1. בפני תביעה כספית לצורך חיובו של הנתבע בתשלום פיצויים בסכום של 30,000 ש"ח, בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע, עקב תלונת שווא שהוגשה כנגדו על ידי הנתבע, כך לפי הטענה, שהובילה למעצרו למשך 24 שעות על ידי משטרת ישראל.
2. ביתר פירוט, התובע טען, בתמצית, כי ביום 20.8.2011 (יום שבת) הגיע עם אימו, לאה פרץ, שהייתה בגיל 80 שנה, (ושנפטרה לאחר קרות האירוע הנדון, וככל הידוע ללא קשר אליו), לחדר המיון של בית חולים סורוקה, לפי בקשת רופאת בית האבות שבו שהתה, בשל חום גבוה וירידה באחוזי החמצן בדמה, לצורך בדיקה, ובמיוחד כדי לשלול דלקת ריאות. המנוחה שהייתה סיעודית, סבלה מפצעי לחץ שיכלו לגרום לעליית חום בשל זיהום.

בשל מצבה של האם המנוחה מונה התובע כאפוטרופוס על גופה, על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה בהחלטה שניתנה ביום 23.3.2011.

הנתבע הגיע לבדיקת אימו של התובע וביקש מהתובע לצאת מהמקום (מיטה מוקפת בפרגוד). התובע הסביר לנתבע שהינו אפוטרופוס של אימו, זכותו להיות נוכח בבדיקה, וכי אינו מסכים כי הנתבע יבצע כל בדיקה או טיפול, בשל התנגדות הנתבע להימצאות התובע ליד מיטת אימו.

בין הצדדים החלו חילופי דברים, והנתבע התגרה בתובע , וניסה להגיע לאימו ששכבה על המיטה לצורך בדיקתה, והורה למתמחה לקחת דמים מהווריד ביד. התובע התנגד לביצוע הבדיקות, וללקיחת הדמים ועמד בצמוד למיטה. הנתבע ניסה להשתחל בין הקיר לבין גבו של התובע על מנת להגיע לאם.

הנתבע הזעיק את קצין הביטחון של בית החולים, שנמנע מלהתערב לאחר שהתובע הודיע לו כי הוא אפוטרופוס של האם. גם המטפלת מבית האבות הודיע לנתבע כי התובע הינו האפוטרופוס של האם.

הנתבע, בראותו כי הגורמים בבית החולים ואחרים אינם תומכים בו, הזעיק את המשטרה וטען כי התובע תקף אותו פיזית, הפריע במקום ציבורי, איים עליו, וסיכן חיים.

כתוצאה מכך התובע עוכב על ידי המשטרה, ולאחר שהנתבע הגיע לתחנת המשטרה והגיש תלונה, ולאחר שהתובע נחקר, החליט קצין המשטרה על מעצרו למשך 24 שעות. למחרת, 21.8.2011, שוחרר התובע מהמעצר על ידי בית המשפט. תיק החקירה כנגד הנתבע נסגר מהטעם שלא נמצאו ראיות מספיקות לצורך העמדתו לדין.

התובע טען כי במעמדו כאפוטרופוס של אימו ז"ל, עמדה לו הזכות להיות נוכח בכל ההליכים בבית החולים, וכן להתנגד או לאשר כל הליך רפואי, מה גם שאימו מדברת עימו את השפה המרוקאית.

כן נטען כי הנתבע העניש את התובע באמצעות הגשת תלונת שווא, בשל סירובו לצאת מהמקום, ולמתן אישור לבצע בדיקות לאימו, ולאפשר למתמחה לקחת ממנה דמים. הנתבע זימן את המשטרה והגיש תלונה שווא, כדי להרחיק את התובע באמצעות המשטרה, וכדי שיוכל להמשיך בביצוע הבדיקה ולקיחת הדמים, חרף התנגדותו של התובע במעמדו כאפוטרופוס של האם.

התובע, שהינו בגיל 53, אב לילדים, ואיש ציבור, נעצר למשך 24 שעות, התבזה בפני אנשים רבים כאשר הובל לבית המעצר ולבית המשפט כשהוא אזוק בידיו וברגליו, ונמנעה ממנו האפשרות לסעוד את אימו ליד מיטתה, וכן הפסיד יום עבודה.

1. הנתבע טען בכתב ההגנה מטעמו, בתמצית, כי ניסה להעניק לאימו של התובע טיפול רפואי הולם בשים לב לכך שהגיע לבית החולים במצב רפואי קשה, הייתה על ערש דווי, והתובע גרם בהתנהגותו למעצרו.

אימו של התובע הגיע לבית החולים בליווי מטפלת מבית האבות, ובהמשך הופיע גם התובע שטען שהינו אפוטרופוס של האם, מבלי שהציג כל אישור לעניין זה. האם הייתה במצב רפואי קשה, חום גבוה, רוויון חמצן בדם נמוך מהתקין, ופצעי לחץ מופשטים, וגובשה הערכה כבר שבשלב הראשוני כי תזדקק לאשפוז בשל מצב ספטי.

התובע התנגד לביצוע כל בדיקה או טיפול לאימו, ודרש לבצע צילום חזה בלבד, והתובע עמד על כך שרק הוא שיחליט האם ניתן להחזיר את אימו לבית האבות.

האם הייתה במצב חרום רפואי, ובסכנת חיים, והיה עליה לקבל טיפול רפואי מיידי ללא כל התניה או עיכוב, ולכן הוסבר לתובע כי לא ניתן לשחרר את אימו ללא קבלת טיפול רפואי ראוי.

התובע תקף את הנתבע באופן מילולי ופיזי כדי למנע ממנו לבדוק את אימו ולתת לה טיפול, ובכלל זה תקף את הנתבע "בכך שהלם בחוזקה בחזהו ודחף את הנתבע על כיסא שהיה בסמוך ועד לנפילת הנתבע ...", ובשל כך נעצר על ידי המשטרה (סעיף 4.8 לכתב ההגנה).

1. בימים 31.10.2012 ו- 24.1.2013 נערכו בפני דיוני הוכחות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

למען הסדר הטוב אציין כי לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות חדשות שבעובדה שהעלה התובע לראשונה בסיכומים מטעמו, וזאת מטעמים מובנים.

1. אקדים ואציין כי לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני מצאתי לנכון להורות על דחיית התביעה, מהטעמים שיפורטו להלן.
2. השאלה העיקרית שבמחלוקת הינה האם הנתבע הגיש למשטרה תלונת שווא כנגד התובע.
3. התובע לא מצא לנכון להציג בפני את העתק התלונה שהוגשה כנגדו במשטרה על ידי הנתבע, ולפיכך לא ניתן לדעת בבירור ומכלי ראשון מהם התכנים המדויקים שנכללו בתלונה שהוגשה על ידי הנתבע.

כל שהוגש בפני בנוגע למעורבותה של משטרת ישראל הינו העתק מסמך הנושא את הכותרת "דו"ח קצין ממונה/קצין משטרה", ובו נרשם, בין היתר, כי- "שוכנעתי שקיים יסוד סביר כי החשוד ביצע עבירה של תקיפת עובד ציבור, הפרעה לעובד ציבור, איומים, והחלטתי היא: ... לעצור את החשוד לאחר שמצאתי כי קיימת עילת מעצר כדלקמן: שיבוש הליכי חקירה. סיכון בטחונו של אדם...", וכן הוגשה הודעה שלפיה לא נמצאו ראיות מספיקות לצורך העמדתו של התובע לדין.

1. מכיוון שעל התובע רובצים נטל הוכחה, ונטל הבאת הראיה הראשוני, ובשים לב לכך שעילת התביעה הינה הגשת תלונת שווא במשטרה, הרי שדי בכך, לטעמי, שהעתק התלונה לא הוצג בפני על ידי התובע, כדי לגרום לדחיית התביעה. יחד עם זאת, וכדי שלא להותיר את יריעת הדיון חסרה, מצאתי לנכון לדון ולהכריע בשתי השאלות העיקריות שאליהן נדרשו הצדדים בטענותיהם, האחת- האם בנסיבות העניין נדרשה הסכמתו של התובע לצורך ביצוע הבדיקה על ידי הנתבע, לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"), והשנייה- האם התובע תקף פיסית את הנתבע.
2. אין מחלוקת בין הצדדים כי אימו של התובע, שהייתה בעת האירוע הנדון בגיל 80 שנה, הובהלה לבית החולים סורוקה מבית האבות שבו שהתה, על פי הפניית רופאת בית האבות, בשל חום גבוה, ומחמת ירידה ברמת החמצן בדמה (בשיעור של 91% כאשר השיעור המקובל הינו בין 95% לבין 98%; פר', 24.1.13, ע' 5, ש' 9), והיה חשש לזיהום בשל פצעי לחץ שמהם סבלה.
3. בשים לב לגילה המתקדם של האם, למצבה הרפואי, ולאבחנתו של הנתבע שמצא כי האם הייתה במצב חירום רפואי, ושלפיה נשקפה סכנה לחייה ככל שלא תיבדק ותקבל טיפול רפואי הולם, ואף התובע טען בעדותו שאימו הייתה ב"מצב קשה" (פר', 24.1.13, ע' 5, ש' 15), הרי שמחובתו של הצוות הרפואי בבית החולים, ובכללם הנתבע, בתפקידו כרופא בכיר במחלקת המיון של בית החולים, היה לבצע את הבדיקות המתאימות וליתן את הטיפול הרפואי ההולם למטופלת.
4. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע התנגד לכך שאימו תיבדק על ידי הנתבע, לרבות נטילת בדיקות דם על ידי המתמחה, וכן לכך שתקבל טיפול כלשהוא, וכל שהסכים לו, ואף חזר ודרש את ביצועו, היה צילום רנטגן של בית החזה, כדי לשלול ממצא אפשרי של דלקת ריאות.
5. התובע טען כי מתוקף תפקידו כאפוטרופוס על אימו, מכוח מינוי בית המשפט, היה באפשרותו להתנגד לביצוע הבדיקה וקבלת הטיפול, וזאת מכוח סעיפים 13 ו- 15 לחוק זכויות החולה.

הנתבע טען, מנגד, כי מעבר לכך שהתובע לא הציג כל אישור לכך שהוא אפוטרופוס של אימו, בענייננו חל סעיף 15.(3) לחוק זכויות החולה, שלפיו בנסיבות של מצב חירום רפואי ניתן ליתן טיפול רפואי גם ללא הסכמה מדעת של המטופל.

1. בסעיף 13.(א) לחוק זכויות החולה נקבע כי- "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". ובהמשך נקבע כי – "(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות- (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; (5) העובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. (ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות".

עוד נקבע בחוק הנ"ל, בין היתר, וככל שהדברים רלבנטיים לעניין הנדון פה, כי הסכמה מדעת יכולה להיות בכתב, בעל פה או בהתנהגות (סעיף 14.(א)), וכי ניתן ליתן טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת של המטופל אם מצבו הרפואי והנפשי של המטופל אינו מאפשר זאת, או שלא ידוע למטפל כי המטופל או אפוטרופסו מתנגד לקבלת הטיפול הרפואי (סעיף 15.(1)(א)(ב)). כן נקבע כי ניתן ליתן טיפול רפואי גם ללא הסכמה מדעת של המטופל, אם בשל נסיבות חירום, לרבות מצבו הגופני והנפשי של המטופל, לא ניתן לקבל את ההסכמה לטיפול (סעיף 15.(3)).

1. מהנתונים שבפני עולה שכל שניסה הנתבע לעשות, עד לעיכובו של התובע על ידי המשטרה, וזאת בהמשך לדין ולדברים ביניהם, היה לבדוק את מצבה של המטופלת (והמתמחה ניסה ליטול דמים), וזאת כדי לקבוע דיאגנוזה כוללת לגבי מצבה הרפואי, אשר תהווה את מסד הנתונים לצורך גיבוש הטיפול הרפואי שיש לתת למטופלת. בשים לב להתנגדותו העיקשת של התובע לעצם ביצוע הבדיקה על ידי הנתבע, עולה ספק של ממש בעיני האם הנתבע היה מסוגל לבצע בדיקה נאותה במטופלת, בעת שהתובע נכח במקום, לצורך ביצוע הערכה מקצועית ראויה לגבי מצבה הרפואי של המטופלת. להשלמת התמונה אציין כי אין בפי התובע טענה כי התנגדותו כוונה למתן טיפול רפואי מסוים במטופלת, שכן לא נטען ולא הוכח בפני שבשלב הרלבנטי לענייננו היה ניסיון של ממש ליתן למטופלת טיפול רפואי מסוים.

העד אלביליה, מטעמו של התובע, העיד כי ליווה את המטופלת גם בפעמים קודמות לבדיקות וטיפולים בבית החולים, וכי בעת שהתובע נכח במקום טרם ניתן טיפול כלשהוא למטופלת, וכי לא היה הבדל בין התנהלותו של הנתבע במקרה הנדון, לבין התנהלות הצוות הרפואי במקרים אחרים. "ש. האם ליווית את גב' פרץ בעוד פעמים? כן. ש. מה היה באירועים קודמים האם טיפלו בה? ת. טיפלו בה אם היה צורך. ש. היה משהו חריג בהתנהגות הטיפולית שלי לעומת מה שראית באירועים קודמים כהתנהגות טיפולית? ת. אתה לא התחלת לטפל אלא רק הסברת מה אתה רוצה לעשות. ש. משהו היה חריג במה שעשיתי כרופא לעומת אירועים קודמים ? ת. לא".

התובע העיד בחקירתו הנגדית כי לא היה כל דבר חריג בהתנהלותו של הנתבע ביחס למצבה של המטופלת, וכי התנגדותו לבדיקה מקורה בדרישתו של הנתבע מהתובע שיצא מהמקום בזמן הבדיקה, ובשל ניסיונות המתמחה לבצע בדיקות דם באימו. כן העיד כי הטיפול שקיבלה אימו בסופו של דבר (לאחר מעצרו), לא היה שונה מהטיפול שקיבלה במקרים קודמים שהובאה לבדיקה ואשפוז בבית החולים. "... הגעתי כשיתאפשר לי ומצאתי את אימי המנוחה מחוברת לאינפוזיה תוך ורידית כפי שהיה בפעמים קודמות. זה הכל מעבר לזה לא היה כלום" (פר', 24.1.2013, עמ' 5).

1. על פי קביעתו של סעיף 13.(א) לחוק זכויות החולה, לצורך קבלת הסכמה מדעת של המטופל או נציגיו המוסמכים (ובכלל זה- אפוטרופסו), לצורך קבלת טיפול מסוים, על המטפל למסור מידע רפואי שהינו רלבנטי לטיפול המומלץ, לרבות- הערכת מצבו הרפואי של המטופל, מהות הטיפול, התועלת, תופעות הלוואי, הסיכויים, הסיכונים, ועניינים נוספים הכרוכים בטיפול המוצע.
2. לאחר שמצאתי כי התובע בהתנהגותו פעל לסכל את הבדיקה שביקש הנתבע לערוך למטופלת, ובכלל זה התנגד בתוקף לכך שהנתבע יגע באימו, לשם הערכת מצבה הרפואי של המטופלת (לרבות בדיקת דם), לצורך קביעת דרכי הטיפול, ועוד בטרם ניתן טיפול כלשהוא למטופלת, הרי שאינני סבור כי הנתבע פעל בניגוד לאמור בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, כטענת התובע.
3. אין חולק כי הטיפול שניתן בסופו של דבר למטופלת, אינפוזיה תוך- ורידית, נעשה לאחר שהתובע הורחק מבית החולים, באמצעות עיכובו לחקירה ומעצרו על ידי המשטרה, ובמצב דברים זה, לא היה ניתן לקבל את הסכמתו, במעמדו כאפוטרופוס (ככל שהיה מציג את האישור בעניין זה).
4. מעבר לכך, לאור מצבה של המטופלת, שהוגדר על ידי הנתבע כמצב חירום רפואי, ועל ידי התובע, כמצב רפואי קשה, ובשים לב לעיכובו ומעצרו של התובע על ידי המשטרה, חל בנסיבות העניין האמור בסעיף 15.(3) לחוק זכויות החולה, שלפיו ניתן ליתן למטופל טיפול רפואי מציל חיים, גם בהעדר הסכמה מדעת, מקום שלא ניתן לקבל את הסכמת המטופל בשל חומרת מצבו.
5. זאת ועוד. לאור גילה המתקדם וחומרת מצבה הרפואי של המטופלת, יש יותר מיסוד לקביעה כי בנסיבות העניין חלים הוראות חוק זכויות החולה בדבר מתן טיפול דחוף ומציל חיים למטופל ללא כל התניה, ולעניין זה נקבע בסעיף 3.(ב) לחוק כי- "במצב חירום רפואי זכאי אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה", ובסעיף 11.(א) לחוק- "בנסיבות שיש בהן לכאורה מצב חירום רפואי או סכנה חמורה, והתבקש מטפל או מוסד רפואי לתת טיפול רפואי לאדם, יבדוק אותו המטפל ויטפל בו ככל יכולתו".
6. אין מחלוקת כי התובע לא הציג בפני הנתבע אישור על היותו אפוטרופוס לגופה של המטופלת, הגם שאישור כזה ניתן לו, ומן הראוי שהיה מצטייד מראש באישור זה כדי להציגו בפני צוות בית החולים, ולמנוע ספקות באשר לנכונות טענתו בעניין זה (וראו לעניין זה נוהלי משרד הבריאות, נ/2).
7. לגבי השאלה הנוספת- האם התובע תקף פיסית את הנתבע, הרי שלאחר שעיינתי בכל שהובא בפני מצאתי כי הוצגו ראיות התומכות בכך שהתובע תקף באופן פיסי את הנתבע.

הנתבע טען כי התובע הלם בחוזקה בחזהו ודחף אותו על כיסא שהיה בסמוך עד לנפילתו עליו (סעיף 4.8 לכתב ההגנה).

מר אוחיון רונן, קצין הביטחון של בית החולים, עד מטעם הנתבע, העיד בחקירתו הראשית והנגדית, כי התובע דחף את הנתבע, וכתוצאה מכך הנתבע נפל על כיסא שהיה במקום.

"התובע טען שהוא אפ' של המנוחה, ביקשתי מהתובע האם יש לו מסמך שמעיד שהוא אפ', תוך כדי שאני מדבר אתו ד"ר שחר בודק את המנוחה, בשלב הזה התובע צועק אל תיגע באימא שלי , אל תיגע באימא שלי ודחף את ד"ר שחר, נגע בו פיזית, כתוצאה מכך ד"ר שחר נפל על הכיסא ואני מדגים את תנועת הנפילה על הכיסא המקום היה מאוד צר.

...

ש. איך דחפתי את ד"ר שחר על פי מה שאתה ראית?

ת. יד על בית החזה ודחיפה.

...

ש. אני עובר על כל התמלול של כל הדברים, אני רואה פה משהו דחיפה, ד"ר שחר טוען שנתתי לו מכה בבית החזה, האם ראית שאני נתתי לו מכה בבית החזה?

ת. כן.

ש. איפה זה מתבטא?

ת. זה מתבטא שתוך כדי כך שאני מדבר אתך ד"ר שחר התנתק מאתנו וטיפל במנוחה ואז התובע שהוא נוגע בה הוא דחף אותו שלא יגע במנוחה".

עדותו של קצין הביטחון נתמכת בתמליל שהוגש על ידי הנתבע, שהקליט את מהלך האירוע, ובו נרשם, בין היתר- "משה פרץ: אל תיגע בה עכשיו,... (רעשים של דברים נופלים) משה פרץ: "אל תעשה הצגות יאללה, שחר לבנת: ראית שהוא דחף אותי? רונן אוחיון: אני ראיתי". ובהמשך- "משה פרץ: אני לא דחפתי אותך, אני לא אגע בה, אל תיגע בה. רונן אוחיון: אני ראיתי שדחפת, אני ראיתי, אני ראיתי שדחפת. משה פרץ: אתה שקרן. רונן אוחיון: בסדר, אז אני שקרן".

מעבר לכך, התובע עצמו השיב לשאלת בית המשפט כי- "לשאלת בית המשפט אני משיב, שדחפתי את ד"ר שחר על מנת שלא ייגע באימי שאני אפ' שלה" (פרוטוקול מיום 24.1.2012).

מר משה אלביליה, עד מטעמו של התובע, העיד, בין היתר, כדלקמן- "... משה ביקש מהרופא שלא יטפל באימא שלו למעט צילום חוזה כי הוא אפט' שלה והרופא ניסה להתעקש כן לטפל בה ומשה חצץ בין הרופא לבין אמא שלו. הרופא עמד מאחוריו וברגע מסוים הרופא נפל על הכיסא אני אומר יותר התיישב מאשר נפל. משם התחילה מסכת קראו לאיש הביטחון הזמינו ניידת והוא טען שהוא הרביץ ל(ו) ואני לא ראיתי שמישהו היכה מישהו. לשאלת בית המשפט אני משיב כשהרופא ישב על הכיסא איש הביטחון לא היה והוא בא אחר כך".

לאחר שבחנתי את הראיות שבפני לא מצאתי לנכון ליתן משקל של ממש לעדותו הנ"ל של מר אלביליה, מהטעם שאינה מתיישבת עם עדותו של קצין הביטחון שהעיד כי ראה כי התובע דוחף פיסית של הנתבע, עם האמור בתמליל בעניין זה, וכן עם הודעתו של התובע עצמו שלפיה דחף את הנתבע כדי שלא יגע באימו.

1. לאור האמור לעיל מצאתי לנכון לקבוע כי ככל שהנתבע טען בתלונה שהגיש למשטרה (שלא הוצגה בפני) כי התובע תקף אותו פיסית, הרי שלתלונה זו היה על מה שתסמוך, ולא ניתן לומר כי המדובר בתלונת שווא.
2. להשלמת התמונה, ראיתי נכון לציין, כי הטעמים שנרשמו בדו"ח קצין המשטרה לצורך מעצרו של התובע, הינם- שיבוש הליכי חקירה, וסיכון בטחונו של אדם. בעוד שהטעם האחרון יכול והוא ונוגע לתכני התלונה שהגיש הנתבע (שלא הוצגה בפני), הרי שהטעם של שיבוש הליכי חקירה נוגע, על פי טבעו, להליכי החקירה גופם. מכיוון שהתובע לא מצא לנכון להעיד מטעמו את קצין המשטרה שערך את הדו"ח (וזה הוגש לתיק בהעדר התנגדות הנתבע), לא ברור מדוע ראתה המשטרה לייחס לתובע שיבוש הליכי חקירה, ומהו המשקל שנתנה לעניין זה, ביחס לטעם הנוסף, במסגרת קבלת ההחלטה לעצור את התובע למשך 24 שעות. יחד עם זאת, עצם העובדה כי בין הנימוקים לצורך מעצרו של התובע נכלל טעם הנוגע להליכי החקירה גופם, יש בו, לכל הפחות, כדי להקהות את הקשר הסיבתי שבין תכני התלונה שהגיש הנתבע לבין מעצרו של התובע.
3. מכל המקובץ לעיל מצאתי לנכון להורות על דחיית התביעה.
4. בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי מצאתי לנכון לחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בגין ביטול זמנו, וההוצאות שנגרמו לו, בסכום כולל של 2,000 ₪, וזה ישולם לנתבע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, שאם לא כן ניתן יהיה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לצורך גבייתו.
5. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים, ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ג, 03 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.