1. בפניי תביעותיהם של התובעים, מבקשי מקלט מדיני מאריתריאה כנגד הנתבעת, כנגד בעל המניות בנתבעת (הנתבע מס' 2) וכנגד מי ששימש כמנהל בה (נתבע 3).
2. ביום 4.7.12 הוריתי על איחוד שתי התובענות בפניי והתקיים דיון הוכחות. התובעים העידו בעצמם ונחקרו בחקירה נגדית ואילו בשם הנתבעים טען הנתבע 2. יצוין, כי אף לא אחד משלושת הנתבעים הגיש כתב הגנה מטעמו.
3. לטענת התובעים, הנתבעים קיפחו את זכותם לשכר עבודה, דמי נסיעות, פדיון ימי חופשה וחלף הודעה מוקדמת. בתביעתם, עתרו התובעים גם לפיצוי על הלנת שכר עבודה ותשלום עבור שעות נוספות.

הרקע העובדתי

1. אין חולק, כי התובע 1 החל את עבודתו אצל הנתבעת ביום 15.5.11 והובטח לו שישתכר בשכר חודשי של 6,000₪ (עמ' 5 שורה 1 לפרוטוקול מיום 04.07.12). עוד מסכימים הצדדים, כי התובע 2 עבד 21 ימים בין החודשים מאי ליוני שנת 2011, וכי שכרו היומי הנו בסך של 200 ₪ עבור יום בו עבד בתחילת יום ובסופו בלבד, ו- 300 ₪ עבור יום בו עבד ברציפות.
2. התובעים הגיעו לעבודתם אצל הנתבעת בהרצליה ממקום מגוריהם בנתניה ועלות הנסיעה היתה בסך של 11 ₪ בשעות היום ו- 15 ₪ בשעות הלילה.
3. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע למועד סיום עבודתו של התובע 1 ובנוגע לסכום ששולם לו, כשהתובע טוען כי קיבל סך של 2,000 ₪, ואילו נציג הנתבעת טוען כי שולם לו סך של 5,000 ש"ח. וכן חלוקים הם בנוגע לתשלום דמי נסיעות.

דיון והכרעה

לשאלת היריבות בין הצדדים

1. התובעים טענו כי הם עבדו בנתבעת (סעיף 3 לכתבי התביעה). הנתבע 2 מצדו טען במהלך הדיון שהתקיים בפניי, כי אין יריבות משפטית בינו לבין התובעים, וכלשונו: ""אני לא מבין מדוע אני נתבע באופן אישי. אני לא העסקתי את האנשים האלה אלא החברה בבעלותי." (עמ' 2 מול שורה 25). בדבריו בפנינו העיד הנתבע 2 כי העסק, אשר נוהל על ידי הנתבע 3, נקלע לקשיים כלכליים.
2. התובעים לא נימקו מדוע יש לראות את נתבעים 2 ו- 3 כמעסיקיהם. התובעים אף לא ביקשו להרים את מסך התאגדות בין הנתבעת 1 לבין הנתבעים 2-3 וממילא לא טענו כל טענה עובדתית או משפטית שיש בה לבסס הרמת מסך.
3. בנוסף, התובעים לא הביאו כל ראיה לכך שבינם לבין הנתבעים 2 ו 3 התקיימו יחסי עובד-מעביד. אף בתיאור העובדות בכתב התביעה לא יוחסה כל פעולה למי מהנתבעים הנ"ל באופן אישי.
4. מהאמור עולה כי הנתבעת היא מעסיקתם של התובעים, וככל שיקבע כי קופחו זכויותיהם של התובעים יהיה על הנתבעת לשאת בכך.
5. לאור האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 נדחית בזאת.

לעניין התובע 1

1. כאמור לעיל, הצדדים חלוקים בנוגע למועד הפסקת עבודתו של התובע 1 אצל הנתבעת. משלא הוגש כתב הגנה, הרי שהנתבעת לא הכחישה, וממילא לא הזימה בראיה כלשהי, את טענתו של התובע, וזאת חרף טענתו של הנתבע 2 בדיון לפניי, כי היה בנתבעת 1 שעון נוכחות וכי תובע 1 קיבל תלושי שכר (פרוטוקול עמ' 2 ש' 23, וכן עמ' 5 ש' 21).
2. לאור האמור לעיל, ובהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, אני מקבל את גרסת התובע 1, לפיה הוא עבד עד ליום 30.7.11.

שכר עבודה

1. כאמור לעיל, התובע 1 העיד כי שולם לו סכום של 2,000 ₪ בלבד, ואילו הנתבע 2 טען כי בנוסף לסכום של 2,000 ₪ שהתובע 1 קיבל, שולם לו סכום נוסף בסך 3,000 ₪ במזומן ע"י הנתבע 3.
2. אין בידי לקבל את טענת הנתבע 2, וזאת משום שהעיד כי לא היה נוכח כאשר הסכום של 3,000 ש"ח שולם לכאורה לתובע 1 ע"י שותפו – הנתבע 3.
3. כאמור, הנתבע 3 לא הגיש כתב הגנה מטעמו ועדותו של הנתבע 2 לענין זה הנה עדות מפי השמועה, שאין לה כל תימוכין בראיה חיצונית כלשהי ועל כן אני דוחה אותה. יתרה מכך, אין חולק כי אכן סוכם עם הנתבע 1 שכר בסך של 6,000 ₪. לפיכך, בהיעדר ראיה לסתור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 1 סכום בסך של 13,000 ₪, שהנו הסכום המתקבל מהכפלת שכר עבודה חודשי בסך 6,000 ₪ ב- 2.5 חודשי עבודה, ובהפחתה של 2,000 ₪ ששולמו לו.
4. לעניין גמול עבור עבודה בשעות נוספות, התובע 1 טען כי עבד במשמרות לילה שהחלו בשעה 19:00 והסתיימו בשעה 5:00, דהיינו 10 שעות במשמרת. התובע 1 טען כי עבד 4 ימים בשבוע (רביעי עד ראשון). משלא הוכחשה טענת התובע 1, אני מקבל את חישוביו לעניין גמול עבור עבודה בשעות נוספות וקובע כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 747 ₪ עבור עבודה בשעות נוספות.
5. משעה שהולן שכרו של תובע 1, ולא ניתנה כל סיבה מניחה את הדעת לכך מטעם הנתבעת, הרי שעל הנתבעת לפצותו אף בפיצויי הלנה, ובנסיבות המקרה, אני פוסק לטובתו סכום גלובאלי בסך של 1,500 ₪ בגין רכיב זה.

נסיעות, פדיון חופשה שנתית וחלף הודעה מוקדמת

1. תובע 1 טען כי לא שולם לו כל תשלום עבור דמי נסיעה, פדיון חופשה והודעה מוקדמת, כמתחייב. אין חולק בין הצדדים, כי עלות הנסיעה ממקום מגורי התובעים למקום העבודה היא 11 ₪ ביום ו 15 ₪ בלילה. התובע 1 טען כי סך עלות הנסיעות במהלך תקופת עבודתו בנתבעת הסתכמה ב- 468 ₪, וכי הנתבעת לא שלמה לו דבר בגין רכיב זה.
2. בחקירתו בפניי, העיד הנתבע 2:

"ש. לגבי דמי נסיעות?

ת. מקובל עליי וידעתי שאלה הסכומים שהם משלמים.

ובהמשך אמר הנתבע:

"לתובע מס' 1 הוצא תלוש על סך 6,000 ₪. אני חושב שצויין שם ששולמו נסיעות, אוכל להעביר את התלוש לב"כ התובעים" (פרוטוקול עמ' 5 ש' 21-22,13-14)

1. לאור האמור לעיל, ומשלא הומצאה כל ראיה לסתור, אני מקבל את חישובו של התובע 1 לעניין דמי הנסיעות וקובע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 468 ₪ בגין דמי נסיעות.
2. התובע 1 טען כי הוא זכאי ליום הודעה מוקדמת וליום חופשה שנתית בסך 300 ₪ לכל אחד. הנתבע לא טען כל טענה בעניין זה ולא חקר את התובע 1 על כך. ולכן אני מקבל את תביעתו של התובע 1 ברכיבים הללו, וקובע כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 300 ₪ בגין יום חופשה, וסך של 300 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת.

לעניין התובע 2

1. התובע 2 טען כי עבד בנתבעת במשך 21 יום, בין החודשים מאי ליוני 2011, לטענתו שכר העבודה שהובטח לו היה 200 ₪ ליום עבודה אם יהיה נוכח רק בזמן הפתיחה ובזמן הסגירה של הנתבעת, ו- 300 ₪ אם יהיה נוכח למשך כל יום העבודה החל מהשעה 19:00 ועד לשעה 05:00 ביום המחרת.

שכר העבודה

1. התובע טוען כי עבד 10 ימי עבודה מלאים בהם שהה כל היום בבית העסק ו-11 ימי עבודה בהם עבד בזמן הפתיחה והסגירה. על כן מבקש התובע 2 שכר עבודה בסך 5,200 ₪. תובע 2 ציין כי קיבל 800 ₪, אותם יש להפחית.
2. הנתבע לא טען מאומה ביחס לשכר עבודתו של התובע 2 למעט הטענה כי שולם לו 800 ₪. לפיכך, בהיעדר כל טענה שיהיה בה כדי לסתור את טענתו של התובע 2, אני מקבל את חישובו וקובע כי על הנתבעת לשלם לו סכום בסך של 4,400 ₪ (800₪ - 5,200 ₪).
3. לעניין גמול עבודה בשעות נוספות, התובע 2 חישב כי עבור עבודתו במשך 10 ימים, עבודה בין השעות 19:00 ל 5:00, על הנתבעים לשלם לו 150 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות. הנתבעים כלל לא התייחסו לטענה זו, ולפיכך, אני פוסק כי הנתבעת תשלם לתובע 2 סך של 150 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות.
4. משעה שהולן שכרו של תובע 2, הרי שעל הנתבעת לפצותו אף בפיצויי הלנה, ולפיכך, בנסיבות המקרה, אני פוסק לטובתו סכום גלובאלי בסך של 1,000 ₪.

נסיעות, פדיון חופשה שנתית וחלף הודעה מוקדמת

1. תובע 2 טען כי לא שולם לו כל תשלום עבור דמי נסיעה, פדיון חופשה והודעה מוקדמת כמתחייב. הואיל והצדדים הסכימו מהי עלות הנסיעה, ולאור הסבריו של התובע 2, שלא נסתרו, כי בימים בהם לא עבד ברצף בכל שעות העבודה, הגיעה פעמיים ביום לעבודה.
2. לא נעלם מעיניי, כי הסכום שמבקש תובע 2 גבוה מסכום המקסימום שמחייב ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה, שקבע כי המעסיק חייב לשלם עד 24.40 ₪ ליום עבודה (לשנת 2011). אלא שמעדותו של הנתבע עולה כי הנתבעת הסכימה לשאת בעלות הנסיעה המוגדלת. הנתבע העיד כי "מקובל עלי וידעתי שאלה הסכומים שהם משלמים"(פרוטוקול עמ' 5 ש' 13-14) דהיינו הנתבעים קיבלו את עלות הנסיעה המוגדלת של התובע 2.
3. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 2 סכום של 667 ₪ בגין הוצאות נסיעה.
4. התובע 2 טען כי הוא זכאי ליום הודעה מוקדמת וליום חופשה שנתית בסך 300 ₪ לכל אחד. הנתבע לא טען בעניין זה ולא חקר את התובע 2 על כך. לכן אני מקבל את תביעתו של התובע 2 ברכיבים הללו, וקובע כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 300 ₪ בגין יום חופשה, וסך של 300 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת.

סוף דבר

1. כאמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 נדחית בזאת. משלא הוגש כתב הגנה ע"י מי מהנתבעים הנ"ל, איני עושה צו להוצאות.
2. הנתבעת 1 תשלם לתובע 1 את הסכומים הבאים:
   1. שכר עבודה בסך 13,000 ₪.
   2. תגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 747 ₪.
   3. פיצוי עבור הלנת שכר 1,500 ₪.
   4. דמי נסיעות בסך 468 ₪
   5. חלף הודעה מוקדמת בסך 300 ₪
   6. פדיון ימי חופשה שנתית בסך 300 ₪

סה"כ – 16,315 ₪.

1. הנתבעת 1 תשלם לתובע 2 את הסכומים הבאים:
   1. שכר עובדה בסך 4,400 ₪.
   2. תגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 150 ₪.
   3. פיצוי עבור הלנת שכר 1,000 ₪.
   4. דמי נסיעות בסך 667 ₪
   5. חלף הודעה מוקדמת בסך 300 ₪
   6. פדיון ימי חופשה שנתית בסך 300 ₪

סה"כ – 6,817 ₪

1. כל הסכומים הנקובים סעיפים 33 ו- 34 לעיל, יישאו הפרשי ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום.
2. בנוסף, הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ (סה"כ 6,000 ₪).

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ג, (27 נובמבר 2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.