כללי

1. עסקינן בתביעה לתגמולי ביטוח במסגרת פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים (להלן - "הפוליסה", ר' נספח 1 למוצגי התובע).
2. התובע, יליד 9.7.1992, נפגע בתאונה מיום 13.7.2003 (להלן - "התאונה"), בהיותו קטין בן 11. כיום, התובע הינו בן 24.
3. הנתבעת הינה חברת ביטוח, אשר ביטחה את התובע במסגרת הפוליסה.
4. המחלוקת בין הצדדים סבה כיום על גובה תגמולי הביטוח המגיעים לתובע. כן, נדרשת הכרעה בדרישת התובע לפסיקת פיצוי עונשי אשר יושת על הנתבעת, ומנגד דרישת הנתבעת לחיוב התובע בהוצאות לדוגמא בגין ניהול הליכי סרק.
5. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 10.12.14 שילמה הנתבעת לתובע סך של 47,474 ₪, סכום אותו יש לקזז מכל סכום אשר ייפסק לתובע. לנוכח תשלום זה וכעולה מסיכומי הנתבעת, למעשה אין כיום מחלוקת על הכיסוי הביטוחי, אלא על היקפו.

טענות התובע

1. על פי כתב התביעה, ביום התאונה, רץ התובע והחליק בחצר ביתו במושב ערוגות ונחבל קשות ברגל ימין. התובע הובהל לבית החולים קפלן, שם אובחן לו שבר בעצם השוקית הימנית. רגלו הושמה בגבס והוא אושפז למשך ארבעה ימים. כמו כן עבר התובע טיפולי פיזיותרפיה שלא סייעו למצבו. התובע טען כי הוא סובל מחוסר יציבות בברך וצירף חוות דעת של מומחה בכירורגיה אורתופדית מטעמו, ד"ר ארבל, בדבר שיעור נכות של 15-20%.
2. על רקע זאת, טען התובע לפיצוי בגין פגיעתו מן הנתבעת, בהתאם לפוליסה: תשלום תגמולי הביטוח בהתאם לשיעור נכותו; תשלום בגין ארבעה ימי אשפוז, משוערכים מיום הגשת התביעה; ותשלום בגין ימי אי כושר (סה"כ שלושה חודשים) משוערכים מיום הגשת התביעה.

בנוסף, טען התובע לתשלום ריבית מיוחדת, כמו גם לפיצויים עונשיים בגין התנהלות הנתבעת. נטען כי על הנתבעת לשלם לו תגמולי הביטוח בסך 208,320 ₪ בתוספת ריבית מיוחדת; כמו גם פיצוי עונשי על סך 50,000 ₪.

טענות הנתבעת

1. על פי כתב ההגנה, הכחישה הנתבעת כי ביטחה את התובע בביטוח האמור. התביעה הוגשה כ-9 שנים לאחר קרות התאונה. כן הכחישה הנתבעת, כל קשר סיבתי בין פגיעות התובע לבין התאונה. לשיטתה, התובע צירף את כלל האישורים הנדרשים, ובהם אישור לימודים במוסד החינוכי שבפוליסה, רק לאחר חלוף 11 שנים ממועד התאונה.

דיון ומסקנות

דיון עובדתי

1. הוראות הפוליסה-

על פי האמור בפרק תגמולי ביטוח, ס' ב.2 לפוליסה, סכום הפיצויים במקרה של נכות חלקית וקבועה, כתוצאה ממקרה ביטוח שנגרם תוך 12 חודשים מתאריך קרות מקרה הביטוח, ייקבע על פי סכום העומד על 100,000$ ועל בסיס אחוזי נכות שייקבעו (אם לא על ידי המל"ל) על ידי רופא מוסכם. יודגש, כי לא מובאות בפוליסה הוראות נוספות לעניין תשלום התגמולים, לרבות לעניין שער הדולר או שערוך התגמולים.

1. בהתאם לסעיף 2 לפרק א' 'התנאות' בפוליסה, בתביעה לתגמולי ביטוח יש להודיע למבטח תוך זמן סביר על קרות מקרה ביטוח וכי כל המידע והמסמכים הדרושים למבטח לבירור חבותו, יוצאו לו על ידי המוטב או מטעמו. אם המידע והמסמכים אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח להשיגם.

הנכות הרפואית

1. התובע הצהיר כי התאונה התרחשה בחופשת הקיץ, עת סיים לימודיו בכיתה ה' בבית הספר הממלכתי "מבואות". ביום התאונה, שיחק התובע בחצר ביתו במושב ערוגות ותוך כדי רכיבה על אופניים נחבל ברגל ימין. הוא נלקח לבית החולים, שם אובחן שבר בעצם השוק הימנית. הוא אושפז לארבעה ימים, במהלכם גובסה רגלו עד לחלק הירך העליון. כששוחרר, נזקק לכיסא גלגלים ובהמשך לקביים. הוא היה מגובס במשך שלושה חודשים. התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה רבים, אך ללא הטבה משמעותית. הוא סובל מכאבים ברגליו, מצליעה ומחוסר יציבות. הוא מוגבל בהליכה ממושכת ונמנע מפעילות ספורטיבית. כתוצאה מנכותו, הורד הפרופיל הצבאי שלו ל-64. כתוצאה מהתאונה, נעדר התובע רבות מבית הספר, לצורך טיפולים רפואיים וגם כשחזר למסלול הלימודים, היה כאמור, מוגבל בנטילת חלק בפעילות החברתית, באופן שפגע בשמחת חייו.

בעקבות כאביו, פנה בשנת 2010 לפרופ' דן עטר, מנהל מחלקה אורתופדית בבית החולים סורוקה, שקבע כי שוק ימין שלו עקום בהשוואה לשוק שמאל ושהברך אינה סימטרית ובמנח לא תקין. במהלך שירותו הצבאי בשנת 2011, הופנה למספר אורתופדים שקבעו כי הוא סובל מהטיית יתר ביישור הברך. מסריקה מגנטית שבוצעה, הודגמה בצקת במח העצם ושינויים בצקתיים רב מוקדיים ואף ציסטה. הוא הצהיר, כי שלושה אורתופדים אבחנו את אותה הבעיה. בחקירתו, הציג התובע בפני בית המשפט את רגלו הימנית, שלדבריו היא במצב של יישור יתר, באופן היוצר לו הליכה בהטיה לא ישרה (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 23-26).

1. מומחה התובע, ד"ר ארבל, קבע כי קיימת בריחה אחורית בברך ימין ולא בשמאל. טווח התנועה של הברך מלא ואורך הרגליים שווה, מבחני יציבות נראו תקינים, למעט הרקרוואטום הקשה בברך ימין ויישור יתר שניכר בברך זו. כמו כן, בבדיקת MRI מ-3.9.2011 של ברך ימין, נראית בצקת ניכרת בקונדיל הפמוראלי הפנימי עם פגיעה סחוסית בחלק המפרקי המדיאלי של קונדיל זה. בצילום שוקיים וברכיים מיום 26.1.2012, ניתן לראות כי קיימת הטייה קדמית בברך, במקום הטייה אחורית בשיעור של 10 מעלות, דבר הגורם לחוסר יציבות קדמית של הברך ולהרגשת חוסר היציבות הקשה.

לאור זאת, קבע ד"ר ארבל את נכותו של התובע בשיעור של 15%-20%, בגין פגיעה קלה-בינונית ביכולתו התפקודית עקב ממצא זה.

1. מטעם הנתבעות, הוגשה חוות דעתו של ד"ר וסרלאוף (להלן - "ד"ר וסרלאוף"). בבדיקתו, ציין ד"ר וסרלאוף כי התובע הולך ללא צליעה, כי הוא יכול ללכת על קצות אצבעותיו ועל עקביו ללא קושי ויכול לעמוד על כל רגל לסירוגין ללא התכופפות הברך תחת משקל הגוף. התובע ציין בפניו, כי יש קושי ותחושת אי יציבות וכי הוא צריך להיתמך במשקוף או בקיר. במהלך הבדיקה, ציין ד"ר וסרלאוף כי ישנו יישור יתר בשתי הברכיים, אך בברך ימין יותר. טווח תנועות הברכיים היה מלא ותקין, ויציבות הברך תקינה בכל המישורים. לדבריו, לא ניכרת רגישות או תפליט. קיים דלדול קל של השריר הימני בירך, ואורך הרגליים נראה סימטרי ושווה. לדברי ד"ר וסרלאוף, המדובר במצב הדומה לחיבור גרוע של השבר בשוק, המתבטא ביישור יתר של ברך ימין.

לאור זאת, קבע ד"ר וסרלאוף את שיעור נכותו של התובע והעמידה בגובה 10% לפי ס' 35(1) ב'/ס' 47(2)א.

1. בהיעדר הסכמה, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, ד"ר אורי פרנקל (להלן - "ד"ר פרנקל"). בבדיקתו, אבחן ד"ר פרנקל כי התובע התהלך בצליעה מינימלית. הוא קבע כי התובע מסוגל לעמוד על קצות אצבעותיו, כמו גם על עקביו. הוא ראה כי ניכר דלדול של כ-1 ס"מ בשרירי ירך ימין לעומת שמאל. הוא מצא כי אורך הרגליים שווה. ברך ימין הייתה במנח רקורבטום וולגוס קל, מעט יותר מאשר בברך שמאל. לא ניכרה רגישות או נפיחות. נמצאה תנועתיות תקינה ושווה לשמאל, כמו גם יציבות תקנית ושווה לשמאל.

בבדיקת התהודה המגנטית מ-5.11.2003, אובחן מיקרו שברים טרבקולריים וחשד לקרע חלקי הרצועה הצולבת הקדמית. בבדיקה מיום 17.4.2008, אובחן חשד לנזק קל לרצועה הצולבת הקדמית, ללא עדות לקרע. בבדיקה נוספת מ-3.9.2011 אובחנו שינויים בצקתיים במח העצם ותפליט קל וציסטה קטנה. בצילומי הרנטגן מ-2.10.2008; 7.6.2010 נראה מנח ולגוס רקורבטום בימין, מעט יותר מאשר בשמאל.

לאור זאת, קבע ד"ר פרנקל את שיעור הנכות של התובע בגובה 15% לפי ס' 35(1)ב+ג מחולק ל-2, מותאם.

הואיל וד"ר פרנקל לא נחקר על חוות דעתו, על ידי מי מהצדדים וחוות דעתו לא נסתרה בדרך אחרת, הרי שזו מתקבלת במלואה.

תגמולי הביטוח

המועד הקובע-

1. התובע הצהיר כי כבר במכתב הראשוני של הוריו לנתבעת, צורף אישור לימודים של התובע. אימו פנתה לנתבעת בדרישה לתשלום, בטרם חלפו 12 חודשים ממועד התאונה ובטרם הגשת התביעה. לדבריו, הנתבעת דחתה הבקשה ביום 11.5.2010 (ת/11), בטענה כי השבר התאחה וכי לא נותרה נכות. משמע, הנתבעת אינה רשאית להעלות טענות נוספות כפי שהופיעו בכתב ההגנה, מעבר לאמור במכתב הדחייה. בנוסף, הוא רשאי היה להגיש התביעה במועד שהוגשה וכי לא חלה עליה כל התיישנות.
2. התובע העיד כי אינו זוכר אם הגיש התביעה בהיותו בן 18 או פחות (עמ' 10 ש' 5-6). הוא העיד, כי נפגע בהיותו בכיתה ה', בראשית החופש הגדול (עמ' 10 ש' 14-17). הוא העיד, כי אכן היה תלמיד כיתה ו'1 בבית ספר מבואות בשנת הלימודים תשס"ד (עמ' 12 ש' 4). התובע העיד, כי ב-6.1.2014 הנפיק את אישור לימודיו בשנת תשס"ג (מוצג 1ב-1ג לתיק מוצגי התובע) וצרף אותו לתיק, בכדי "שיהיה עוד מידע" וכי המדובר באישור נוסף שהביא (עמ' 13 ש' 17, 20, 27). לדבריו, הוא שיתף פעולה עם הנתבעת ונתן את האישורים (עמ' 14 ש' 1-2).
3. התובע לא פירט בסעיף 42 לתצהירו או בכל סעיף אחר, את המועד בו נשלחה הדרישה על ידי אימו. כמו כן לא צורף תצהיר האם. עם זאת, לתחשיב הנזק אשר הוגש על ידו, צורף טופס ההודעה על אירוע תאונות אישיות תלמידים. טופס זה נחזה כחתום על ידי אימו ביום 16.11.03, נושא חותמת של סוכנות הביטוח מיום 26.11.03 וחותמת נוספת מיום 14.12.03. כמו כן, צורף למוצגי התובע אישור מיום 30.10.03 בדבר לימודי התובע בשנת הלימודים תשס"ד בכתה ו1 (נספח 1א למוצגי התובע), עליו מוטבעת גם כן חותמת מיום 14.12.03. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לאמור בתחשיבי הנזק, אך בחרה להתעלם מהתאריכים הנקובים בטופס ההודעה, אשר הינם חלק בלתי נפרד מתחשיב הנזק.
4. לטענת הנתבעת, המועד לתשלום תגמולי הביטוח חל ממועד העברת האישורים המהותיים לידי הנתבעת, על פי ס' 27 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן - "חוק חוזה הביטוח"). לדידה, רק ביום 6.1.14 העביר התובע לנתבעת את האישור הנדרש להוכחת היותו תלמיד במועד האירוע על פי הגדרות הפוליסה.
5. ס' 27 לחוק חוזה הביטוח, קובע כי:

"תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים."

מסעיף זה עולה, כי המועד לתשלום התגמולים הינו 30 יום, מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, היינו ממועד קבלת המסמכים הדרושים לבירור החבות.

1. בד בבד, דן ס' 28 לחוק חוזה הביטוח, במועד הקובע לתשלום הריבית וההצמדה על התגמולים. אומנם, סעיף 28 (א) לחוק חוזה ביטוח דן בצירוף הפרשי הצמדה מיום קרות מקרה הביטוח וריבית צמודה מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה, אולם לנוכח הוראות הפוליסה מושא התובענה, בה נקובים התגמולים במט"ח, הסעיף הרלבנטי הינו ס' 28 (ד) לחוק.

סעיף זה דן בתשלומים המשולמים במט"ח, או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של המט"ח:

"הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על תגמולי ביטוח המשולמים במטבע חוץ או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ, ואולם על תגמולים כאמור תיווסף ריבית בשיעור שנקבע לפי סעיף 4 (א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, החל בתום 30 ימים מיום מסירת הדרישה למבטח."

מן הסעיף עולה, כי בהתאם לסעיף 28, תגמולי הביטוח המשולמים במט"ח או מחושבים על פיו, ישולמו 30 יום לאחר מסירת הדרישה למבטח בלבד וזאת בניגוד לאמור בס' 27, המתנה את המועד במידע ובמסמכים הדרושים לבירור חבותו.

עולה מהפסיקה, כי מועד מסירת דרישת התשלום, או לחלופין מסירת התביעה למבטחת, הוא היום בו הועברה הודעה מן המבוטח למבטחת בדבר קרות המקרה. זהו מועד המוקדם למועד הקבוע בס' 27 רישא, הדורש את העברת כלל המסמכים והמידע לידי המבטחת. משמע, אין המדובר במועד בו עמדו בפני המבטחת כלל המסמכים, אלא די כי הועברה לידיעתם, הדרישה הראשונית בלבד (ור' ע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד מח(3) 441 (1994); ע"א (ת"א) 2182/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' תדהר (פורסם במאגרים, 2003); ת"צ (ת"א) 13982-05-13 בר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 30.8.2015).

1. יישום דרישות סעיף 28 החל במקרה דנן, מעלה כי המועד בו נמסרה הדרישה לנתבעת על ידי אימו של התובע, באמצעות סוכנות הביטוח, הינו ביום 26.11.03. מועד זה לא נסתר על ידי הנתבעת ומשכך, ממועד זה מונים 30 יום כדרישת הסעיף.

סכום התגמולים-

1. לטענת התובע, הסכום לתשלום תגמולי הביטוח יעמוד על 15,000$ בהתאם לשיעור נכות רפואית שקבע ד"ר פרנקל וכנגזרת מהסכום הנקוב בפרק תגמולי הביטוח, ס' ב.1 לפוליסה.

באופן דומה, ציין התובע בתצהירו כי שיעור תגמולי הביטוח שלדבריו, הוא זכאי מידי הנתבעת, עומד על 15% מ-100,000$ = 15,000$.

1. לטענת הנתבעת, טענות התובע באשר לסכום התגמולים מפליגות ואינן נכונות. על סכום הביטוח לעמוד על בסיס שיעור נכות רפואית בגובה 10%, משמע, 10,000$. עוד ציינה, כי שיעור נכות זו נתון לשיקול דעת בית המשפט. לא מובנת טענת הנתבעת, המתעלמת מקביעות מומחה בית המשפט, ד"ר פרנקל ומשיעור הנכות אשר נקבע על ידו.
2. במקרה דנן, ולנוכח קביעת הנכות הרפואית על פי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר פרנקל, יתבצע חישוב התגמולים, כשווי שיעור הנכות מסכום הפיצוי הכולל, העומד על 100,000$, משמע יש לפסוק לתובע על פי הוראות הפוליסה תגמולים בסכום של 15,000$.

אי כושר זמני מלא

1. טען התובע, כפי שאף ציין בתצהירו, כי על פי תנאי הפוליסה, מזכה תקופת אי כושר זמני בפיצוי על סך 20$ ליום, החל מהיום השישי. בגין תקופה בה שהה התובע בגבס, ובהפחתת שישה ימים, הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע בעבור 84 ימים של אי כושר מלא, סה"כ 1,680$.
2. בחקירתו העיד, באשר לשחרור מבית החולים, ועל אף האמור בהמלצה כי ילך עם קביים, כי מי שיוצא עם גבס מכף הרגל ועד למותן, לא יכול להיות בלי כיסא גלגלים. לדבריו, אפשר והצוות הרפואי חשב שיכול ללכת עם קביים ולא רק קביים. הוא העיד כי לאחר כמעט חודשיים עבר לקביים, כאשר גם לבית הספר הגיע עם כיסא גלגלים בתחילה (עמ' 14 ש' 10-13). הוא העיד, כי היה עם גבס שלושה חודשים ולכן יצא שהגיע עם גבס לבית הספר בשבועיים הראשונים ללימודים בהיותו בכיתה ו' (עמ' 14 ש' 15-16). באשר להיעדר התייחסות מצד המומחה מטעמו, לתקופת אי הכושר המלא של התובע, השיב כי "ישנן הרבה חוות דעת המסתכמות בזה שיש לי בעיה ברגל" (עמ' 14 ש' 32).
3. לדברי הנתבעת, לא הוכיח התובע כי היה באי כושר מלא זמני. לטענתה, הדבר לא עלה בחוות דעת המומחה מטעם התובע ואף לא בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר לא קבעו אי כושר מלא זמני כלשהו. כמו כן, התובע לא הביא ראיות מטעמו לצורך הוכחת סוגיה זו. במסגרת זאת, טענה, כי בתעודת סיכום המחלה, עם שחרורו (מוצג ת/3 לתיק מוצגי התובע), הומלץ לתובע "הליכה עם קביים בלי דריכה על רגל ימין", ותו לא. זאת, כאשר בתצהירו ציין, כי עם שחרורו, נזקק לכיסא גלגלים ובהמשך לקביים. גם בחקירתו, סתר עצמו התובע ולא פירש הדברים, באשר להופעתו בבית הספר בכיסא גלגלים, זאת כשהתאונה אירעה במהלך החופש הגדול. מה גם, שלא ברור כיצד גבס המגיע לגובה המותן, כטענת התובע, מאפשר ישיבה על כיסא גלגלים.
4. ס' ב.3 לפרק תגמולי הביטוח לפוליסה קובע כי על אי כושר זמני מלא, יינתן תשלום יומי על סך 20$ למשך שישה חודשים, החל מן היום השישי. הנני מקבלת את טענות הנתבעת בהקשר זה. מכתב השחרור מבית החולים אינו מציין כי על התובע להיעזר בכיסא גלגלים. בנוסף, אין במסמכים התייחסות לנושא מצד הרופאים השונים. למעט קיומו של גבס שהוסר בהמשך, לא צוין דבר באשר למוגבלות הניידות ושימוש ארוך טווח בכיסא גלגלים. התובע לא הוכיח את טענותיו בראיות, ומשכך, הריני דוחה את בקשתו לעניין קבלת תגמולים לתקופת אי כושר זמני מלא.

ימי אשפוז

1. לדברי התובע, וכפי שציין בתצהירו, הוא אושפז בבית החולים מ-13.7.2003-16.7.2003. על פי תנאי הפוליסה, הוא זכאי לפיצוי עבור כל יום אשפוז בסך 30$, סה"כ 120$.
2. לטענת הנתבעת, התובע אושפז לשלושה ימים בלבד ולפיכך, בהתאם לתנאי הפוליסה, איננו זכאי לפיצוי.
3. פוליסת הביטוח מלמדת כי הנפגע יהא זכאי לפיצוי 30$ על כל יום אשפוז מהיום הראשון ועד 30 יום, בהנחה שאושפז ליותר מ-3 ימים (ר' פרק תגמולי ביטוח ס' ד' לפוליסה).
4. בגין אשפוזו משך ארבעה ימים, הריני קובעת כי על הנתבעת מוטלת חובת התשלום בסך 120$.

הוצאות רפואיות והוצאות נלוות

1. התובע ציין בתצהירו כי נגרמו לו הוצאות רפואיות ומשפטיות, בסך כולל של 10,110 ₪.

לטענת הנתבעת, לא הוכיח התובע כי הוא עומד בתנאים המצוינים בפוליסה, מה גם שלא הציג כל ראיות להוכחת טענותיו.

1. ס' ג' לפרק תגמולי ביטוח בפוליסה, דן בהחזר הוצאות רפואיות והוצאות נלוות שהוצאו בפועל עקב מקרה הביטוח, עד לסך 20$ ליום, ולא יותר מ-600$ החל מהיום השישי, או החזר גלובלי עד לגובה של 250$, הגבוה מביניהם. והשתתפות עצמית בגובה של 25$. לכאורה לא עולה מהוראות הפוליסה כי חלון הזמן להוצאות נלוות אלה מסתיים לאחר חלוף 30 יום ממקרה הביטוח, אלא רק כי חלון הזמן מתחיל ביום השישי ממועד התאונה.
2. לאחר עיון ובשים לב לראיות התובע בגין ביקורי רופא, טיפולי פיזיותרפיה וכן ייעוץ אצל פרופ' עטר (ת/7, ת/10), הריני קובעת כי התובע זכאי להחזר הוצאות על סך 350$ כערכם ביום התשלום, בניכוי השתתפות עצמית בגובה 25$. אשר על כן, הנני פוסקת כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 325$ כערכם ביום התשלום.

מנגנון השערוך-

חישוב הריבית

1. לטענת התובע, על הנתבעת לשלם ריבית. זו תחושב מיום שהתגבשה החבות. חישובה ייעשה על פי ריבית הליבור. בנוסף, טען, כי שער הדולר יחושב על פי יום החישוב הנוכחי.
2. בתצהירו, ציין התובע כי הפוליסה שותקת לגבי מנגנון שערוך. לפיכך, יש לפעול לאור ס' 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961, ולצדו תקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה, על פיהם שיעור הריבית יעמוד לכל רבעון על ריבית הליבור בתוספת 1 נקודת אחוז. משמע, סכום התגמולים יעמוד על 22,351$, בהתאם לשער הדולר כיום (3.708) = 82,877 ₪.
3. מנגד, סברה הנתבעת כי תשלום הריבית נתון לשיקול דעת בית המשפט. מכל מקום, התשלום יתבצע מיום שהתגבשה חבות המבטחת לתשלום, כשהריבית תחושב על פי דין. לדבריה, חישוב שער הדולר יתבצע על פי השער הקבוע ביום התשלום.
4. סעיף 28(ד) לחוק חוזה ביטוח, מורה כי על תגמולים המשתלמים במטבע חוץ תיווסף ריבית בשיעור שנקבע בסעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן - "חוק פסיקת ריבית והצמדה"). ביסוד הוראה זו, עומדת ההנחה שתגמולי ביטוח המשולמים או המחושבים במטבע זר שומרים על ערכם הריאלי ואין צורך בהצמדתם. אוסיף, כי משמעות הריבית אינה קנס, אלא שמירה על ערכו הריאלי של חוב התגמולים המקורי ועל כן אין להתחשב במחדלים שונים של הצדדים בניהול התביעה (ור' י' אליאס דיני ביטוח 550-555 (תשס"ט-2009).
5. ס' 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע:

"הריבית לפי סעיפים 2 ו-3 וכן הריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי כשהוא צמוד למטבע חוץ, יהיו בשיעורים ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אלא אם כן קבעה הרשות השיפוטית שיעור נמוך יותר.

1. כפועל יוצא, הותקנו תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה) התשס"ג-2003 (להלן - "תקנות ריבית והצמדה"), אשר מועד תחולתן הינו מיום 1.4.03.
2. תקופת הביטוח על פי הפוליסה הינה מיום 1.9.2002 ועד ליום 31.8.2003. על כן, הפוליסה נכרתה בטרם כניסת תקנות אלו לתוקף. עם זאת, האירוע מושא התובענה, מיום 13.7.03, ארע במרוצת תקופת הפוליסה ולאחר כניסת התקנות לתוקף.

בתי המשפט הבהירו, כי באם קדמה בזמנה מערכת היחסים החוזית הנתונה לבחינה, למועד כניסתן לתוקף של תקנות ריבית והצמדה, הרי שתקנות אלו לא חלות רטרואקטיבית על מערכות אלו. מכל מקום, נקבע, כי גם במקרים מעין אלו, יש מקום להחיל ההסדר המהותי האמור בתקנות ריבית והצמדה. שכן, הוא מהווה קו מנחה, לא רק לעתיד, אלא גם באשר לשנים עברו. זאת, אלא אם יוכח על ידי מי מהצדדים, כי בנסיבות העניין, יהא ראוי לסטות משיטה זו (ע"א 6388/98 Credit Lyonnais S.A נ' Deniztes Naklivat ve Ticaret A.S. פ"ד נז(5) 647 (2003) (להלן - "עניין דניזטס"); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ סא (3) 18 (2005)); ע"א 1665/05 גולוב נ' א.ר.י. מזרחי (פורסם במאגרים, 13.6.2010)). לפיכך, המתכונת האמורה בתקנות, רלבנטית גם למערכות חוזיות שנערכו קודם תיקון התקנות האמורות, ומהווה ברירת מחדל, כאשר מי מהצדדים לא הראה מדוע ראוי לסטות משיטה זו.    

ת' 4 לתקנות אלו קובעת:

"שיעור הריבית לפי סעיף 4 לחוק, לעניין ריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית הליבור, בתוספת 1 נקודת אחוז."

כלומר התקנות קובעות את שיעור ריבית הליבור, כמדד על פיו נקבע שיעור הריבית, בכל הנוגע לתגמולים על בסיס מט"ח או מוצמדים לו. ראוי לציין, כי גם בעניין זה כפופים שיעורי הריבית לסמכות הפחתה של בית המשפט, כאמור בסעיף 4 (א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה.

1. בפסיקה התקבלה הטענה כי יש לפעול על פי שיעור הריבית האמור לעיל, שכן המדובר בשיטת שערוך ראויה. שיעור ריבית זה נמצא בשימוש נרחב בעולם, בעל זיקה חזקה למצב השוק ומעניק יציבות וודאות במשק (ר' עניין דניזטס).

הגם שחוק ריבית והצמדה מאפשר לבית המשפט את שיקול הדעת, באשר לקביעת שיעור הריבית, הרי שאני סבורה כי השיעור האמור בתקנות הינו שיעור ראוי ותואם את נסיבות העניין.

1. בנוסף, בכל הנוגע לשער הדולר, הרי שזה ייקבע בהתאם ליום התשלום. ור' על כך אצל ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' אליהו פ"מ מו (4) 154 (1992).
2. כאמור לעיל, הדרישה נמסרה למבטחת ביום 26.11.03. על כן, המועד של 26.12.03, הוא המועד הקובע לעניין תשלום תגמולי הביטוח לאחר חלוף 30 ימים ממועד הדרישה. התשלום יבוצע בהתאם לשער הדולר מאותו יום, ואליהם תתווסף הריבית על פי תקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה.

ריבית מיוחדת

1. לטענת התובע, על הנתבעת לשלם ריבית מיוחדת, בהתאם לחוק חוזה הביטוח, בגין התנהלותה והתשלום המאוחר שביצעה.
2. ס' 28א לחוק חוזה הביטוח דן בריבית מיוחדת:

"מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, יחייבו בית המשפט, ולעניין מבטח כאמור בביטוחים שאינם ביטוחים אישיים – רשאי בית המשפט לחייבו, בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28.

לענין זה, "ביטוחים אישיים" - ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב (רכוש), ביטוח דירות ותכולתן, ולמעט ביטוח אחריות."

1. מן האמור לעיל, עולה כי בידי בית המשפט הסמכות להטיל ריבית עונשית עד פי שלושה מהריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, כאשר מבטח לא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, על בסיס המועדים המצוינים בס' 27. הריבית המיוחדת משולמת בנוסף להפרשי ההצמדה והריבית הרגילים הקבועים בסעיף 28 לחוק. משמעה של ריבית מיוחדת, היא להרתיע את המבטח מלהשהות חיובו שאינו שנוי במחלוקת באמצעות מכשיר עונשי. עם זאת, בתי המשפט נוקטים משנה זהירות ביחס לשימוש בסמכות זו. לפי ההלכה הנוהגת, הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח. לפיכך, יש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים, בהם הוכח באופן ברור חוסר תום ליבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב, החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי (ור' אצל אליאס, בעמוד 556).
2. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התובע לא צירף את האישורים הנדרשים לתנאי הפוליסה, ובין היתר אישור כי היה תלמיד במוסד החינוכי הנכלל בפוליסה. כמפורט לעיל, מועד התשלום הינו לאחר חלוף 30 יום ממועד הדרישה ולא ממועד השלמת המסמכים.

אדגיש כי התקופה בה חלה הפוליסה נקובה במועדים קלנדריים ואינה נקבעת על פי הכיתה בה לומד התלמיד. כלומר תחולת הפוליסה לא הותנתה בהיותו של התובע, תלמיד כיתה ו' או ה', אלא תלמיד במוסד חינוכי. בחינת מועד האירוע, מעלה כי אין ספק כי האירוע מחודש יולי 2003 כלול בתקופת הפוליסה.

1. מעבר לכך, עובר להגשת התביעה, לא טענה הנתבעת, לרבות במכתב הדחייה, כי התובע אינו עונה לתנאי מקדמי זה. הנתבעת שקלה את חבותו מתוך נקודת מוצא לכאורית כי התובע עונה לתנאי זה. זאת ועוד, אף אם אלך לשיטת הנתבעת, מהראיות עולה כי האירוע היה בחופשת הקיץ, בין סיום כיתה ה' ותחילת כיתה ו'. על כן, לכאורה די היה באישור הראשוני אשר המציא התובע בדבר לימודיו בכיתה ו', מבלי שעלתה טענה כי התובע הפסיק לימודיו בין כיתה ה' ל-ו'. לנוכח מועד קרות האירוע, עמידתה של הנתבעת על אישור המתייחס לכיתה ה' הייתה דווקנית ולמעלה מהנדרש בנסיבות העניין.
2. לא שוכנעתי מהראיות כי התנהלות הנתבעת נבעה מחוסר תום לב, מה גם שהיא הפגינה נכונות כאשר שילמה סכום משמעותי במהלך ההליך. עם זאת, לטעמי אכן דבק פסול בהתנהגותה. לפיכך התנהלות זו תבוא לידי ביטוי בעת פסיקת הוצאות המשפט בלבד, מבלי שאטיל ריבית מיוחדת או פיצויים עונשים על הנתבעת.
3. לפיכך, הריני מקבלת את התביעה בחלקה.
4. הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 15,445 $, בהתאם לשער הדולר נכון ל- 26.12.03, בתוספת ריבית (על פי ריבית הליבור בתוספת 1 נקודת אחוז) מאותו מועד ועד למועד התשלום בפועל. מסכום זה ינוכה סך של 47,474 ₪, אף הוא משוערך (שקלי) מ- 10.12.14 ועד אותו יום.

כמו כן, הנני פוסקת כי הנתבעת חבה בהחזר אגרה ובהוצאות משפט בניהול ההליך (חוות דעת ד"ר ארבל וכן חוות דעת ד"ר פרנקל, משוערכות שקלי מיום ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל) וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 12,000 ₪ כולל.

בידי הצדדים להגיש פסיקתא לחתימה על ידי תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ו, 18 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.