המוצר שנלקח על ידי התובע והושב לא היה חלק מהזמנתו של מר עמדי. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי רק במהלך ההליך המשפטי נתברר כי מר עמדי הינו חתנו של התובע ולכך יש משמעות לעניין מהימנות סיפור הכיסוי האמור.

50. אשר על כן טוענת הנתבעת, לאחר שהסברי התובע לא הניחו את דעתה החליטה על פיטוריו. הנתבעת טוענת כי פיטורי התובע נעשו כדין, ממניע ענייני, לאחר שניתנה לו הזדמנות להציג טענותיו ולאחר שהללו נשקלו על ידה. מכל מקום טוענת הנתבעת כי הלכת השימוע במגזר הפרטי, במועד סיום העסקתו של התובע, היתה בחיתוליה ויש ליתן לכך חשיבות בבחינת הליך סיום העסקתו של התובע.

51. התובע בתצהירו טען לגבי סיפור הגניבה כי מעולם לא גנב ולא ביצע עבודה פרטית. לטענת התובע בתצהירו מר עמדי הזמין עבודה, הנתבעת ייצרה וסיפקה אותה כאשר כל הנתונים היו גלויים ומר עמדי שילם על העבודה במלואה. טוען התובע כי כל שעשה היה להקדים את ההזמנה של הלקוח מר עמדי, על בסיס מספר הזמנה של לקוח קיים, מר מורדי אשר לא יצאה אל הפועל. מוסיף התובע כי הסיבה שרצה להקדים את ההזמנה היתה כי ידע שיפוטר בקרוב וכי הוצאת עבודה ללא תעודת משלוח לא היתה חריגה במפעל.

52. התובע מפנה אף אצבע מאשימה למר אבשלום בנאי, הוא אחד מבעלי הנתבעת, אשר לטענתו ביצע בעצמו עבודות פרטיות בנתבעת ופעל שלא על פי הנהלים.

53. שוכנענו כי הסיבה לפיטורי התובע לא היתה בשל הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי, כי אם בשל החשד כי התובע ביצע גניבה מן הנתבעת.

54. בעניין זה גרסתו של התובע בדבר ההזמנה של מר עמדי למול תמלולי השיחות מזמן אמת, וגם הסתירות שבגרסת מר עמדי והתובע עצמו כפי שנשמעו בפנינו, מעלה תמיהות רבות באשר לגרסה זו לפיה המוצר שנלקח על ידי התובע הוזמן על ידי מר עמדי, ועל כן שוכנענו כי לנתבעת היה יסוד סביר להניח כי התובע פעל שלא כדין בעניין.

55. עיון בנספח 8 לתצהירו של מר הלברייך, סיכום מיום 24.12.2007 מעלה כי המדובר בסיכום שיחה, בה נכח התובע, ובמועד זה מסר התובע כי המדובר בהזמנה ללקוח בשם מורדי, דוגמא בחינם, לקוח המצוי במערכת ההזמנות של הנתבעת. נציין כי אמנם המדובר בראשי פרקים אך ממסמך זה, ובהצלבה עם נספח 10 (עמ' 85), לתצהירו של מר הלברייך ועדותו של מר רודניצקי (עמ' 85 ש' 25-31, עמ' 86 ש' 3-4) המדובר בשיחה שבוצעה בנוכחות התובע, בה נמסר על ידי התובע כי הלקוח לו בוצעה ההזמנה שנקלחה על ידו הינו מר מורדי. זאת ניתן להבין גם מהסיפא של מסמך זה, בו ביצעו בירור למול אותו לקוח.

56. ואולם, בשיחה שהתקיימה עם התובע ביום 25.12.2007 (כעולה מעמ' 88 לנספח 10 לתצהיר הלברייך) העלה התובע גרסה מתוקנת, במסגרתה הציג את ה"הזמנה להצעת מחיר" על שם מר תומר עמדי, נושאת תאריך 20.12.2007 בצירוף סקיצה לייצור מתאריך 16.12.2007, וטען כי המוצר שנלקח על ידו היה דוגמא למר עמדי, המעוניין בתיקונה ובייצור מדפים נוספים, הכל בהתאם ל"הזמנה להצעת מחיר" שהציג בפני הנתבעת. בשיחה זו טען התובע כי מר עמדי הוא המזמין ואילו מורדי, הוא רק קבלן שעושה לו את השיפוץ (עמ' 86 לנספח 10 לתצהיר הלברייך).

57. גרסה זו של התובע, אשר הוצגה בפני הנתבעת לראשונה, רק בשיחה שלאחר הבירור הראשוני שנערך עם התובע, ולאחר שהתברר כי מר מורדי לא קיבל כל מוצר (ראה עמ' 86 לנספח 10 לתצהיר הלברייך כאשר עומת התובע עם העובדה שמר מורדי לא קיבל מד אלא רק הצעת מחיר והתובע עונה כי מר עמדי הוא למעשה המזמין), מעלה תהיות רבות באשר למהימנותה, בלשון המעטה.

58. בעדויות שבפנינו הסתבר כי מר עמדי לא הוא שכתב את ההזמנה להצעת מחיר, אלא התובע בעצמו, כאשר לטענתו זו הוכתבה טלפונית על ידי מר עמדי (ראה נספח 11 עמ' 118-119, עדות מר עמדי עמ' 22 ש' 9). מר עמדי בעדותו לא ידע האם הכתיב לתובע גם את הסיפא של אותה הזמנה לפיה מצורפת מקדמה בסך 250 ₪ (עמ' 22 ש' 20).

59. אשר למקדמה בסך 250 ₪, הגרסאות שנמסרו על ידי התובע היו רצופות סתירות כמו גם לא התיישבו עם גרסתו של מר עמדי עצמו. כך, תחילה טען התובע בשיחה שנערכה עימו, כי אלו נמסרו לו "ביום חמישי" על ידי מר עמדי (נספח 11 לתצהיר הלברייך עמ' 107), ואילו לאחר מכן, כשהודה כי ההזמנה הוכתבה לו טלפונית על ידי מר עמדי, (ועל כן הכיצד ייתכן כי מסר לו את אותם 250 ₪), טען כי מר עמדי אמר לו לשלם את אותם 250 ₪ - דהיינו כי אותם 250 שקלים הוצאו מכיסו של התובע עצמו ולא על ידי מר עמדי.

60. עניין זה לא רק שעומד בסתירה לגרסתו הראשונית של התובע כאמור, אלא עומד בסתירה לתצהירו של מר עמדי לפיו שילם מקדמה של 250 שקלים (סעיף 6 לתצהיר), ואף לגרסה שמסר מר עמדי כעולה מהתמלול נספח 10 לתצהיר הלברייך, לפיו ישלם על הכל, כולל הדוגמא.

61. סתירה נוספת בעניין המקדמה נמצאה גם בין תצהירו של מר עמדי לבין עדותו בעמ' 22 כאשר נשאל: "ש.השאלות שלי הן לא רק לגבי המידות אלא המלל עצמו "מצורפת מקדמה על סך..." המשפט האחרון אתה הכתבת?" ומר עמדי ענה:"ת. קיבלתי מדף לדוגמא הוא לא התאים לי בדיוק, ביקשתי שינויים, בין הצינורות של המדף בעקבות הדוגמא הזו שתהיה טובה הזמנו עוד שני מדפים עוקבים על אותו רעיון ושהמדפים היו מוכנים שילמתי."

62. עדותו של מר עמדי לעניין תשלום המקדמה היתה רצופת סתירות ואף סתרה את גרסתו של התובע כפי שנמסרה בזמן אמת בתמלול השיחה נספח 11 לתצהיר הלברייך. כך בעוד שהתובע טען כי מר עמדי אמר לו לשלם את 250 השקלים, מר עמדי טען כי מסר אותם לתובע במזומן, אך לא ידע לזכור איפה ומתי מסר אותם (עמ' 23 ש' 26-31).

63. בסופו של דבר, הודה מר עמדי, לאחר שעומת עם התמליל, נספח 10 לתצהירו של מר הלברייך, כי לא שילם את המקדמה של 250 שקלים (עמ' 24 ש' 27-28).

64. תמיהה נוספת הינה מדוע המתין התובע עם גרסתו בעניין מר עמדי ועם הצגת מסמך ההזמנה והסך של 250 השקלים שלכאורה שולמו על ידו בעבור הדוגמא, מספר ימים לפני הבירור, והציגם רק לאחר הבירור הראשוני, ולא העלה הדבר בשיחה הראשונה שנערכה עימו ביום 24.12.2007 עימו. בעניין זה לא ידע התובע, בזמן אמת, ליתן הסבר מדוע מסר את המסמכים והכסף רק מספר ימים לאחר שקיבלם ולא אמר דבר בשיחה הראשונה שהתקיימה עימו ביום 24.12.2007 (ראה עמ' 108 ש' 9-10 לנספח 11 לתצהיר מר הלברייך) ובחקירתו בפנינו ניסה להתחמק מליתן תשובה, מה היה המועד בו מסר את ההזמנה ואת הכסף וטען כי אינו זוכר (עמ' 53 ש' 15-16, עמ' 54 ש' 5-8).

65. עדותו של התובע בכל הנוגע למועד בו מסר את הכסף וההזמנה לנתבעת נמצאה בעינינו בלתי מהימנה, מתחמקת ושוכנענו כי השיחה נערכה עם התובע ביום 25.12.2007, ורק במועד זה מסר התובע לנתבעת את ההזמנה של מר עמדי יחד עם 250 שקלים, בעוד שההזמנה לכאורה הועברה ביום 20.12.2007 ואף התקיימה עימו שיחה ביום 24.12.2007, במסגרתה לא העלה הנושא כלל.

66. בעניין זה, אין לקבל טענת התובע כאילו והנתבעת הטעתה אותו כאשר מסרה לו כי מר עמדי מסר לה כי לא שילם מאום, שכן מתמלול השיחה עם מר עמדי אכן עולה כי מר עמדי הודיע כי ישלם על כל העבודה, כולל הדוגמא בסיומה (עמ' 101 ש' 5-12, עמ' 102 ש' 16-19) דהיינו כי לא שילם כל מקדמה.

67. לסתירות בעניין ההזמנה להצעת מחיר והמקדמה ששולמה לכאורה על ידי מר עמדי, נוסיף כי במסגרת עדותו של מר עמדי בפנינו (עמ' 21 ש' 27), נסתבר לראשונה, כי המדובר למעשה בחתנו של התובע. הגם כי התובע נשאל בזמן אמת מיהו מר עמדי, לא הזכיר את עובדת הקרבה המשפחתית (אפילו אז היה מר עמדי חבר של בתו ולא נשוי לה, התובע בחר במודע לטעון כי ההיכרות היא דרך מכר משותף מהמשטרה) וגם לא בתצהירו שלו ושל מר עמדי עצמו. לדידנו יש בהעלמת נתון זה, כדי להשליך על מהימנות גרסתו של התובע כולה, בשים לב לכך כי ההזמנה כאמור נכתבה על ידי התובע בעצמו, וגם הסכום של 250 ₪ שולמו על ידו, דבר כשלעצמו עומד בסתירה כאמור לעדויות ולגרסה מזמן אמת של מר עמדי.

68. לא נעלמה מעינינו טענת התובע בדבר התמלולים שצורפו לתצהירי הנתבעת. התובע טען כי התמלילים שצורפו אינם תואמים לתמליל שהוגש למשטרה. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי התמליל שהוגש למשטרה היה תמלול שערכה בעצמה ואילו התמלולים שהוגשו לבית הדין הינם תמלולים מקצועיים שנערכו על ידי חברת "פרוטוקול". זאת ועוד טען התובע כי התמלולים הוגשו ללא תצהיר של מי שערך אותם בלי ירוט של הדוברים, תאריכים וכי אלו תואמים לדיסק. אמנם דרך המלך בהגשת תמלילים היא באמצעות תצהיר של מי שערך אותו. אולם נוכח השיהוי הרב שנקט התובע בהגשת תביעתו, מצאנו כי יש בתמלולים אלו כדי לשפוך אור על מה שהתרחש בזמן אמת בכל הנוגע לעניין הגניבה ולגרסתו של התובע כפי שנמסרה בזמן אמת ועל כן יש לייחס להם משקל רב ואין בידינו לקבל את טענות התובע. נוסיף ונציין כי התובע עצמו השתמש בתמלולים בסיכומיו, להוכיח לכאורה הקשר שבין פיטוריו לתביעה בבית המשפט המחוזי (ראה סעיף 13 לסיכומי התובע).

69. אנו לא מקבלים את טענות התובע כי הנתבעת לא הצביעה מהו המוצר שנגנב, המועד בו בוצעה הגניבה ושוויו. הוכח בפנינו כי המוצר שנלקח על ידי התובע היה מדף/כוננית (ראה עדות אנטולי, עמ' 130 ש' 22, עמ' 131 ש' 17-18 בהן מסביר את עדותו מר נבט במשטרה שטען כי מדובר ב"ייבוש סירים", ועדות חלי סיוה עמ' 139 ש' 3-4) אמנם עדי הנתבעת לא ידעו להצביע על מועד מדויק בו נלקח המוצר, אולם כולם הצביעו על חודש נובמבר 2007 (אמנם בטופס ההודעה במשטרה נרשם 19.12.2007 אולם בתוכן העדות מסר מר נבט כי המדובר בחודש נובמבר 2007). עדותו של מר אנטולי נמצאה מהימנה בעינינו לפיה התובע מסר לו סקיצה לייצור מדף, וכי הסקיצה שהומצאה לאחר מכן על ידי התובע, להזמנה של מר עמדי, איננה זו שהועברה לידיו (וראה גם עדות הלברייך עמ' 109 ש' 31-32 לפיה הסקיצה שצורפה לתצהירו היתה זו שמסר לו התובע עצמו ולא בהכרח זו שהועברה לאנטולי לייצור).

70. לאור כל האמור לעיל, ממכלול המסמכים והעדויות שנשמעו בפנינו, שוכנענו כי הזמנתו של מר עמדי, נתגבשה על ידי התובע לאחר הגילוי בדבר היעלמות המוצר מחצרי הנתבעת, על מנת לנסות וליתן הסבר להיעלמות המוצר, וכי אין קשר, בין הזמנת מר עמדי למוצר שנעלם ועל כן היה לנתבעת יסוד סביר להניח כי התובע פעל שלא כדין בעניין, וזו אשר הביאה לפיטוריו.

71. בעניין זה אנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי המוצר שהוחזר על ידי התובע, נשאר בחצרי הנתבעת, וזה לא סופק לאף לקוח ובוודאי לא למר עמדי. אמנם הנתבעת לא צירפה צילום של המוצר האמור, אך בעניין זה גרסת הנתבעת מהימנה בעינינו מגרסת התובע, אשר כאמור מצאנו בה תהיות וסתירות רבות.

72. למעלה מן הצורך נוסיף כי גם לו היתה מתקבלת על ידנו גרסתו של התובע באשר להזמנתו של מר עמדי ככזו אשר יש בה הסבר לעניין המוצר שנעלם מחצרי הנתבעת, הרי שהוכח בפנינו כי זו, נעשתה בניגוד למקובל, על גבי מספר הזמנה קיים, כאשר המוצר נלקח על ידי התובע ללא תעודת משלוח, כשהתובע קיבל לידיו לכאורה מזומן ולא העבירו מיידית לצורך הוצאת חשבונית, וגם התנהלות זו של התובע איננה תקינה בלשון המעטה והיה בה נימוק להביא לפיטוריו. בעניין זה אין בידינו לקבל את טענת התובע כי הוצאת מוצרים ללא תעודת משלוח היתה דבר כבשגרה, והתובע הודה בזמן אמת כי הדבר אסור וכי פעל שלא באופן מסודר (עמ' 120 ש' 1-2 לנספח 11 לתצהיר הלברייך).

73. לא נעלמו מעינינו טענותיו הרבות של התובע באשר לגניבה ובכללן כי אם יש אשם בגניבה הרי שזה מוטל על מר אנטולי, אחראי הייצור, אשר היה עליו לפקח ולבדוק כל הזמנה, כמו גם מר אבשלום בנאי ווליד עיסא להם יש חלק בגניבה, ככל שזו התרחשה. אולם, אין בידינו לקבל טענות אלו ולכל הפחות בוודאי אין באלו כדי לבטל את חלקו של התובע במעשה. התובע הוא שהעביר הסקיצה לייצור וניסיונו להטיל האשם על אדם אחר דינו להידחות. בעניין זה העיד מר אנטולי כי התובע היה עובד בכיר וכי הניח כי יעביר מספר הזמנה כנדרש ועדותו זו מהימנה עלינו (עמ' 124 ש' 12-20).

74. גם ניסיונו של התובע להיאחז בעובדה כי תיק המשטרה נסגר ועל כן לא היתה גניבה, לא יכולה להתקבל שכן תיק המשטרה נסגר מחמת חוסר ראיות ולא מחמת חוסר אשמה. נוסיף ונאמר כי בוודאי שלא מוטל על הנתבעת לאסוף ראיות ברמה הנדרשת לצורך הגשת כתב אישום, כראיות לצורך פיטוריו של עובד. אמנם לא כל טענה בעלמא בדבר גניבה יש בה כדי להצדיק פיטורי עובד, אך שוכנענו כי בנסיבות דנן, היו בפני הנתבעת מספיק ראיות לבסס חשד כנגד התובע, המצדיקות את סיום העסקתו.

75. גם טענת התובע באשר להתנהלותו של מר בנאי אינה יכולה להועיל לתובע, ובוודאי שהתנהלות שלא כדין של עובד אחד (אם כי איננו קובעים כי אכן כך היה) איננה יכולה להצדיק את התנהלותו של התובע ואי מיצוי הדין עימו.

76. אשר לטענות התובע בדבר העדר מסמכים אשר יכלו לשפוך אור על סוגיית הגניבה ובכלל זה תיק הלקוח של תומר עמדי, הקבלה על סך 250 ₪, הסקיצה שנמסרה לאנטולי לייצור, תיעוד של המוצר הגנוב, וכי הללו עומדים לחובת הנתבעת אין אלו יכולות להתקבל מקום בו פעל התובע בשיהוי של ממש, עת הגיש תביעתו לאחר כ- 5 שנים ממועד פיטוריו ובכך גרם לנזק ראייתי לנתבעת עצמה.

77. אשר לטענת התובע בדבר אי המצאת נהלי עבודה הזמנה וייצור נכון לשנת 2007, אמנם אכן ובהתאם לעדותו של מר הלברייך, עלה כי ישנם נהלים כתובים, אולם התובע בעצמו במסגרת עדותו בחקירת המשטרה טען כי אין נוהל מסודר וכי הללו בשלבי כתיבה (ראה חקירת התובע במשטרה ש' 13-17. מכל מקום, בתמלול השיחה מזמן אמת, הודה התובע כי פעל שלא כנדרש, כאשר השתמש במספר הזמנה קיים, וכאשר הוציא את המוצר מחצרי הנתבעת ללא תעודת משלוח וקיבל לידיו כסף מזומן אותו העביר רק לאחר מספר ימים לנתבעת, כטענתו. טענות התובע כי אם הוא הפר נהלים אזי בהכרח גם אנטולי, וליד עיסא ומר בנאי, אינה מעלה או מורידה מהתנהגותו הוא עצמו.

78. גם טענת התובע כי עילת הפיטורים לא מצאה ביטוי במכתב הפיטורים עצמו לא יכולה להעיד כפי שמבקש התובע, כי לא היתה גניבה. במכתב הפיטורים, נקטה הנתבעת לשון כללית אמנם, אך כזו שיש בה כדי להעיד על פיטורי התובע בנסיבות החשד שיוחס לו, ולא מן הנמנע כי הנתבעת נמנעה מלכתוב מפורשות את עניין הגניבה, כדי שלא לפגוע בתובע.

79. אשר לטענות התובע בדבר מועד הגניבה והסתירות לכאורה בגרסאות שהציגה הנתבעת, שוכנענו כי לא היה ביכולתה של הנתבעת להצביע על מועד מדויק מתי ארעה הגניבה, וכך אף עולה מהודעת מר נבט בן חיים במשטרה. בעניין זה לא מצאנו סתירה בין העדויות שכן כולן מצביעות סביב חודש נובמבר 2007, כאשר הגילוי היה בחודש דצמבר 2007 בסמוך לשיחות שנערכו עם התובע (ראה גם תמלול השיחה מזמן אמת עמ' 114-115, נספח 11 לתצהיר הלברייך).

80. גם טענת התובע כי הנתבעת נמנעה מלצלם את המוצר שנגנב אינה יכולה לסייע בידו, ובעניין זה התרשמנו מעדותו של מר אנטולי לפיה המוצר לא סופק למר עמדי ואין קשר בינו לבין הזמנתו של מר עמדי כלל.

81. לטענת התובע כי כל אחד יכול היה לקחת את המדף, הרי שזו אינה יכולה לסייע בידו שכן גרסת התובע מלכתחילה היתה כי לקח את המדף אם כי לטענתו זה היה מיועד למר עמדי, כדוגמא. הגם כי הוכח בפנינו כי עילת פיטוריו של התובע היתה החשד האמור ולא בקשר עם התביעה בבית המשפט המחוזי, הרי שהוכח בפנינו כי לתובע לא בוצע שימוע כדין.

82. זכות השימוע הינה זכות יסודית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו למעסיקו. במסגרת זו, על המעסיק להעלות על הכתב, מבעוד מועד בפני העובד את הטענות הנטענות כלפיו והמהוות בסיס לכוונה לפטרו, כך שהעובד ידע מהן הטענות המועלות כלפיו ויעמוד בפניו זמן מספיק להיערך לשימוע ובכלל זה לעיין במסמכים המהווים בסיס להזמנתו לשימוע, ולשכנע את המעסיק לשנות מדעתו. כן זכאי העובד להתייצב לשימוע בליווי עורך דין ועל המעסיק לשקול הטענות בלב פתוח, וליתן החלטתו כשהיא מנומקת ומתייחסת לטיעוני העובד.

83. הלכה פסוקה היא כי מקום בו מועלית טענה חמורה כגניבה, כנגד העובד הרי שביתר שאת חלה חובה על המעסיק להציג בפני העובד, מבעוד מועד, את הטענות כלפיו ואת הבסיס להן, על מנת לאפשר לו להפריך את אותן הטענות (ראה ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל מיום 15.7.2007).

84. בענייננו אין מחלוקת ואף לא הוצגה כל הזמנה לשימוע בה פורטו הסיבות בגינן הוזמן התובע לשיחת הבירור ולשיחת שנייה הנקראת על ידי הנתבעת "שימוע".

85. שיחת הבירור הראשונה, כמו גם השיחה השנייה שנערכה לתובע, ואליה מבקשת הנתבעת כי נתייחס כאל "שימוע", נערכו עם התובע מ"עכשיו לעכשיו", מבלי שקדמה להן הזמנה בכתב, ומבלי שניתנה לתובע שהות מספקת להיערך אליהן. כך גם לא נמסר לתובע כי הוא יכול להתלוות על ידי עורך דין.

86. דווקא תמלול השיחות שצורפו לתצהירי הנתבעת מוכיח כי הטענות שעמדו בבסיס השיחות האמורות לא הובאו מבעוד מועד בפני התובע שכן במהלך הבירור שנערך עם התובע, הועלו, מלבד סוגיית הגניבה, טענות נוספות, בדבר צילום מסמכים של עובדים אחרים ללא רשות, ואשר אליהן לא יכול היה התובע להיערך.

87. כוונת הנתבעת לפטר את התובע אף היא לא הובאה לידיעת התובע בטרם השיחות האמורות, ואף יתרה מכך במהלך השיחות נמסר לתובע כי אין בכוונת הנתבעת לפטרו – על כן לא יכול היה התובע לדעת כי הוא עומד בפני שימוע בטרם פיטוריו.

88. גם החלטת הנתבעת על פיטוריו של התובע, זמן קצר לאחר השיחות שנערכו עימו, מהווה הפרה של חובת השימוע ובכללה החובה על המעסיק לשקול ולבחון את טענות העובד.

89. על אף האמור הרי שבמועד פיטורי התובע, ההלכה בדבר חובת שימוע במגזר הפרטי, היתה חדשה יחסית.

90. בעניין זה, פסקי הדין אליהם מפנה התובע, עוסקים בגופים ציבוריים או דו מהותיים, כאשר חובת השימוע, בגופים פרטיים, הוכרה כאמור סמוך למועד פיטורי התובע ולעניין זה ראה ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל מיום 15.7.2007 אשר קבע כי זכות השימוע עומדת לעובד גם במגזר הפרטי כשם שעומדת לעובד במגזר הציבורי והדו מהותי. כאמור פסק הדין ניתן חצי שנה לפני סיום עבודת התובע.

91. לכך נוסיף כי במסגרת השיקולים עלינו לשים לנגד עינינו את הסיבה לפיטורי התובע, אשר הוכח בפנינו כי זו היתה בשל החשד לגניבה כאמור, כמו גם את תקופת העסקתו של התובע, משך שנה וחצי בלבד.

92. בשים לב למכלול השיקולים האמורים, הרי שיש להעמיד את הפיצוי שיינתן לתובע, בגין העדר שימוע על סך של 18,000 ₪, השווים לשתי משכורות בלבד.

93. סכום זה ישולם לתובע תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין שהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה – 27.2.12.

הפרשי שכר עבודה

94. לטענת התובע, עפ"י הסכם העסקתו הוא זכאי לסך של 9,000 ₪ לחודש. טוען התובע כי בחודש אוגוסט שולם לו סך של 7,227 ₪ ברוטו בלבד. על כן עותר התובע בגין חודשים יולי ואוגוסט 2006 סך של 4,000 ₪ (אין בכתב התביעה הסבר על תביעת התובע בגין חודש יולי 2006).

95. מוסיף התובע וטוען כי בחודש ספטמבר 2006 הוסף לכאורה סך של 2000 ₪ אך בפועל זה לא שולם לו. כמו כן, טעון כי הוסף לתלוש המשכורת שווי רכב אשר הגדיל את תשלומי המיסים והפך את הנטו ל- 6,353 ₪ בלבד.

96. כמו כן לטענת התובע, בחודש נובמבר 2006 הסף לו שווי למס בגין אורחות בסך של 550 ₪ ובדצמבר 2006 שוב קיבל סך של 6,542 ₪ בלבד. בגין חודשים ספטמבר אוקטובר ודצמבר עותר התובע לסך של 4,500 ₪ נטו ובגין חודש נובמבר 2006 לסך של 3,000 ₪.

97. לטענת הנתבעת התובע קיבל את מלוא שכרו וכי סוכם עימו בתחילת עבודתו כי ישתכר בסך 8000 ₪ ברוטו ולאחר חודשיים סוכם על שכר של 9,000 ₪ ברוטו. אשר לשכר הנטו שקיבל התובע טוענת הנתבעת כי זה פרי מעמדו מול רשויות המס וכי השכר אשר סוכם הינו ברוטו.

98.   כבר עתה נאמר כי התובע קיבל את מלוא שכרו ודין תביעתו ברכיב זה להידחות.

99. אשר להפרשי השכר הנטענים לחודש יולי – אוגוסט 2006 – הוכח בפנינו, כי השכר אשר סוכם עם התובע בראשית עבודתו היה 8,000 ₪ ברוטו, ולאחר חודשיים, דהיינו בחודש ספטמבר 2006, סוכם על העלאה לסך של 9,000 ₪ ברוטו. התובע אישר זאת בחקירתו (עמ' 11, ש' 25-28). כמו כן, הוכח כי סוכם על שכר ברוטו ולא נטו (סעיף 4א. להסכם העסקתו של התובע, נספח ב' לתביעה).

100. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי בתלוש השכר לחודש יולי 2006 קיבל התובע 8,772 ₪ ברוטו, דהיינו 772 ₪ מעבר לסכום ההתחלתי שסוכם בין הצדדים. על כן, בחודש אוג' 2006, הופחת 772 ₪ מהברוטו של התובע (וראה בעניין זה גם חקירת התובע עמ' 12, ש' 7-14). יוצא איפוא כי התובע קיבל שכר של 8,000 ₪ ברוטו בגין חודשים יולי – אוגוסט, כפי המוסכם בין הצדדים.

101. כך גם הוכח כי לאחר חודשיים, בתלוש שכר לחודש ספטמבר 2006 קיבל התובע סך של 11,000 ₪ ברוטו, דהיינו 2,000 ₪ רטרואקטיבית בגין חודשים יולי-אוגוסט 2006 בהם קיבל 8,000 ₪ ברוטו כפי שפורט דלעיל. על כן הוכח כי התובע קיבל בגין חודשים יולי – אוגוסט, סך של 9,000 ₪ ברוטו, כפי שקבוע בהסכם ההעסקה.

102. אנו לא מקבלים את טענת התובע כי 2,000 ₪ שהוספו בתלוש השכר לחודש ספטמבר, לא נתקבלו בידיו. בחקירתו תיקן התובע את עצמו וטען כי המדובר בעניין של מס הכנסה ומאחר והוכנס בחודש ספטמבר שווי רכב מס' 6 אז כביכול מה שהוסף לו בתלוש לחודש ספטמבר 2006 מס הכנסה לקח (עמ' 12, ש' 25-28). כך גם, בחקירתו, הסביר התובע כי הלכה למעשה הפרשי השכר אותם תובע בגין ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר הינם בגין ניכויי מס הכנסה (עמ' 14 ש' 5-14).

103. ואולם, הוכח בפנינו, כי גם את ניכויי מס הכנסה, קיבל התובע חזרה.

104. בעניין זה הנתבעת הציגה לתובע בחקירתו המחאה על סך 8,886 ₪ מתאריך 12.12.06 (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 27). בתחילה טען התובע כי אינו זוכר שקיבל את ההמחאה האמורה.

105. לאחר הדיון, ביום 8.12.113 הוגש תצהיר משלים מטעם התובע לפיו, לאחר בדיקה אכן הופקד בחשבונו של התובע סך של 8,886 ₪ והתובע הודיע כי יש לקזז סכום זה מתביעתו. (ראה גם חקירת התובע עמ' 35, ש' 20-21). התובע אישר כי קיבל את החזרי המס, בהמחאה מיום 12.12.09 (ראה תצהיר המשלים מיום 8.12.13 וכן חקירת התובע עמ' 35, ש' 13-16).

106. כעולה מתלושי השכר של התובע, סך הניכויים למס הכנסה בגין חודשים יולי עד דצמבר 2006, אשר נוכו בתלוש השכר של התובע עמד על 8,125 ₪, כאשר בחודש נובמבר נרשם ניכויי של 6,706.87 במינוס. מנגד וכאמור קיבל התובע סך של 8,886 ₪ בגין החזרי מס, ועל כן דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

107. אשר לטענת התובע בעניין זקיפת שווי הארוחות בחודש נובמבר 2006, בסך 550 ₪ - הרי שהוכח כי זה נעשה בהתאם לנספח להסכם העבודה של התובע, שם נכתב במפורש כי התובע יישא בתשלום המיסים בגין הארוחות והללו ייזקפו בתלוש השכר (ראה גם עדות התובע עמ' 13 ש' 1-2), ועל כן דין טענת התובע בעניין להידחות.

108. מן האמור לעיל יוצא איפוא כי התובע קיבל את מלוא שכרו כאשר החל מחודש ספטמבר קיבל שכר 9,000 ₪ ברוטו, בתוספת הפרשי שכר רטרואקטיבית לחודשים יולי –אוגוסט בסך 2,000 ש"ח ברוטו (1,000 ש"ח לכל חודש). כמו כן, ובהתאם להסכם העסקתו נזקפו הארוחות, בשווי 550 ₪, בתלוש השכר והתובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין כך. כך גם, הפרשי השכר, אשר נבעו מניכויי מס, הוחזרו לתובע בהמחאה ביום 12.12.2006 ואשר התובע הודה כי הללו הסכומים אותם הוא תובע
(עמ' 14 ש' 18-19).

הפרשי פיצויי פיטורים

109. לטענת התובע שולם לו בגין פיצויי פיטורים סך של 10,857 ₪. על כן עותר התובע להפרשי פיצויי פיטורים בסך של 2,643 ₪ (9,000 ₪ X 1.5 שנים = 13,500 ₪).

110. התובע הודה בחקירתו כי הבסיס לחישוב פיצויי הפיטורים, נסמך על טופס 161 אשר צורף לכתב התביעה. התובע הודה כי לא עשה החישוב בהתאם למה שקיבל לחשבון הבנק (עמ' 16 ש' 16-21).

111. הנתבעת טענה כי לתובע שולמו מלוא פיצויי הפיטורים, לפנים משורת הדין, וכי טופס 161 עליו נסמך התובע הינו שגוי והטופס המעודכן שנשלח לרשויות המס הוא נספח 11 לכתב ההגנה לפיו שולם לתובע סך של 13,500 ₪.

112. הוכח בפנינו, כי לתובע שולמו פיצויי פיטורים בסך 13,026.94 ₪ (לעניין זה ראו הודעת חברת הראל מיום 20.11.13 לפיה שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך 10,025.94 ₪ וכן והודעת הנתבעת מיום 25.12.13 אליה צורף מכתב נוסף מחברת הראל נושא תאריך 23.12.2013 בדבר סך נוסף של 1,610 ש"ח אשר שולם לתובע בגין פיצויים). כמו כן, התובע לא הכחיש כי הנתבעת שילמה לו סכום נוסף בסך 1,391 ₪, בהתאם לטופס 161 אותו צירף לתביעתו.

113. התובע הודה בקבלת הסכום האמור מחברת הראל וכי למעשה הסכום אשר נותר לתשלום בגין פיצויי פיטורים עומד על 474.6 ₪ בלבד (ראה עמ' 36 ש' 28-29, עמ' 37 ש' 12-14, ש' 25-30).

114. התובע עבד בנתבעת משך 1.5 שנים ועל כן זכאי לפיצויי פיטורים בסך 13,500 ₪ (1.5 שנים X 9,000 ₪ = 13,5000 ₪). התובע קיבל פיצויי פיטורים בסך של 13,026.94 ₪ ועל כן התובע זכאי ליתרת פיצויי פיטורים בסך 473.06 ₪ בלבד.

115. סכום זה ישולם לתובע תוך 30 ימים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.12.2007.

הודעה מוקדמת

116. אין חולק כי הנתבעת לא שילמה לתובע דמי הודעה מוקדמת. לטענת הנתבעת התובע פוטר בנסיבות חמורות של גניבה, המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ולפיכך אף הודעה מוקדמת. לטענת הנתבעת פיצויי הפיטורים שולמו לתובע לפנים משורת הדין בלבד. על כן, טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לתשלום הודעה מוקדמת.

117. ככלל הפיטורים לכשעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש (ע"ע 438/07 תבל אבטחה בע"מ – אולג טיכונוב, מיום 9/6/09; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ – ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.07).

118. על כן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ו"במקרים הקיצוניים ביותר" (ע"ע 1126/00 מלון עציון בע"מ – אביעזר שרוני, מיום 22/10/02) כ"גבול עליון לסמכות הענישה" כאשר ישנו שיקול דעת לפתרונות ביניים (דב"ע מג/ 3- 84 הרצל חלפון – ארגיל בע"מ, פד"ע טו 34; דב"ע מד/ 143-3 חיים קיסר - דחן בע"מ, פד"ע טז 269).

119. לדידנו, בדומה לשיקולים אשר נשקלים בשאלת שלילת פיצויי פיטורים, עלינו, בבואנו להכריע בשאלה האם להפעיל את הסנקציה של שלילת הודעה מוקדמת ליתן דעתנו לתכלית החוק ולאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין, כאשר מחד יש ליתן משקל לחומרת המעשים בגינם פוטר העובד, הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו, משך הזמן ומספר הפעמים שעשה העובד את מעשיו החמורים, תקופת עבודתו של העובד, מעמדו תפקידו ומידת האמון שניתנה לו, ומאידך אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו (וראה לעניין השיקולים לשלילת פיצויי פיטורים
עע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רניאקוב (פורסם בנבו 31.5.2007) וכן ראה בהרחבה בספרו של ד"ר יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה, מהדורה רביעית 2013, פרק 16.

120. לדידנו אין מקום, בנסיבות המקרה דנן, לשלול את תמורת ההודעה המוקדמת של התובע. אקט הפיטורים של התובע כשלעצמו מהווה בעינינו עונש. אמנם אין להמעיט בחומרת החשדות אשר יוחסו לתובע אך לצד זאת ובשים לב לנסיבותיו האישיות של התובע, מחלתו ומצבו הכלכלי (אף כי לא הגיע לכדי פשיטת רגל), לא היה מקום לשלול את תמורת ההודעה המוקדמת.

121. לכך נוסיף כי הנתבעת, בסמוך לפיטורי התובע, שילמה לתובע פיצויי פיטורים. הנתבעת לא תבעה את תשלומי פיצויי הפיטורים בחזרה, בשל נסיבות סיום העסקת התובע. גם לפיכך, מתחזקת המסקנה כי בנסיבות האמורות לא היה מקום לשלול את ההודעה המוקדמת.

122. ערים אנו לכך כי מעסיק החושד בעובדו כי גנב, אינו מחויב להמשיך ולהעסיקו ואף אין זה סביר לצפות כי ימשיך להעסיקו בתקופת ההודעה המוקדמת. אולם, לשם כך ניצבת בפני המעסיק האפשרות לוותר על עבודתו של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת ולפטרו לאלתר, כפי שאף עשתה הנתבעת במקרה דנן, אך אין בכך כדי לפטור אותה מלשלם לו חלף הודעה מוקדמת. בכך ישנו האיזון שבין האינטרס של המעסיק לבין תכלית החוק, אשר נועדה לאפשר לעובד להתארגן ולמצוא לעצמו, בזמן תקופת ההודעה המוקדמת עבודה חלופית.

123. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 9,000 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה – 27.2.12 וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין לידיהם.

תמורת שעות נוספות

124. לטענת התובע עבד מידי יום משך 9 שעות ובכך כשלעצמו יש משום עבודה בשעות נוספות. בנוסף, עיקר טענתו של התובע היתה כי נאלץ להוסיף ולעבוד 3 שעות נוספות מידי יום בהסעת 4 עובדים אחרים, מירושלים לקריית גת ובחזרה וכי הדבר גרם לסטייה ניכרת מדרכו ולתוספת משמעותית לזמן הנסיעה שלו.

125. כן טען התובע כי לעיתים נאלץ להמתין לעובדים אותם הסיע ואשר ביצעו שעות נוספות בעצמם. כמו כן טען התובע כי העובדים אותם הסיע קיבלו בעצמם תמורה בעד זמן הנסיעה לעבודה. התובע העמיד תביעתו זו על סך 84,726 ₪. נקדים ונציין כי דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות.

126. הלכה היא כי עובד זכאי לתשלום בעד הסעת עובדים רק מקום בו זו גורמת לסטייה ניכרת ממסלול נסיעתו, וזו מתארכת מעבר לרגיל (דב"ע מד/143-3 חיים קיסר - דהן בע"מ, פד"ע ט"ז 269).

127. טענות התובע כי נאלץ להסיע עובדים מביתם למקום העבודה ובחזרה, וכי הדבר גרם לסטייה ניכרת מדרכו, אשר האריכה את יום עבודתו ב-3 שעות, נסתרה במהלך העדויות שנשמעו בפנינו.

128. כך, העיד בחקירתו מר טבצ'ניק, אשר העיד מטעם התובע, והיה אחד מעובדי הנתבעת אשר התובע טען כי הסיע מידי יום, כי התובע אסף אותו מהטרמפיאדה, ליד התחנה המרכזית בירושלים, דהיינו מנקודה בדרך ולא מביתו (עמ' 26 ש' 23-24). גם בחזרה היה מחזיר התובע את מר טבצ'ניק לאותה נקודה. רק פעמים ספורות, כאשר ירד גשם, היה מחזיר אותו לביתו (עמ' 26, ש' 26-30). התובע אישר את עדות מר טבצ'ניק (עמ' 38 ש' 25). בחקירתו הודה כי היה אוסף את מר טבצ'ניק, מנקודה בדרך וכי רק ב-10% היה אוסף אותו ליד הבית (ס' 4 תחת הכותרת ש"נ, לתצהירו של התובע).

129. גם באשר ליתר העובדים אשר טען התובע כי הסיע מביתם לעבודה ובחזרה, עלה בחקירתו של התובע כי אסף אותם מהטרמפיאדה בירושלים והחזיר אותם לאותה נקודה (עמ' 38 ש' 30-32, עמ' 39 ש' 1-17) ומר טבצ'ניק העיד אף הוא כי כל העובדים נאספו מאותה נקודה, דהיינו הטרמפיאדה (עמ' 28 ש' 26-27). לגבי מר ווליד, העיד התובע בעצמו כי בחצי השנה האחרונה היו כ-10 פעמים בלבד בהן אסף אותו מהבית.

130. בעניין זה נציין כי טענת התובע כי הנתבעת נמנעה מלהעיד את מר וליד עיסא אין בה כדי להועיל לתובע שכן התובע עצמו העיד כי הסיע את מר ווליד מהטרמפיאדה בירושלים ורק כ-10 פעמים בלבד, הסיעו לכאורה מביתו.

131. גם טענת התובע כי הנתבעת נמנעה מלהעיד את יתר העובדים לגביהם טען כי הסיע מביתם לעבודה וחזרה דינה להידחות שכן דבר לא מנע מן התובע להזמינם לעדות, להוכחת גרסתו.

132. לאור האמור הוכח כי התובע לא נאלץ בשל הסעת העובדים לעבודה ובחזרה, לסטות סטייה ניכרת מדרכו ולהפך – הוכח כי איסופם והחזרתם היו לנקודה בדרכו של התובע לביתו הוא. בעניין זה נציין כי טענת התובע כי נאלץ להסיע את העובדים לירושלים גם לאחר שעבר למבשרת, נטענה לראשונה בסיכומי התובע, בעלמא וממילא בשל כך לא הוכחה.

133. גם טענת התובע כי העובדים אותם הסיע קיבלו תמורה בגין זמן הנסיעה לעבודה הוכחה כלא נכונה עולה כי הללו קיבלו תמורת עבודה בשעות נוספות להבדיל מתמורה בגין זמן הנסיעה. גם מר טבצ'ניק אישר בעדותו כי קיבל הוצאות נסיעה בתלוש המשכורת בגין הנסיעה בתוך ירושלים (עמ' 27 ש' 1-3) ומר אלכס העיד כי לא שולמה לעובדים תמורה בעד זמן הנסיעה לעבודה וממנה (עמ' 63 ש' 32).

134. טענת התובע כי נאלץ להמתין לאותם עובדים אשר הסיע כאשר הללו ביצעו בעצמם שעות נוספות ועל כן הוא מוחזק כמי שעשה בעצמו שעות נוספות מעבר ל-3 שעות זמן הנסיעה (סעיף 16 לתצהיר התובע), לא הוכחה. מר הלברייך העיד בעניין זה כי התובע לא היה נשאר והיה יוצא מוקדם (עמ' 114 ש' 9-12). ממילא נציין כי התובע לא כימת את השעות בהן לטענתו נאלץ להמתין לאותם עובדים והתובע ביסס את הסעד הנתבע על ידו, בסעיף 19 לתצהירו, על הטענה בגין 3 השעות הנטענות להסעת העובדים, (ולא על שעות בהן נאלץ להמתין לעובדים שיסיימו את עבודתם לרבות השעות הנוספות)– אשר כאמור קבענו כי הוכחה כלא נכונה וכי התובע לא נאלץ לסטות מדרכו כך שזו התארכה ב-3 שעות כטענתו.

135. לעניין דוחות הנוכחות נציין כי השיהוי בו נקט התובע בהגשת תביעתו, מרוקנת מתוכן את טענתו בדבר אי המצאת דוחות הנוכחות על ידי הנתבעת. מקום בו השהה התובע את הגשת תביעתו 5 שנים לאחר פיטוריו, לא יישמע הוא בטענה כי הנתבעת נמנעה מלהציג דוחות הנוכחות שלו. לעניין זה מהימנה עלינו עדות הגב' סיוה, כי לא נמצאו על ידה דוחות נוכחות מלבד אלו אשר צורפו לתצהירה.

136. מכל מקום, הרי שתקופת עבודתו של התובע היתה בטרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר אשר העביר את נטל ההוכחה אל כתפי המעסיק מקום בו לא הוצגו רישומי נוכחות. על כן, הנטל להוכחת עבודה בשעות נוספות מוטל על כתפי התובע, ובעניין זה לא עמד התובע בנטל המוטל עליו ואף לא הוכיח ולו מתכונת העסקה קבועה בשעות נוספות.

137. לעניין זה ואפילו נקבל טענת התובע כי דוחות הנוכחות שצירפה הנתבעת אינם מגלמים כרטיסי נוכחות, ואינם תואמים לתלושי השכר, הרי שמדוחות הנוכחות שצירף התובע בעצמו לתצהירו עולה כי זה עבד פחות מ-9 שעות ביום במפעל, ולא כפי שטען התובע בתצהירו. גם טענת התובע כי פתח וסגר את המפעל לא הוכחה ומלבד העובדה כי טענה זו לא עולה בקנה אחד עם כרטיסי הנוכחות שצורפו לתצהירו, זו אף אינה עולה בקנה אחד עם העדויות (סעיף 35 לתצהירה של הגב' סיוה).

138. לאור האמור דלעיל, הרי שהתובע לא הוכיח כי עבד 9 שעות יומיות, ואף לא הוכיח כי היה בהסעת עובדי הנתבעת כדי סטייה ניכרת מדרכו שהביאה להתארכות הנסיעה ב-3 שעות, ועל כן דין תביעתו להידחות.

דמי שימוש ברכב

139. כפי שפירטנו בהרחבה דלעיל, דין רכיב זה להידחות הן מטעם של השתק עילה ואף לגופו של עניין.

סיכום:

140. לאור כל המפורט לעיל תשלם הנתבעת לתובע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין את הסכומים כדלקמן:

א. הפרשי פיצויי פיטורים בסך 474 ₪ אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.12.07.

ב. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 18,000 ₪ אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה – 27.2.12.

ג. דמי הודעה מוקדמת בסך 9,000 ₪ אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה – 27.2.12.

141. לאור התוצאה אליה הגענו, לפיה מרבית תביעתו של התובע נדחתה, יישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

142. זכות ערעור תוך 30 ימים לבית הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ה, (27 אפריל 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.