בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף.

התובע עבר ביום 22.7.06 תאונת דרכים כאשר נסע ברכב שהיה נהוג ע"י הנתבע 1 עת נפלה קטיושה בסמוך לנסיעת הרכב, בזמן מלחמת לבנון השנייה, ואז הרכב סטה ממסלול נסיעתו והתנגש ברכבים אחרים ולתובע נגרמו נזקי גוף כמתואר בכתב תביעתו.

הנהג של הרכב עלי חרב פנה למל"ל והוכרה תביעתו ע"פ חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל – 1970 ( להלן:" חוק נפגעי איבה"). התאונה הוכרה כ- "פעולת איבה". הכרה בתאונה כפעולת איבה משמעה כי שלילת הזכות לתבוע ע"פ חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

התובע הגיש תביעה למל"ל להכרה בתאונת כפעולת איבה אולם תביעתו נדחתה ביום 14.12.07, ואילו הערעור שהוגש על ההחלטה נמחק בהסכמה.

הנתבעת טוענת כי התאונה הוכרה כפעולת איבה לגבי הנהג ולכן יש להכירה , בה כפועלת איבה, גם לגבי התובע, לחילופין טוענת הנתבעת כי ביהמ"ש מתבקש לראות ברכב כ"זירה" בלבד ולא כמשהו שתרם תרומה משמעותית רלבנטית להתרחשות הנזק ומכאן שאין קשר בין נזקי הגוף הנטענים לשימוש ברכב (ע"פ דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ. נאסיף מזאווי, פ"ד נז(3) 145-152).

התובע טוען כי פנה למל"ל וזה דחה לו את התביעה, הדבר מקים לו זכאות לתבוע מכוח חוק הפלת"ד. משלא הוכרה בקשתו להכיר בתאונה כפעולת איבה אין להוציאו מגדר הזכאים ע"פ חוק הפלת"ד. התובע טוען כי תכלית ההוראה הממעטת בחוק הפלת"ד היא להוציא מגדר החוק את המקרים בהם זכאי הנפגע בתאונה לתגמולים מכוח חוק התגמולים ועל ההוראה הממעטת אינה חלה בעניינו ואינה שוללת את זכאותו בהתאם לחוק (רע"א 6672/99 פרשנות השופט ריבלין).

התובע טוען כי אין עליו חובה להמשיך ולהתדיין בפני המל"ל מקום שתביעתו נדחתה לאחר פנייה כנה, סבירה ותמת לב (הוא מסתמך על ע"א 92/87 סיגלית דנן נ. יעקבע חודדה פ"ד מה(2) 604 וגם ע"א 727/87 שור ואח' נ. בן הרוש פ"ד מד(3) 142, 143 ו- ע"א 9099/02 הפניקס הישראלה נ. אבו חמדה רפעאת ואח' תק-על 2006(2) 1723), ולכן יש לקבוע כי הוא מיצה את זכויותיו בפני המל"ל.

דיון ומסקנות:

השאלה העומדת להכרעה בפניי הינה, האם קיימת לתובע עילת תביעה מכוח חוק הפלת"ד.

בחינת התשובה הוצעה על ידי כבוד הנשיא ברק (רע"א עוזר יצחק נגד אררט חברה לביטוח ואח' פד"י נ"ו (ד) עמ' 532). ולפיה, ראשית יש לבחון האם המאורע הינו בגדר תאונת דרכים, לאחר מכן, ואם התשובה שלילית יש לבחון האם חלה אחת החזקות המרבות, לחלופין, אם בתאונת דרכים עסקינן, יש לבחון האם חלה החזקה הממעטת של תאונה במתכוון ורק לאחר מכן, יש לבחון אם מדובר בפגיעת איבה.

כך גם ניתן ללמוד מהגדרת נפגע בחוק – הקובעת "אדם שנגרם לו נזק מתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה ...".

הוי אומר אפוא, ראשית יש לקבוע שמדובר בתאונת דרכים ורק לאחר מכן, ואם אכן מדובר בתאונת דרכים, לבדוק את שאלת פגיעת האיבה.

התאונה התרחשה בעת שהרכב נסע ושימש את התובע למטרות תחבורה ולכן ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים מתקיימת.

יש לבדוק בשלב השני אם מתקיימת החזקה הממעטת אשר קובעת :" לא ייראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא ע"י השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

ובמלים אחרות יש לבדוק האם הרכב שימש כזירה להתרחשות הנזק בלבד או שמא השימוש ברכב תרם תרומה משמעותית ובאופן רלוונטי לקרות הנזק. המבחן כפי שנקבע בפסיקה ( דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ. נאסיף מזאוי פ"ד נז (3) 145-152) הינו מבחן השכל הישר כאשר נדרש כי נקודת השימוש והסיכון לא תסתכם בהזדמנות בלבד, קשר סיבתי יישלל מקום שההתנהגות בו תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן המקום.

פגיעותיו של התובע לא היו מתרחשות אילולא הנהג איבד שליטה ברכב, הפגיעות לא היו ישירות במובן זה שנגרמו כתוצאה מהמעשה המכוון עצמו אלא הן תוצאה של המעשה על שימוש ברכב. משסטה הרכב נגרמו לתובע בעיות בגב כטענתו. אילו לעניין הפגיעה באוזניים הרי הפגיעה היא כתוצאה ישירה של המעשה ועל כן היא נכנסת בחזקה הממעטת של החוק ויוצאת מתחולת הגדרת תאונת דרכים.

קיימים שני מבחנים לתיחום פגיעות איבה: האם הסיכון המלחמתי הוא שהיה הסיבה הדומיננטית לנזק; האם הסיכון המלחמתי היה הסיבה הישירה לנזק, או רק 'רקע' להיווצרותו; לטעמי, הסיכון הדומיננטי בנסיבות כפי שתוארו, הוא הסיכון התעבורתי ולא הסיכון החבלני.

במקרנו הפגיעה באוזניים היא תולדה ישירה של הפיצוץ ופעולת האיבה בגין ליקוי זה היא פגיעה ישירה, שונה הדבר ביחס לפגיעה בגב שממנה הוא סובל אשר באה בעקבות מימוש סיכון התעבורתי.

סיכון פעולת האיבה, שכידוע מהווה הליך גרימה ספציפי שבאמצעותו מתממש הסיכון הדומיננטי, אך אינו מעלה ואינו מוריד בכל הנוגע לחבות הנובעת מהתממשותו של אותו סיכון דומיננטי. כאמור, פעולת האיבה היוותה אך 'גורם רקע', כשהסיבה הישירה לנזק הייתה התנגשות בין כלי הרכב.

על כן אני סבור כי ככל שהדבר קשור לפגיעה בגב, להבדיל מהפגיעה באוזניים, הפגיעה היא עקב תאונת דרכים.

בטרם אסיים אעיר ביחס לטענה כי הרכב שימש כזירה בלבד ואין הדבר מהווה תאונת דרכים במובנה על פי החוק. ביחס לפגיעה באוזניים, ברור שהפגיעה היא תולדה ישירה של הפיצוץ, ולא נגרם עקב תאונת הדרכים שהתרחשה לאחר הסטייה ברכב.

ביחס ליתר הפגיעות שנגרמו כתוצאה מההתנגשות של הרכב ניתן לסכם ולציין , כי פעולת האיבה יצרה את התנאים להתרחשות הנזק, אך הסיכון שהתממש הינו אותו סיכון שיש לראותו כנגרם עקב שימוש בכלי רכב, שעה שהשימוש שנעשה (נסיעה) הביא להתממשות הסיכון התחבורתי , אף התממש בפועל, ונפילת הקטיושה היווה ,ביחס לנזק שנגרם מההתנגשות, לרקע להתממשות הסיכון.

פעולת איבה:

משקבענו כי החזקה הממעטת לא מתקיימת לעניין הפגיעה בגב, יש לעבור לשלב השלישי ולבדוק האם החזקה החלוטה הממעטת של פעולת איבה מתקיימת.

בחינת ההגדרה של תאונת דרכים מכוח החוק נעשית בידי ביהמ"ש ע"פ פרשנות סעיף 1 לחוק.

"נפגע" - אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970";

החוק אם כך מפנה לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה – התש"ל – 1970 ושם הוגדרה פעולת איבה:

"1. בחוק זה –

"פגיעת איבה" –

(1) פגיעה מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה או בלתי סדירים של מדינה עוינת לישראל, מפעולות איבה של ארגון עוין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה, בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם מטרותיהם ובלבד שאם פעולות האיבה כאמור אירעו מחוץ לישראל או לאזור – מטרתן היתה פגיעה בישראל (לכולם ייקרא להלן – כוחות אויב);

2. . נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת".

אין ספק בעיניי, כי נפילת קטיושה בשטח ישראל שמקורה במדינה עוינת במטרה לפגוע במדינה ו/או באזרחיה הינה פגיעת איבה.

אך האם די בכך כדי להוציא את התובע ממעגל הזכאים ע"פ החוק?

בע"א עדנאן עלאם נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ נ"ו(2) עמ' 838 דן ביהמ"ש בסוגיית הזכאים ע"פ חוק הפיצויים אל מול חוק התגמולים בפעולות איבה והגיע למסקנה כי על מנת שתחסם דרכו של נפגע בתאונת דרכים לתבוע ע"פ החוק צריך שיחולו שני תאנים מצטברים, האחד שיהיה בפועל זכאי לתגמולים מכוח חוק התגמולים והשני שיוכח , בעודף הסתברות, כי התאונה שבה נפגע, נגרמה מפגיעת איבה.

"נטל השכנוע בדבר קיום "פגיעת איבה" מוטל על הטוען זאת". ע"א 2856/00 הרצל שקוי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ , נו (2) 518 (פורסם בנבו, 14.01.2002; רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ [1], בעמ' 558; א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים [5], בעמ' 136.

עיון בתצהיר התובע, ובמסמכים שצירף לכתב התביעה מעלה כי התאונה אירעה לאחר שנפלה קטיושה בסמוך לרכב הנהוג בידי חרב עלי, אשר איבד את השליטה בו וסטה ממסלול הנסיעה, ולפיכך וכפי שציינתי לעיל הפגיעה ברכב הינה בגדר פגיעת איבה.

בפועל, התובע פנה למל"ל לקבל תגמולים מכוח חוק התגמולים אך פגיעתו לא אושרה כפגיעת איבה, ואילו הערעור שהגיש נמחק בהסכמה. אין בידי את כל מלוא תיק המל"ל ולכן לא ברור איך התנהל התובע מול הוועדה ולכן לא אוכל לקבוע כי נפל פגם כלשהו כגון חוסר תום לב בהתנהגותו מול המל"ל, ומכאן, בפועל הוא לא זכאי לתגמולים ע"פ חוק המל"ל.

ריבלין בספרו, תאונות הדרכים, תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, עמ' 361 כותב כי:

"זכאותו של הנפגע בתאונת דרכים לתגמולים מכוח חוק התגמולים היא תנאי הכרחי לשלילת זכאותו לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן- חוק הפיצויים). זהו תנאי הכרחי אך אין זה תנאי מספיק. נפגע בתאונת דרכים שאינו זכאי, בפועל, לתגמולים לפי חוק התגמולים יהא זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. לפיכך, מקום שהנזק נגרם ב "פגיעת איבה", אך חוק התגמולים אינו מחיל עצמו על המקרה, לא תישלל זכאותו של הנפגע מכוח חוק הפיצויים, ובלבד שנפגע ב "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק".

עוד נקבע ברע"א 8061/95 עוזר נ. אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532 נקבע כי:

"אם המקרה הוא פגיעת איבה – גם אז אין עוד תחולה לחוק, כן האדם שנגרם לו נזק גוף אינו "נפגע" והחבות בגין תאונת דרכים מוטלת על הנוהג כלפי ה"נפגע". אם אין תחולה לחזקה חלוטה זו – משמע המקרה ממשיך להיות "תאונת דרכים" – והמקרה אינו פגיעת איבה – על השופט להכריז על תחולתו העניינית של החוק ( 558ב-ג).

התובע במקרנו, הגיש תביעה על פי חוק למוסד לביטוח לאומי, תביעתו נדחתה. במסגרת הבקשה שבפני לא הובררה עד תום השאלה מה גרם למוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעתו. התובע אף פנה בהליך ערר לפי חוק התגמולים, והערר נמחק.

כבר נפסק כי: "הנטל המוטל על הנפגע בהקשר זה איננו נטל מוחלט (ראו ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 461 (1992)). משפנה למל"ל בתביעה כנה אך תביעתו נדחתה, אין דורשים ממנו כי ימשיך ויתדיין עם המל"ל בערכאות כתנאי לאי ניכוי התגמולים הרעיוניים" (ע"א 9099/02 הפניקס הישראלי - חברה לביטוח בע"מ נ' א' ח' ר', 11/05/2006).

במקרנו פעל הנפגע למצות את זכויות בסבירות הראויה ואין להקפיד יתר על המידה אתו, שעה שהגיש תביעה ומשנדחתה שקד על הכנת ערעור, אך בסופו של יום נמחק. אין לגזור מההתנהלות התובע כל חוסר תום לב או התנהלות שאינה ראויה שעה שמיצה את ההליך עד תום.

אי לכך לא הוכחה החזקה הממעטת, ודין הבקשה לסילוק על הסף, להידחות.

הנני מורה על חיוב הנתבעת לשלם לתובע הוצאותיו, בגין בקשה זו, בסך 2,000 ₪.

היה והמבקש עומד על בקשה למינוי מומחים בתחום שבהם נפגע( למעט אוזניים) ישלים טיעוניו בכתב תוך 15 ימים מיום קבלת ההחלטה ולנתבעת 15 ימים מיום קבלת השלמת טיעון התובע.

לתזכורת ומעקב.

ניתן היום, ט' חשון תשע"ד, 13 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.