ב"כ התובעת/הנתבעת עו"ד טבצ'ניק

ב"כ הנתבעת/התובעת עו"ד אוליאל

מונחת בפני תביעה עיקרית ותביעה שכנגד שעניינן בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 01.10.2009, במחלף נתניה, ארעה תאונת דרכים בין רכב שבבעלות התובעת והנתבעת שכנגד לרכב שבבעלות הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "התאונה").

אין חולק כי התאונה התרחשה כאשר רכב התובעת היה מצוי בצד השמאלי ואילו רכב הנתבעת היה מצוי בצד הימני, כפי שמעידות הפגיעות בכלי הרכב המעורבים.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה מי משני הנהגים המעורבים אחראי לקרות התאונה – דהיינו, מי מהם סטה לעברו של האחר.

העידו בפניי מר עופר בן נחום (להלן: "מר עופר") שהינו הנהג ברכב שבבעלות התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "רכב קשר"), כמו כן העיד מר אליהו אוזן (להלן: "מר אליהו") שהינו הנהג ברכב הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "רכב ניו קופל").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת והנתבעת שכנגד, הנהג מטעמה יצא ימינה מהכביש המהיר, לפתע ובשלב כלשהו הרגיש מכה ברכב שהגיע במהירות מצד ימין.

עוד נטען, כי לא ניתן לתת אמון בעדות נהג רכב ניו קופל, אשר מתגורר בירושלים, ומשכך אינו מכיר את המחלף.

לשיטתה, רכב ניו קופל נסע בנתיב הימני ביותר המוליך אל תוך תחנת הדלק, וכאשר שם לב לכך, סטה שמאלה, על מנת לעבור לנתיב המוליך לכפר יונה ופגע ברכב קשר.

לטענת ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד, עת נסע רכבה בנתיב הימני בזהירות וכחוק, התפרץ לפתע רכב קשר אל נתיב נסיעת רכב ניו קופל, תוך ביצוע סטייה חדה בחוסר זהירות, מבלי שנתן ליבו לדרך, ופגע בו.

עוד נטען, כי העד מטעם התובעת לא סיפק גרסה פוזיטיבית להתרחשות התאונה, הוא אינו זוכר את הנסיבות, אף הודה כי התאונה התרחשה עת פנה ימינה, וכי לא ראה את רכב ניו קופל עובר לקרות התאונה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי משני הנהגים המעורבים בתאונה סטה לעברו של מי?

כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, ובמיוחד בהודעות הנהגים ובתמונות הנזק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות, וכפועל יוצא מכך, דינה של התביעה שכנגד להתקבל.

בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

כמו כן, על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

בעניינו, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות ובראיות לתמוך בגרסה זו או אחרת.

הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א – 1970).

ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.

ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר.

ומן הכלל אל הפרט:

מר עופר העיד, כי אינו זוכר את אופי הדרך ואת מספר נתיבי הנסיעה בכביש: "בכביש יש שלושה נתיבים ישר, או שניים..." (ע"מ 2 לפרוטוקול, שורה 12); "אני לא זוכר כל כך באיזה נתיב הייתי... יש שלושה או ארבע נתיבים" (שם, שורות 13-14); "אך אני יודע שהייתי בעלייה לכביש... אני עליתי לגשר ופתאום אני מרגיש בום מטורף, הוא הגיע מצד ימין שלי." (שם, שורות 15-17). משנשאל באיזה נתיב נסע רכב ניו קופל, השיב: "אני לא יודע" (שם, שורה 26). הגם שלא ראה את הרכב השני לפני התאונה. זאת ועוד שנשאל על ידי ביהמ"ש כיצד ארעה התאונה לא ידע לומר ממש, ואמר שכנראה הרכב השני נכנס מצד ימין.

בד בבד, העיד בבירור ואף מספר פעמים, כי בעת קרות התאונה היה רכבו בנטייה ימינה, כפי שצוין בטופס ההודעה (ת/1): "... זה קרה ליד תחנת הדלק, אני הייתי בפנייה ימינה... הוא הגיע מצד ימין שלי" (שם, שורות 13 ו- 17); "ש: תאשר שהתאונה מתרחשת שעה שאתה פונה ימינה? ת: נכון" (ע"מ 3, שורות 7-8); "ש: תוך כדי הטיה ימינה? ת: נכון" (שם, 11-12); "אמרתי שפניתי ימינה" (שם, שורה 18). גם כשנשאל האם הוא זה שעבר לנתיב רכב ניו קופל וכך ארעה ההתנגשות, השיב: "אני זוכר שעליתי ימינה, לא זוכר מה היה." (ע"מ 3, שורה 23).

מנגד, מר אליהו העיד, באופן ברור וסדור, אודות אופי הכביש ומספר נתיבי הנסיעה, מיקום הרכבים ואופן התרחשות התאונה ואמר: "... הגענו למחלף נתניה, יש שני נתיבים של הכביש הראשי, ובנוסף נפתחו עוד שני נתיבים יציאה למחלף, אני נסעתי בנתיב הימני ביותר, לא היה לידי שום רכב... נסעתי בימני, הרכב שפגע בי חתך מהכביש הראשי מצד שמאל, חתך לנתיב הראשון... ותוך שנייה הוא פגע בי מקדימה עם הדלת שלו האחורית בחלק הקדמי שמאלי שלי." (ע"מ 4, שורות 1-8); "... הוא הגיע מצד שמאל הספקתי לראות אותו נכנס לנתיב משמאלי ותוך שנייה הוא פגע בי..." (שם, שורות 29-31).

לאחר ששמעתי את עדותו הקולחת והעקבית של מר אליהו, מצאתי כי גרסה זו עדיפה על פני גרסתו של מר עופר, שבעצם לא ידע דבר.

צודק ב"כ ניו קופל, כי לא הובאה על ידי מר עופר גרסה פוזיטיבית, שהרי כלל לא זכר לומר באיזה נתיב הוא נסע וכמה נתיבים היו במקום נשוא התאונה, אך כן ידע לומר שהתאונה התרחשה כאשר הוא פנה ימינה.

יוער, ב"כ קשר בסיכומיה אמרה: "עד הנתבעת שהינו מירושלים לא מכיר את המחלף נסע לטעמי ככל הנראה בנתיב הימני ביותר שמוליך לתחנת הדלק שהבין שהנתיב הזה נכנס לתחנת הדלק ניסה לעבור לנתיב שמשמאל...". עם כל הכבוד הראוי, גרסה זו של ב"כ קשר שלא הייתה במקום התאונה אין לה על מה לסמוך. העד מטעמה כלל לא ידע באיזה נתיב הוא עצמו נסע, מהיכן הגיח מר אליהו, ומדובר במסקנה אישית של ב"כ קשר. משכך, אין מקום להעלות תהיות אישיות בדבר מיקום רכב הנתבעת והלך רוחו של נהג הנתבעת, קל וחומר לפרט גרסה שכלל לא הושמעה מפיו של העד.

לאור המקובץ והאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתח נהג רכב קשר, ועל כן אני מורה על דחיית התביעה העיקרית, וקבלת מלוא התביעה שכנגד.

משקבעתי כי האחריות לתאונה היא על התובעת, הרי שעתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי הנתבעת.

הנתבעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, חוו"ד זו לא נסתרה ולכן מצאתי לאמצה.

סוף דבר:

הנני להורות על דחיית התביעה שכנגד, וקבלת התביעה שכנגד.

לאור האמור תשלם קשר לניו קופל סך של 14,185 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י' אדר ב תשע"ד, 12 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.