רקע

תביעה זו שעניינה נזק אשר לטענת התובעת נגרם לה כתוצאה מפעולות שבוצעו על ידי הנתבעת בחצר ביתה, הוגשה בתחילה על ידי התובעת בעצמה ואולם בהמשך, ביקשה היא כי אתיר לה להיות מיוצגת על ידי עורך דין. לאור התרשמותי מצורך של התובעת בסיוע ולאור העובדה שהנתבעת מיוצגת ע"י הלשכה המשפטית בעיריית חדרה, החלטתי להיעתר לבקשת התובעת.

משכך, הופיעו הצדדים בפני כשהם מיוצגים.

טענות התובעת

התובעת, המתגוררת ברח' הגפן 20 בחדרה, טוענת כי בשתי הזדמנויות שונות, בהפרש של כשנה ביניהן, נכנסו אנשי הנתבעת אל חצר ביתה וגרמו לה לנזקים רבים ושונים, כמפורט להלן:

• ביום 1.2.10 נכנסו אל החצר 4 שוטרים בלווית פקחים מטעם הנתבעת ולאחר שתקפו באכזריות את אחותה ואמה, הכניסו אל החצר משאית עם מנוף, הרסו גדר שהיתה עשויה בלוקים ורשת ונטלו עמם אופני תלת-אופן עם עגלה ועגלת סוס יקרי ערך.
• ביום 26.2.11 נכנסו אל החצר פקחי הנתבעת אשר הרחיקו אותה מן הבית ולאחר מכן הזעיקו משטרה ואזקו את אחותה. בהמשך הובאו אל המקום מנוף וטרקטור קטן שהרסו את גדר העץ של הבית ו-3 מחסנים שהיו בחצר, כרתו עצי פרי, שברו את חלונות הבית וסורגיהם, נטלו תרנגולות ו"פינקים" וכן 2 קלנועיות משוכללות, פלטפורמה של סוס עם 4 גלגלים, 4 מקררים, שולחן עץ עם 6 כסאות, תנור אפיה, מיטה זוגית חדשה ועוד חפצים ופריטים שונים (ר' פירוט בתצהיר התובעת שצורף לכתב התביעה).

לטענת התובעת, כל פניותיה אל הנתבעת בבקשה כי תשיב לה את הרכוש שנלקח מביתה – רכוש ששוויו הכולל עולה כדי כ- 50,000 ₪, עלו בתוהו.

משכך, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהשבת רכושה לרשותה ובפיצויה בגין הנזקים שלטענתה נגרמו לה. סכום התביעה עומד על 32,7000 ₪.

בתשובותיה לשאלותי במהלך עדותה בבית המשפט, סרבה התובעת לומר למי שייך הבית, בהתייחסותה אל פריטי הציוד השונים אמרה כי חלקם שייכים לאחיה, חלקם לבני המשפחה כולה וחלקם שלה, ובנוסף לכך אישרה כי אין בידיה ראיות להוכחת ערכו של אף אחד מהפריטים הללו.

התובעת הכחישה את הטענה לפיה חצר הבית היתה עמוסה בגרוטאות ואשפה ואמרה:

"יש לי בית רגיל ואין שום גרוטאות או אשפה מחוצה לו...

היו דברים טובים שם. בגדים טובים... את הדברים האלה קנינו בחנויות

במשך שנים. החזקנו את זה בחוץ כי ככה רצינו. זה התאסף והשארנו

את זה בחוץ...."

באשר לרכב שטענתה נלקח מן החצר, אמרה התובעת:

"זה רכב של אבא שלי. הוא נסע בו שנים. אבא שלי נפטר לפני כמה שנים.

אני לא יודעת כמה. האוטו נשאר בחצר למזכרת שיהיה מאבא. האוטו היה

נקי וטוב, לא היה לו שום דבר חריג...".

בהשיבה לשאלותיו של ב"כ הנתבעת, אישרה התובעת כי החצר הנראית בתצלום נ/2 היא חצר ביתה ויחד עם זה טענה כי "המקום מעולם לא נראה כך" והכחישה כל קשר לפחי האשפה הנראים בתצלומים נ/3 ו- נ/4 ולפריטים הנראים בתצלום נ/5.

אחיה של הנתבעת, מר ישראל מטש טען גם הוא כי החפצים הנראים בתצלומים נ/-נ/5 אינם שייכים לתובעת או למי מבני המשפחה ועם זאת אישר כי חלק מהפריטים שנלקחו על ידי אנשי הנתבעת שייכים לו, אישר כי הגגון הנראה בתצלום נ/5 היה שלהם וטען כי הנתבעת הרסה אותו ובנוסף לכך אמר: "הם עשו לי נזק של 100 אלף ₪".

גרסת הנתבעת

להגנתה טוענת הנתבעת כי נכנסה אל חצרה של התובעת לשם פינויה, בהיותה מפגע תברואתי וסביבתי חמור ומסוכן לדיירי הבית ולאזור כולו. לטענת הנתבעת מדובר במקרה מצער המוכר לגורמי הרווחה בעירייה וכי בני משפחתה של התובעת מטופלים ע"י מחלקת הרווחה, בין היתר בשל תנאי הזנחה קשים בהם מצוי המבנה בו הם מתגוררים והחצר המקיפה אותו, באופן שהיווה אף סכנה לבריאותה של אם התובעת, לשכנים ולציבור בכללותו.

לתמיכת טענות אלה צרפה הנתבעת לכתב הגנתה החלטות וצווים של בתי המשפט בעניינה של התובעת, מכתבים של מנהל מח' מבני ציבור ומבנים מסוכנים בעיריית חדרה מהם עולה כי בימים 5.7.10 ו- 10.2.10 הוא העביר אל אגף הרווחה בעיריה סיכומי ממצאים מביקוריו בבית התובעת, בהם ציין כי מדובר ב"מקום מסוכן לגרים בו ולעוברים ושבים" והמליץ בין השאר על ניקוי שטח הבית והחצר, הריסת הגדר וגג האזבסט ובניית גדר חדשה.

עוד צורפו אל כתב ההגנה של הנתבעת תיעודי פניות רבות של תושבי האיזור אל המוקד העירוני בחדרה בעניינה של התובעת והוגש תצלום של מצב החצר לאחר הפינוי (נ/14).

מטעם הנתבעת העידו מר סתיו רובין, עובד בסיירת הבטחון של עיריית חדרה, מר סהר לוי, מנהל משמרת בפיקוח העירוני וד"ר וולטר, הוטרינר העירוני בחדרה מאז שנת 1996.

מעדויות השלושה עלתה תמונה עגומה ועצובה מאד.

ד"ר וולטר סיפר כי בשנת 2010, בעקבות תלונות מוקד רבות לגבי קיומו של מפגע בחצר הבית ברח' הגפן 20 בחדרה, הוא הגיע לשם ביחד עם מר עבד מחמיד מהמשטרה הירוקה ואז גם צולמו התמונות נ/1-נ/12. וכך תאר ד"ר וולטר את המקום:

"החצר עצמה והמרפסת החזיתית בנויה מאזבסט גרוע ועמוסה בגרוטאות עם

חרקים מעופפים, ריח מאוד לא נעים וסימנים למכרסמים. העליתי על הכתב

שלדעתי מתקיים מפגע שמסכן את בריאות המשפחה ואת בריאות הסביבה

בהמשך נתבקשתי על ידי המחלקה המשפטית לבדוק אם המצב השתפר

ונוכחתי כי נערמו עוד גרוטאות. באותו מעמד מסרתי לגברת גם את ההודעה

שאנחנו הולכים להפעיל סמכות ולהכנס לחצר ביתם לצורך התרשמות ופינוי,

אם הם לא יעשו כן". (ר' נספחים ה1 ו- ה2 לכתב ההגנה).

בתשובותיו לשאלות ב"כ התובעת, סיפר ד"ר וולטר כי הוא מכיר את התובעת מילדות שכן הם היו שכנים בעבר והוסיף כי בתחילת יום הפינוי הראשון הוא נכח במקום, התבקש לפנות כלב שחסם את עבודת הפיקוח ונאלץ להמית המתת חסד 4-5 תרנגולות שגודלו בכלוב קטן והיו מעוותות ומבוגרות.

באשר להתנהגות התובעת ובני משפחתה אמר ד"ר וולטר: "אני ראיתי התנגדות מצד המשפחה והיה דין ודברים והשלכת חפצים ופסולת.. היתה השלכה של דליים עם שתן וצואה...מתוך הבית החוצה.. היתה התובעת והאחיות הצעירות יותר... זה הופנה כלפי הפקחים שהתחילו לעסוק במלאכת הפינוי".

מר רובין סיפר על כ – 20-30 משאיות אשפה שיצאו מחצר הבית, ומר לוי אמר:

"אני ראיתי רק דברים שהם חפצים ישנים וגרוטאות. ראיתי קלנועיות

לא שלמות. ראיתי שתיים מעוכות... אני עובד 18 שנה בפיקוח. יש אנשים

שנקראים "אגרנים", כלומר הם אוגרים דברים לא שימושיים. רוב הפסולת

היתה, חד-משמעית לפי איך שאני מגדיר אותה, פסולת לא שמישה..."

המשך דבריו הוסיף כי ראה בעצמו את התובעת שופכת דלי עם שתן וצואה על אחד העובדים.

לאחר הדיון שהתקיים בפני, הגישו לי הצדדים סיכומיהם בכתב.

בסיכומיו טוען ב"כ התובעת, עוה"ד יחיא מאהר, כי הנתבעת גרמה למרשתו נזקים המוערכים בסכום גבוה הרבה יותר מסכום התביעה, תוך הפרה בוטה של חובתה המוסרית לשמור על נכסיה ולא להעלימם כאילו לא היו. לטענתו, הנתבעת לא הוכיחה כי היה בידה צו לפינוי חצר הבית ולשיטתו עצם העובדה שנציגיה לא הציגו בבית המשפט סרטון אשר לטענתם תעד את אחד מאירועי הפינוי, מלמדת על אמינות וצדקת התובעת ועל הנזקים שגרמה לה הנתבעת.

בתשובתה חוזרת הנתבעת על טענותיה בדבר היות המקום מפגע מסוכן לבריאות הציבור ודיירי הבית וטוענת כי ביצעה את הפינוי במסגרת סמכותה מכח פקודת העיריות (נוסח חדש), פקודת בריאות העם 1940, וחוקי העזר הרלבנטיים, לאחר משלוח התראות חוזרות ונשנות אל התובעת ובני משפחתה בעניין זה, שלא הועילו.

עוד טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מן הפינוי.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועדיהם ועיינתי בראיות שהוצגו בפני מטעמו של כל אחד מהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות. ואלה הם נימוקי:

• שוכנעתי כי חצר הבית בו מתגוררים התובעת ובני משפחתה עלה כדי "מפגע" כפי הגדרתיו השונות בחוק עזר לעירית חדרה (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון) התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק העזר"). מן התצלומים שהוצגו בפני, כמו גם ממכתביו של מנהל המחלקה למבנים מסוכנים עדויות עובדי הפיקוח העירוני, הווטרינר העירוני והתובעת עצמה למדתי על חצר שנאגרו בה לאורך שנים, חפצים ישנים, חלקי חפצים ומכונות, רהיטים וחלקיהם, בגים ובדים, בעלי חיים, פסולת מסוגים שונים ועוד.
• במרוצת השנים הצטברו אצל הנתבעת פניות רבות של תושבי האזור אשר התלוננו הן אודות מצבו המוזנח של המקום והן אודות התנהגותם החריגה של התובעת ובני משפחתה, לרבות בהשלכת צואה לעבר המדרכה – פעולה שאף הוטרינר העירוני אישר כי ראה במו עיניו באחד ממועדי הפינוי נשוא התביעה.
• בתאריכים 7.9.10 ו- 11.11.01 (לאחר משלוח הודעה מוקדמת לתובעת ובני משפחתה) נערכו בבית ובחצר ביקורי בדיקה מטעם הוטרינר העירוני ובעקבות אלה בוצע הפינוי נשוא התביעה, אלא שמועדו היה שונה מהמועדים להם טוענת התובעת.
• מן המסמכים שצורפו לכתב ההגנה עולה כי ביום 18.11.09 ניתן צו של בית משפט השלום בחדרה (בתיק מס' 21912-11-09) אשר אפשר לנתבעת להכנס אל הבית בסיוע של המשטרה כדי להעביר את אמה של התובעת לבדיקות רפואיות בשל חשש למצבה וזה היה ככל הנראה הארוע הראשון אליו התייחסה התובעת בעדותה בבית המשפט (ר' עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 21-23).

לאחר מכן, בתאריכים 7.9.10 ו- 11.11.01 (לאחר משלוח הודעה מוקדמת לתובעת ובני משפחתה) נערכו בבית ובחצר ביקורי בדיקה מטעם הוטרינר העירוני ובעקבות אלה בוצע הפינוי השני נשוא התביעה, אלא שמועדו היה שונה מהמועד לו טוענת התובעת.

• התובעת אמרה בעצמה כי חלק מהחפצים שהוצאו מן החצר במהלך הפינוי אינם שייכים לה ועל אף טענותיה לפיהן החלק האחר השייך לה היה חדש (כדוגמת מקרר ומיטה זוגית למשל), לא הציגה היא בפני אסמכתא כלשהי לתמיכת טענה זו, אשר נסתרה מניה וביה בעדויות אנשי הנתבעת אשר ביצעו את הפינוי.
• הפגיעה הנטענת בקיר הבית על ידי הנתבעת דווקא, כמו גם טענת התובעת לכך שהיא היתה זו שבנתה את גדר החצר על חשבונה, לא הוכחו. אמנם מר לוי הודה כי במהלך הפינוי נשברה חומת החצר, אך לכך הוסיף הוא ואמר: "היא נפלה, כי לא היתה חומה מחוזקת כמו שצריך. זה היה ארעי. היו הרבה יוטות. העיריה בנתה חומה חדשה...".

סוף דבר – שוכנעתי כי במעשיה נשוא התביעה, מימשה הנתבעת את סמכותה לפי סעיף 90 לחוק העזר ונקטה בצעדים הדרושים לקיום הוראות חוק זה, משאלה לא קוימו על ידי התובעת עצמה.

מפני כל אלה הנני מחליטה לדחות את התביעה ולנוכח נסיבותיו המצערות של המקרה, פוטרת את התובעת מתשלום הוצאות.

ניתן היום, כ"א אדר ב תשע"ד, 23 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.