בהתאם להסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף ביום 3.9.2012, ניתן על ידי פסק דין בפשרה לפי סעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, בצירוף הנמקה.

1. לפניי תביעה בגין נזקי גוף, אשר בהתאם לנטען נגרמו לתובע במסגרת תאונת עבודה שארעה ביום 4.4.2011. התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ונשלח במסגרת עבודתו לבדוק מזגן בבית מלון הולידי אין בירושלים. בכתב התביעה נטען "עלה התובע על כיסא על מנת להגיע למזגן, כדי לבדוק אותו נאלץ התובע להתמתח בזווית מאחר והמאייד היה גבוה מידי והחדר היה צפוף במכשירים עם ציוד כבד על הרצפה, כך שהתובע אולץ לעבוד בזווית ולמתוח ידיו תוך שהוא עובד עם מברגה בגובה רב כשלפתע פרק את כתפו כתוצאה מתנועה מהירה ופתאומית של המברגה". (להלן – "התאונה"). (סעיף 3 לכתב התביעה).
2. לטענת התובע, ברכבו היה סולם לא תקין שנמסר לו על ידי הנתבעת, ולפיכך בהעדר ציוד תקין, עבודתו סיכנה אותו באופן המתואר לעיל וכך נגרמה הפגיעה.
3. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובע לא נגרמה נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה, כמו כן, לא הוגשה תביעה למל"ל.
4. הנתבעת מנגד, טוענת כי דין התביעה להידחות באין ממש בגרסת התובע לגבי האירוע נשוא התובענה. לטענת הנתבעת, התובע סבל מפריקות כתף בעברו והיה "מועד" לפציעה בשל כל תנועה לא נכונה. לטענת הנתבעת התאונה ארעה בשל "תנועה פתאומית ומהירה של המברגה", אשר "ברחה" מידו של התובע תוך כדי השימוש בה. לטענת הנתבעת, התובע היה מצויד בסולם תקין שהיה ברכבו והתעצל להביאו למקום.
5. כאמור לעיל, הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין בתיק זה בהתאם לסעיף 79 א'(א) לחוק בתי המשפט, בפשרה. הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן בגבולות של בין דחיית התביעה מחמת העדר אחריות ועד לסכום של 12,200 ₪ (כולל שכ"ט עו"ד ואגרה) וזאת על סמך טיעונים קצרים בכתב, הצדדים היו רשאים לצרף לסיכומיהם את המסמכים והראיות שברשותם.
6. התובע בסיכומיו, שב על גרסתו כפי שנמסרה בכתב התביעה במסגרת עדותו הקצרה בישיבת קד"מ שהתקיימה ביום 2.7.2012. בנוסף, טען ב"כ התובע, כי אין להטיל על התובע אשם תורם לפגיעה הנטענת. לנזקי התובע הפנה למסמכים שצורפו לכתב התביעה המעידים על כך שכתוצאה מן האירוע התרחשה אצל התובע פריקה טראומטית עם רדוקציה של כתף ימין בעקבותיה עבר התובע 4 טיפולים פיזיוטרפים. ב"כ התובע העריך את סך נזקי התובע, בגין עזרת זולת לעבר, הוצאות וכאב וסבל בסך כולל של 71,000 ₪.
7. הנתבעת בסיכומיה, הפנתה לדו"ח הפינוי של מד"א ולטענותיו של התובע לנסיבות התאונה, לגרסתו כפי שנמסרה בבית המשפט וכן "לתצהיר" של אמיר הרשקוביץ מיום 26.3.2012, אשר צורף לסיכומי הנתבעת ובו מוסר מר הרשקוביץ את גרסת הנתבעת לפיה התובע לא יידע אותו כי ברשותו סולם בלתי תקין. עוד צרפה הנתבעת לסיכומיה את הסכם העבודה עם התובע וכן אישורים על הדרכות שעבר התובע במסגרת עבודתו אצל הנתבעת. לנזקי התובע, הפנתה הנתבעת לכך שהתובע לא נעדר כלל מעבודתו. ככל שתתקבל התביעה טענה הנתבעת, כי אין לפצות התובע בשיעור שיעלה על 1,750 ₪.
8. התובע כאמור נחקר בקצרה בישיבה שהתקיימה ביום 2.7.2012. התובע הודה כי מגיל 14 הוא סובל מפריקות כתף. התובע העיד כי המזגן שנדרש לטפל בו הותקן בגובה של כ-2.5-3 מ'. לשאלה מדוע לא הביא עמו את הסולם שהיה ברכב, השיב "הסולם לא היה תקין. יש זווית שתופסת את הסולם שיהיה יציב, הוא לא היה יציב". (עמ' 1 שורה 29 לפרוטוקול הדיון). בהמשך העיד כי היה מודע לעובדה שהסולם לא היה תקין כמה ימים לפני האירוע ולשאלה מדוע לא פנה למנהליו והחליף את הסולם, השיב, "בעל הבית והסמנכ"ל יושבים ב.... יש לי מנהל שהוא אמיר, אני לא יכול ללכת אליו. אמרתי לו הוא לא מאשר כי יש כל מיני אנשים שלוקחים אצל הספק חלקים." (עמ' 2 שורות 4-5 לפרוטוקול הדיון). התובע הודה כי לשם ביצוע העבודה הגיע עימו עובד נוסף, אולם לטענתו לא היה זה מתפקידו להחזיק את הסולם וכי הוא לא ביקש זאת ממנו.

המסמכים

1. בדו"ח מד"א מיום האירוע, צוין, "נפגע מפריקה באזור גפיים עליונות, ללא חבלה נראית, לדבריו לאחר תנועה לא נכונה חש בכאב חזק בכתף + שינוי צורה. לאחר כעשר דקות הרגיש שהכתף חזרה למקומה." בדיווח על גורם הפציעה באותו הדו"ח צוין, "סיבה לא ברורה".
2. בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה (בל/250) מיום 13.4.11, נרשם, "בית מלון הולידי אין בירושלים – אתר של לקוח בזמן בדיקת מזגן בגובה, ביצעתי תנועה ביד ימין והכתף יצאה ממקומה".
3. בבדיקה רפואית שבוצעה על ידי ד"ר פריטש משה, מנהל יחידת כתף ומומחה לכירורגיה אורתופדית בבית החולים תל השומר, מיום 24.7.2011, צוין, "תוך תנועה חדה סבל לדבריו מפריקה של הכתף...".

דיון והנמקה

1. המחלוקת הנטועה לפיכך בין הצדדים, היא לנסיבות התאונה והאם התרחשה כתוצאה "מעצלנותו" של התובע לגשת אל הרכב ולהוציא את הסולם, שכאמור אין מחלוקת כי היה בתוך הרכב, האם נגרמה כתוצאה מתנועה חדה שביצע התובע כתוצאה מפעילות המברגה והאם נאלץ לעבוד בתנאים בלתי נאותים, בנסיבות הנטענות על ידו ולפיהן הסולם שהיה ברשותו ברכב היה בלתי תקין.
2. המדובר בשתי גרסאות סותרות – האחת של התובע שכאמור נמסרה בכתב התביעה ובעדותו לפניי. השנייה גרסת הנתבעת שנפרסה בכתב ההגנה, דו"ח חקירה הועבר לעיוני בדיון וכן נמסרה במסגרת נספח ג' לסיכומי הנתבעת הנושא כותרת "תצהיר אמיר הרשקוביץ", אשר אינו תצהיר ערוך כדין ובו טוען מר הרשקוביץ, אליו התייחס התובע (הכוונה לאמיר) בעדותו כי ברשות התובע היה סולם תקין, וכי לא נמסר לו דבר על תקלה בסולם, ככל שהייתה נמסרת הודעה על כך הרי שהתובע היה מקבל באופן מידי סולם אחר תקין.
3. גרסאות שני הצדדים לא נמסרו באופן מלא, כמו כן, לא ניתנה הזדמנות לצדדים לחקור את העדים ובוודאי שלא ניתנה הזדמנות לבית המשפט להתרשם מאמינות התובע והעדים.
4. לסיכומי הנתבעת, צורפו הסכם העבודה של התובע עם הנתבעת מיום 19.11.2010. הנתבעת טענה, כי התובע הפר את הסכם העסקה עם הנתבעת, כאשר לא עדכן את מעבידיו בעובדה כי הוא סובל מפריקות חוזרות של הכתף עובר לאירוע. עוד, צרפה הנתבעת אסמכתאות לכך שהתובע תודרך לאופן ביצוע עבודתו אצל הנתבעת, הן ביום 3.1.2010 (צורף ד'1 לסיכומי הנתבעת) יוער, כי איני מבינה כיצד תודרך העובד כ-10 חודשים לפני שהחל עבודתו, בהתאם להסכם העבודה אצל הנתבעת (אניח שנפלה טעות ברישום על גבי הסכם ההעסקה). עוד טענה הנתבעת, כי "נוהל בטיחות לעובדים" הכולל פרק נפרד לעבודה בגובה נמסר לתובע ביום 4.7.2010 וכי הוא חתם על נוהל העבודה במועד זה (צורף נספח ה' לסיכומי הנתבעת). (הערתי לעיל לסתירה לגבי המועדים רלבנטית גם לגבי נוהל עבודה זה). ביום 9.1.2011 עבר התובע הדרכה נוספת במסגרת בית הספר להכשרת עובדי גובה (צורף נספח ו' לסיכומי הנתבעת).
5. המסגרת הנורמטיבית בגדרה נתחמת עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודה, והתגבשותה מצריכה בחינתן של שלוש שאלות: האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, האם הפר את אותה חובת זהירות והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 112.) חובתו המושגית של המעביד כלפי עובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה - ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225. במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לאמצעי עבודה בטוחים ותקינים, לשיטות עבודה נאותות ובטיחותיות, להדרכת העובדים תוך מתן הנחיות והבטחתם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ופיקוח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על אחריותו של מעביד כלפי עובדו, ראו בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, ע"א 1958/97 רפאל בן שטרית נ. רשות הנמלים והרכבות פ"ד נה 823, ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 592 ועוד פסקי דין רבים אחרים.
6. עיון במסמכים שצורפו ונסקרו כאמור, עולה כי הנתבעת טרחה והדריכה את עובדיה בהתאם לנדרש ובהתאם לדין, פעלה למתן הדרכות והנחיות לעבודה בגובה. בין אם התרחשה התאונה כתוצאה מתנועת "מתיחה" שביצע התובע הסובל מתופעה של פריקות כתף ובין אם התרחשה כתוצאה "מתנועה פתאומית ומהירה של המברגה", הרי שניתן להניח כי לו היה התובע עושה שימוש בסולם, הפגיעה לא הייתה נגרמת.
7. בע"א 3463/95 מדינה ישראל נ' יצחק דרעי, פ"ד נ(3) 433, נדון מקרה בו עובד ניסה ל"אלתר" פתרון בשעת עבודתו ותוך כדי כך נפצע, המעביד טען כי אין להטיל עליו אחריות לנזקי התובע כתוצאה מכך, כב' השופט טל קבע כי :-

"ועדיין נשאלת השאלה, עד היכן מגעת אחריות המעביד כאשר עובדו – עקב תנאי העבודה הלקויים – יוצא לאלתר. נראה לי שהתשובה תימצא על דרך הסבירות וניסיון החיים. כלומר, יש לשקול את הסיכון "האוטונומי" שנטל על עצמו העובד באלתורו, מול האלטרנטיבה של אי-ביצוע העבודה בתנאי העבודה הנתונים. נראה לי שאם האלתור כרוך בסיכון רב ובלתי סביר, למשל, טיפוס בחבל או אקרובטיקה מסוכנת, כי אז ייתכן מאוד שהמעביד לא ייחשב כאחראי לאלתורו של העובד, אם משום שהמעביד לא צריך היה לצפות פעולה חריגה ומסוכנת כזו ואם משום שתרומת הרשלנות של העובד תגיע לשיעור מלא. לעומת זאת, אם האלתור אינו כרוך בסיכון מיוחד ועובד סביר היה נוקט אותו, כי אז יש לראות אלתור כזה בגדר הצפיות של המעביד."

1. שם, העובד עסק בהלחמה על לוח מתכת שלא היה יציב. לאחר התייעצות עם האחראי עליו הלך לחפש קרש אשר ייצב את הלוח, עלה על "רמפה" שבמרכזה היה מונח הקרש ונפל. עם-זאת, שופטי הערעור העמידו רשלנותו התורמת של העובד על שיעור של 35% (לעומת 25% שנקבעו על ידי הערכאה המבררת.)
2. בענייננו, שוכנעתי כי התובע תודרך באופן ראוי כיצד עליו לעבוד, עוד כחיזוק לעניין זה הובהר כי נמסר לו ציוד לשם כך ואף היה עמו עובד נוסף. בנוסף, התובע לא פירט האם ניסה לחפש במקום סולם אחר, או ניסה לפנות את המקום מציוד שהפריע לו בזמן עבודתו. עוד, נוכח "מחלתו" ועברו בתחום פריקות הכתף, הרי שהיה על התובע לנקוט משנה זהירות.
3. מאידך, הנחת יסוד נוספת וידועה היא כי התובע השקיע ועבד כאשר טובת מעבידו לנגד עיניו וכי לא היה מסכן עצמו בכוונה. כך נקבע זה מכבר בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים ואח', פ"ד יט(3) 205:

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך כרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים ..."

נזקי התובע

1. אין מחלוקת כאמור כי לתובע לא נגרמה נכות צמיתה או זמנית כתוצאה מהתאונה. בכתב התביעה טען התובע להפסד שכר (מעבר למל"ל) בשיעור של 15,000 ₪ בתחשיב הנזק ובסיכומיו זנח את הטענה להפסד שכר לעבר. התובע טען לנזקים כספיים והוצאות רפואיות, תרופות ודמי השתתפות בטיפולים בשיעור של 10,000 ₪ וכן לפיצוי בגין טיפול ועזרה בסיעוד בשיעור של 10,000 ₪. עוד טען, כי יש לפצותו בגין כאב וסבל בשיעור של 51,000 ₪. התובע לא המציא קבלות לנזקיו הנטענים ושב לעבודתו מיד ובסמוך לאחר התאונה למעט היעדרות של יום עבודה אחד, כפי שעולה מתלוש השכר לחודש אפריל 2011.
2. הנתבעת טענה לנזקי התובע, כי בהתחשב בעובדה שניתנו לו 21 ימי אי כושר שלא נוצלו כאמור לעיל וכי התובע עבר 4 טיפולי פיזיוטרפיה בלבד הרי שבגין עזרת זולת, אין לפסוק לו סכום העולה על 500 ₪. להוצאות התובע בגין טיפולים רפואיים טענה הנתבעת כי המדובר ב-6 ביקורים בלבד וכי יש לפסוק בגין רכיב נזק זה סך של 250 ₪. לטענת הנתבעת, לתובע נגרמה "חוסר נכות זמנית מסוימת" ולפיכך יש לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 1,000 ₪ בלבד.

סיכום

1. לפיכך, לאחר ששקלתי ופירטתי טיעוני הצדדים, בהתבסס על הראיות שהוצגו לי לפעולות הנתבעת, הנחות היסוד שהנחו אותי והעובדה כי התובע לא היה בוחר להסתכן מרצונו, אולם מנגד מסר גרסה מהוססת לנסיבות התאונה, ולאחר שעמדתי את גובה נזקי התובע, אני קובעת כי הנתבעת תפצה התובע בסך של 7,000 ₪ כולל שכר טרחת עו"ד ואגרה.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ג, 07 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.