בפני תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז 4 לתקסד"א. המושכר הנטען הוא ברחוב ידידיה אדמון 44 באר-שבע (להלן: "הנכס"). העילה היא פינוי פולשת ולא פינוי שוכר.

אין מחלוקת, כי הנתבעת חתמה על חוזה שכירות עם התובעת, בהתייחס לנכס ברחוב התלמוד 109/16 באר-שבע, שאותו עזבה הנתבעת, וכאמור נטען שהיא פלשה לנכס.

התביעה לפי פרק ט"ז 4 לתקסד"א, כשמה כן היא, היא מתייחסת לנכס אליו הנתבע נכנס כדין על פי חוזה שכירות וקמות נסיבות לפינוי. זו מערכת יחסים עליה חלות הוראות חוק השכירות השאילה, התשל"א - 1971. היסודות של עילת התביעה הן היחסים החוזיים בין התובע לנתבע, בגין הנכס נשוא התביעה.

הנסיבות נשאו תיק זה אינן של פינוי מושכר אלא של סילוק יד של פולש, דהיינו תביעה במקרקעין לפי סעיף 19 ל חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, וחלה הוראת תקנה 82 לתקסד"א, באשר לצורך לזהות את המקרקעין וכן הגדרת זכות התובע לתבוע את פינוי המקרקעין.

לטענת ב"כ התובעת, הנתבעת לא הכחישה, כי הנכס הוא של התובעת ולא העלתה טענה לגבי עילת התביעה. לכך השיב בא כוח הנתבעת, כי הנתבעת כתבה מכתב "הגנה" ללא ייצוג, ויש לאפשר לה את הטיעון המשפטי העולה מתוך התיק.

בא כוח הנתבעת צודק, שעילת התביעה בתיק זה אינה תואמת את העובדות ולכן הוכחת העובדות אינה מקנה את הסעד הנתבע. לא זו אף זו, שהתובעת עשתה שימוש בהליך מהיר, לפי פרק ט"ז 4 שלא למטרותיו, וככה השיגה דיון מהיר.

בהעדר זיהוי של המקרקעין ושל זכויות התובעת, גם לא ניתן לבחון את העילה מהיבט הזכות ולתת סעד שניתן להוציאו לפועל. שכן הנתונים העולים מהתיק הם של צריף מוזנח ברחוב ידידיה אדמון 44 באר-שבע.

העולה מהמקובץ, שהתביעה בעילת פינוי מושכר נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. סכום שכר הטרחה התחשב בכך כי התובעת היא גוף ציבורי והנתבעת מיוצגת על ידי הסיוע המשפטי.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ג, 14 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.