בפניי תובענה לחיוב הנתבע בתשלום שכ"ל, בגין השתתפות בנו הקטין במערכת חינוך שמפעילה התובעת בתחום סמכותה בשנות הלימודים תשס"ה – תשס"ו.

טענות הצדדים -

ראוי להקדים ולהבהיר כי תחילה הוגשה התובענה על חיוב בגין "שנת 2007 או בתקופה הסמוכה לכך", ולימים תוקן כתב התביעה, ובהתאמה ניתנה לנתבע ההזדמנות לתקן טענותיו, ולהתייחס לחיוב הנכון.

לשיטת התובעת, הנתבע לא שילם את שכר הלימודים לשנים האמורות באופן מלא, על אף שבנו היה רשום ברישומי המועצה כתלמיד בגן טרום-טרום חובה ובגן טרום חובה. אין חולק כי הנתבע שילם חלק מהחיוב בתשלומים, אשר נפרעו חלקם במהלך שנה"ל תשס"ה וחלקם האחר במהלך שנה"ל תשס"ו, ואולם לשיטת התובע יש לזקוף כל התשלומים על חשבון שכה"ל לשנת תשס"ה, שכן נוהל הוא כי התשלומים נזקפים בראש ובראשונה על חדבון החיוב הישן ביותר. לפיכך טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבע במלוא שכה"ל לשנת תשס"ו וכן בחלק היחסי הנותר לשנת הלימודים תשס"ה.

הנתבע ביקש לדחות את התובענה כנגדו משני טעמים – האחד, בשל התיישנות החוב בגין שנה"ל תשס"ה (אליה הוא מתייחס כשנת 2004), והשני – בשל העובדה שבנו הקטין לא לקח חלק פעיל בגן הילדים בחלק משנת הלימודים תשס"ו – חלק, בגינו לא שולם שכה"ל. בנוסף העלה הנתבע לעניין נזק ראייתי שנגרם לו בשל השיהוי בהגשת התובענה.

ניתוח העדויות –

במהלך ישיבה מקדמית שהתקיימה כאן ביום 24/10/12 נחקר הנתבע קצרות על גרסתו, ובמהלך חקירתו העלה הטענות העובדתיות הבאות –

1. בשנת 2006 עבר עם רעיתו ובנו להתגורר בבנימינה. כך, בנו למד חודש או חודשיים בתחילת שנת תשס"ו בגן התובעת, ולאחר מכן עם מעבר הדירה נותר בבית עם אימו. לאחר מכן תיקן גירסתו וטען כי הקטין עבר לגן באזור בנימינה, ואולם הוא עצמו אינו בקיא בעובדות ומי שבקיא בהן זו רעייתו – שתבוא להעיד בעניין בישיבת ההוכחות.

2. הבית שבתחום המועצה נותר על שמו של הנתבע ובבית מתגוררים אנשים. ביחס לבית לא נערך הסכם שכירות אותו ניתן להציג, שכן הבית הושכר לתיירים, ועם אלו לא נערכים הסכמי שכירות, שכן הם משלמים במזומן.

3. הנתבע אינו יכול להציג הסכם שכירות ביחס לנכס אחר בבנימינה, שכן עבר להתגורר עם רעיתו ובנו בבית אימו שבבנימינה.

התובעת הציגה לעיון ביהמ"ש את רישומיה, וצירפה תצהיר בנוגע לנוהל עריכת הרישומים, ולהוכחת הטענה כי מדובר ברשומות מוסדיות, ועמדה בנטל הראיה בעניין זה.

מן הרישומים שצורפו על ידי התובעת עלה כי בנו הקטין של הנתבע נרשם כתלמיד מן המנין ברישומי המועצה, ולמעשה מעולם לא נמחק מרישומיה, לא בשנת תשס"ה, לא בתשס"ו, ולמעשה מאז ועד עתה.

בישיבת ההוכחות התייצב הנתבע לבדו, וכל מסמך נוסף מטעמו לא הוצג לתיק.

במהלך חקירת הנתבע על טענותיו שינה הנתבע גירסתו במספר סוגיות וטען כעת כך –

1. בנכס שבקיסריה מתגוררים הנתבע , רעיתו ובנו.

2. הנכס הושכר בעבר לתיירים לשם יצירת השלמת הכנסה, ובאזור נהוג כי משכירים את הבתים לתיירים, לתקופת הקיץ.

3. בנו הקטין של הנתבע הוצא על ידי הנתבע מגן הילדים במהלך שנת הלימודים תשס"ו, במועד לא ידוע, והועבר לגן אחר, אולם כל תיעוד בדבר הוצאות גן זה אין בידי הנתבע להציג, בשל חלוף הזמן מהמועד הרלוונטי.

4. הסכם שכירות ביחס לנכס שבקיסריה נערך ככל הנראה על ידי מתווך, אולם כזה לא הוצג.

בסה"כ הנתבע הותיר רושם בלתי מהימן, עדותו היתה מלאת סתירות פנימיות וכן נמצאו סתירות רבות בין עדויות השונות, בתצהירו ובדיונים השונים שנערכו כאן. בנוסף, פועלת לחובתו החזקה לפיה בחר שלא להביא את אימו ורעייתו לעדות שכן לו הובאו היו עדויותיהן פועלות לחובתו.

למעשה, בתום החקירה בישיבת ההוכחות נותר ביהמ"ש תחת הרושם כי לכל היותר השכיר הנתבע את הנכס בקיסריה בשנת 2006 למשך חודשי הקיץ, במהלכם אין גן הילדים פעיל, ולא יותר.

עוד נותר הרושם כי הנתבע זקוק היה להכנסות נוספות באותה תקופה, בדמות דמי שכירות לתקופת הקיץ, וזאת מפאת קשיים כלכליים בהם היה נתון אותה עת, מה שיכול אולי להסביר מדוע למעשה נמנע מביצוע מלוא התשלומים למועצה עבור שכה"ל.

כאן המקום לציין כי הנתבע העלה טענות בדבר נזקים ראייתיים שנגרמו לו כאמור בשל השיהוי בהגשת התובענה נגדו, ואולם לא מצאתי בכל אלה הסבר מניח את הדעת מדוע לא הביא את רעייתו להעיד מטעמו כאן, שעה שאף לשיטתו מי שבקיא בדברים, ויודע את העובדות לאשורן זו דווקא היא, ונדמה כי אין בין השיהוי האמור והקושי באיתור מסמכים ובין החלטתו שלא להביאה ולו דבר.

זאת ועוד, במהלך החקירה הנגדית לנציג התובעת ביקש הנתבע להציג גרסה עובדתית חדשה שלא בא זכרה בכתבי טענותיו ובתצהירו ולפיה לא שהה בנו במסגרת גן הילדים בימי ו'. טענה עובדתית זו היה על הנתבע להעלות במסגרת טענותיו עובר לישיבת ההוכחות, וממילא הנתבע כלל לא נחקר על טענה זו, וזו נותרה בגדר אמירה סתמית וטענה בלתי מוכחת.

מטעם התובעת העיד נציג מחלקת הגביה, וניכר כי זה אינו בקיא בעובדות הנוגעות לנוכחות הקטין בגנים, ולאופן מסירת ההודעות בדבר רישום ילדים לגני הילדים והוצאתם מהגן. עדותו של זה התמקדה באופן גביית התשלומים, בעלויות שכה"ל ובנוהלים שבמחלקתו.

יחד עם זאת, העיד עד התובעת בדבר תוכן הרישומים שבמועצה ובדבר קיומו של נוהל נוהג ביחס לרישום ילדים לגן ורישום מועד עזיבת הגן.

לאחר ששמעתי את עדותו התרשמתי כי הלה אינו בקיא בפרטי אופן הרישום, וכי הדברים ידועים לו מכח הנוהל בלבד, ולא מתוך הפרקטיקה הנוהגת.

יחד עם זאת, שוכנעתי, כאמור מעלה, כי ניתן לראות ברישומים משום רשומה מוסדית, בשים לב לעצם קיומו של נוהל כאמור, ומשלא שוכנעתי כי התובעת חרגה מנוהלה זה כאן או בכלל.

בהתאמה, משנראה כי בנו של הנתבע, על פי הרשומה המוסדית אשר הוצגה בפניי ולא נסתרה, היה רשום כתלמיד מן המניין בשנות הלימודים תשס"ה – תשס"ו אצל התובעת, הרי שהנטל להוכיח כי הקטין עזב את גן הילדים במהלך שנת הלימודים ונטל חלק בפעילות הגן רק בחלק היחסי משנת הלימודים, ולא בכל שנת הלימודים בה נרשם כתלמיד מן המניין ברישומי המועצה, מוטל על הנתבע, והנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי כך אמנם היה.

הנה כי כן אני רואה לנכון לקבוע, כממצא עובדתי, ובשים לב לעדויות שנשמעו בפניי כי בנו הקטין של הנתבע נטל חלק פעיל בגנים המופעלים על ידי התובעת בשנים תשס"ה-תשס"ו, והנתבע לא ביקש להוציאו מרשימת התלמידים ולא ביקש להפסיק השתתפותו כאמור.

טענת ההתיישנות –

כאמור מעלה, התובעת הגישה תחילה את תביעתה, ביום 3/11/11, ובמסגרתה התייחסה לחיובי שכ"ל שלא שולמו ביחס לשנת 2007 ובסמוך לה.

התביעה המתוקנת הוגשה בחודש מאי 2012, וזו מתייחסת לחיובי שכ"ל ביחס לשנות הלימודים תשס"ה, תשס"ו, קרי, מיום 1/9/04 ועד 1/9/06.

על פי תצהירי התובעת את שיעור החיוב בגין שכר הלימוד (אשר נקבע על פי צווי פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (שכר לימוד מרבי בגני ילדים ציבוריים), ובהתאם להנחיות משרד האוצר ומרכז השלטון המקומי) יש לשלם ב – 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים מחודש ספטמבר ועד יוני לאותה שנת לימוד.

על חשבון שנת הלימוד תשס"ה שולם, לשיטת התובעת, סך של 3,471.88 ₪, ושיטת החיוב אצלה הינה כזו שהתשלומים נפרעים על חשבון החיובים הישנים ביותר. בהתאמה נראה, כי מתוך שנת הלימודים תשס"ה, שולם על ידי הנתבע עובר להגשת התביעה, תשלום בגין 5.5 חודשים, ומכאן שהחוב נשוא התובענה המתוקנת ראשיתו בחודש פברואר 2005.

אציין בהקשר זה כי מקובלת עליי עמדת התובעת לפיה יש לזקוף התשלומים ששולמו על חשבון החיובים המוקדמים, שכן כל עוד לא הוכיח הנתבע כי ביקש מפורשות לזקוף תשלום זה או אחר על חשבון חודש ספציפי, הרי שהותיר שיקול הדעת בעניין בידי התובעת, וזו, כנושה, זכאית היתה לזקוף התשלום כרצונה (ר' סעיף 50 לחוק החווזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973).

יוער באגב, כי הנתבע ביקשה במסגרת הסיכומים לטעון כי טענה זו היא טענה חדשה שלא בא זכריה בכתבי הטענות של הנתבעת ועל כן אין ליתן לה יד, בבחינת הרחבת חזית, ואולם אין בדעתי לקבל טענה זו שכן אופן פירוט התחשיב מטעם התובעת הובא בהרחבה במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה, והנתבע לא התנגד להרחבת החזית עובר לשמיעת העדויות על פי תצהיר זה, קרי בהזדמנות הראשונה שניתנה לו לכך.

נשאלת השאלה הכיצד על ביהמ"ש להתייחס לעילות שהוספו אל כתב התביעה והתיישנו עובר לתיקונו, ולמעשה – האם ראוי להתיר תיקון תביעה תוך מתן אפשרות להוספת עילות שהתיישנו, אם לאו, ומהן השלכותיו של תיקון כאמור.

"המגמה בכל הנוגע לתיקון כתב-טענות היא אכן מגמה ליברלית, הן בשאלת אופן הגדרת הפלוגתא והן בשאלת אופן הגדרת "עילת תביעה" (כפי שיוראה להלן), ואולם הכול אם לא נתקיים אחד הגורמים המונעים מתן רשות לתקן; אכן, הפסיקה מונה את פקיעת ההתיישנות כאחד הגורמים הללו, אך לא בכל מקרה, כדברי ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 323-324:ו

"ואולם תביעה שהוגשה תוך תקופת ההתיישנות ניתנת לתיקון אף לאחר שעברה את התקופה, כל עוד נשתמרה זהות התביעה והתובע אינו מעלה תביעה אחרת שמפניה יכול הנתבע להתגונן בטענת התיישנות" (ההדגשה שלי - ד' ו').

.8ואכן, עיקר המחלוקת שבין בעל הדין לפנינו ניטש בעניין זה סביב השאלה,אם נשתמרה "זהות התביעה" אחרי התיקון, והאם לא הייתה בו משום העלאת "תביעה אחרת".

כאמור, המונחים השונים בהקשר זה פורשו בפסיקה בהרחבה. "עילת התובענה" הוגדרה. לצורך מתן רשות לתקן:נ "העיסקה או המעשה המובא לדיון" (ראה:ב ע"א 203/63 [2], בעמ' 312; ע"א 728/79 [3]; ע"א 772/79 [4]; ע"א 158/83 [5]).

הווה אומר:ו כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע - אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות."

(ר' ע"א 702/86 איטונג בטרום נ' יצחק בן הרוש).

כך נקבע גם בע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ. זייד (-

"כל מודים שאין בית המשפט מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי על ידי פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל דין להעלות על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה היא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי."

שקלתי האם ראוי במקרה דנן לקבוע כי תיקון כתב התביעה יחיל התיקון רטרואקיטיבית, כך שיראו את כתב התביעה כמתייחס לחיובים שהתיישנו לאחר הגשת התביעה המקורית ובטרם תיקונו, ואני סבורה כי אין מקום לכך, ואבהיר –

כעקרון, נוטה ביהמ"ש להתיר תיקון של כתבי הטענות, מקום שיש בתיקון כאמור כדי הלעמיד בפני ביהמ"ש את המחלוקת האמיתית שבין הצדדים, וכך נטה לעשות אף בימ"ש זה במקרה דנן.

יחד עם זאת, כאמור, אין ביהמ"ש נוטה להתיר תיקון כאמור מקום שיש בתיקון כדי להקנות לתובע יתרון בלתי הוגן על פני הנתבע, כך שנמנעת מהנתבע היכולת להתגונן בטענות שיכול היה להתגונן בהן לו הוגשה נגדו תובענה חדשה במועד התיקון בגין העילה המתוקנת, וזאת מקום שאמנם מדובר בעילה חדשה שלא עמדה בפני ביהמ"ש מלכתחילה.

במקרה דנן אין מדובר בתיקון או הוספת של פירוט עובדתי אשר יש בו כדי להבהיר את העילה המקורית, כי אם למעשה הוספה של עילות שלא בא זכרן הלכה למעשה בתובענה המקורית, וזאת בשים לב לכך שבתובענה המקורית לא טרחה התובעת להבהיר את שנת הלימודים הנכונה, נשתמע כי מדובר בחינוך לגיל בו חל חוק חינוך חובה (ר' ס' 7 לכתב התביעה המקורי), ואף לא צורפו אסמכתאות המכילות פירוט של אופן היווצרות החוב על פי רישומי המועצה, בדרך שניתן היה להסיק מהם כי כוונת התובעת לעילת התביעה נשוא כתב התביעה המתוקן. למעשה, נדמה, מעיון בכתבי הטענות – המקורי והמתוקן – כי מדובר בעילות אחרות, שאמנם מתייחסות אלו גם אלו לחוב בגין אי תשלום עבור שכ"ל, ואולם אינן זהות.

ביהמ"ש כאן מצא לנכון להתיר התיקון שכן עלה מן הטענות במועד הישיבה הראשונה בתיק כי נפלה טעות קולמוס בנוסח כתב התביעה המקורי, וכי לא קיים כל חיוב בגין התקופה המתוארת שם, ואולם אין מקום, לטעמי, ליתן לדברים אלו להשליך על זכותו של הנתבע להעלות טענות בדבר התיישנותה של חלק מעילת התביעה, בחלק הרלוונטי, ובשים לב למועד תיקון כתב התביעה.

למעשה, נדמה בעיניי כי מתן הזדמנות לנתבע להעלות טענות בדבר התיישנות חלק מעילת התביעה ביחס לתקופה הרלוונטית מחד, ומנגד מתן הזדמנות לתובעת לתקן את תביעתה ולהביא בפני ביהמ"ש את טענותיה ביחס לתקופה שלא התיישנה במועד התיקון - יש בו משום איזון ראוי בין זכויות הצדדים, הדיוניות – והמהותיות.

מכל האמור, אני קובעת כי חיובים שהתיישנו עד יום הגשת כתב התביעה המתוקן – יידחו, ואילו חיובים שלא התיישנו נכון לאותו מועד ייבחנו, כפי המפורט מעלה, ובשים לב לממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל.

בהתאמה, כל עילה שנוצרה לפני יום 15/5/05, התיישנה ואני קובעת כי מתוך יתרת החוב לשנת הלימודים תשס"ה (2004-2005), רשאית התובעת לתבוע כאן אך ורק את תשלום החלק היחסי אותו היה הנתבע צריך לשלם עבור חודשים מחצית מאי ויוני 2005, קרי סך של 937.5 ₪ בלבד, כערכם במועדים הרלוונטים.

סיכום ומסקנות –

מכל האמור, אני רואה לנכון לקבל את גירסת התובעת ולפיה, בנו של הנתבע היה רשום כתלמיד מן המניין בשנות הלימודים תשס"ה - תשס"ו, ואינני מקבלת את גירסת הנתבע לפיה, על אף רישום זה, לא לקח הבן חלק פעיל בשנת הלימוד תשס"ו עד תומה בתחום המועצה, ואין הוא חב בתשלום כלשהו בגינו.

כמו כן אני קובעת כי בגין שנת הלימודים תשס"ה יש מקום לחייב את הנתבע, במסגרת הליכים כאן, באופן חלקי בלבד, כך שזה יחוייב אך ורק בגין הסך של 937.5 ₪, כערכם אז, ובגין שנת הלימודים תשס"ו שוכנעתי כי יש להשית על הנתבע את מלוא החיוב הנתבע – קרי סך של 6,250 ₪ כערכם דאז.

בסה"כ אם כן, אני מורה להעמיד קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל על הסך של 7,187.5 ₪ בצירוף ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם – 1980, ולחדש ההליכים לגביית יתרת החוב שם.

התובעת תמציא תחשיב מטעמה ללשכת ההוצאה לפועל, לשם יישום האמור כאן.

אשר לסוגיית ההוצאות בגין ההליכים כאן, לאחר ששקלתי את הדברים, בין היתר בשים לב לתיקון כתב התביעה, לקביעה המפורטת מעלה לעניין סוגיית ההתיישנות, לעיכוב בהגשת התובענה ביחס למועד היווצרות החוב, ולתוצאה הסופית אליה הגעתי, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להטיל כל חיוב נוסף בהוצאות במסגרת ההליכים כאן.

המזכירות תמציא פסה"ד לצדדים בדואר רשום, ואלו יעבירו העתק ללשכת ההוצאה לפועל.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ג, 10 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.