תביעה לתשלום הסכום של 344,301 ₪.

העובדות שאין עליהן מחלוקת

1. התובעת הינה חברה ישראלית, אשר עיקר עיסוקה ביצוא ושיווק תוצרת חקלאית מישראל לחו"ל, ובעיקר לרוסיה.
2. הנתבעת היא חברה ישראלית אשר עוסקת בגידול גזר ושיווקו בישראל ולחו"ל.
3. במהלך החודשים ינואר – יולי 2011 היתה התובעת בקשר עיסקי עם הנתבעת, אשר במסגרתו סיפקה הנתבעת גזר לתובעת, לצרכי שיווקו לרוסיה. העיסקה עלתה יפה, תמורתו שולמה במלואה והגזר שווק לרוסיה.
4. ביום 7.9.2011 נחתם הסכם בין מר מחיר (מישה) יעקובוב (להלן: "מישה") לבין הנתבעת, באמצעות מנהל מר יובל לוטן (להלן: "יובל") הסכם (נספח ה' לתצהיר יובל) אשר לשונו הינה כדלקמן:

"פגישה עם מישה

הציד תכנית עבודה לשנת 2012 – תוכנית 5,180 לשני יעדים סנט פט. לרשתות לנטה ו – ok.

מוסקבה – מטרו ואשן.

50 טון לשבוע לכל יעד החל מתחילת ינואר.

בנוסף שתי מכולות מדיום בצוברים החל בחודש ינואר לביאו"ר (בית אריזה – ר.א.) באיזור מוסקבה.

כנגד תכנית זו יועברו לח-ן לוטרינגר כ – 150-200 אלפי דולרים מחברות שיעמידו את הסכום הנ"ל כמקדמה שתקוזז במשלוחים האחרונים בחודש יוני 2012.

רשם: יובל מישה: (-)"

1. תכנית העבודה שהציג מישה ליובל, והנזכרת בהסכם, הינה זו שצורפה לנספח א' לתצהיר מר איגור נחשונוב, המצהיר מטעם התובעת (להלן: "איגור"). תכנית זו נשלחה ליובל כצרופה להודעת דוא"ל, עוד ביום 1.9.2011 (נספח א' לתצהיר איגור, להלן: "תכנית העבודה").

בהתאם לתכנית זו, הערוכה לפי שבועות קלנדריים של שנת 2012, על הנתבעת לספק בשבוע הראשון של שנת 2012 משלוח של 54 טון גזר המיועדים לנמל "Novo" דהיינו העיר Novorossiysk, עיר נמל בדרום רוסיה, ו – 81 טון ל – "Sankt Pet" דהיינו העיר סנט פטרסבורג (ר' עדות איגור עמ' 18 ש' 31 ואילך), וכך הלאה, בשבוע השני והשלישי ואילך.

1. בימים 20.9.2011, 3.11.2011, 6.11.2011, ו – 10.11.2011 הועברו לחשבון הבנק של הנתבעת בבנק איגוד, באמצעות 4 העברות בנקאיות, סך כולל של 342,045.85 ₪, ש"ע ל – 93,000 דולר ארה"ב. הנתבעת הנפיקה לתובעת קבלות על שמה בגין כל העברה כאמור (נספחי ב/1 – ב/4 לתצהיר איגור).

במקביל זוכתה כרטסת ההנה"ח של התובעת בספרי הנתבעת בסכומים אלה (נספח ב/5 לתצהיר איגור).

יצויין כי הואיל והמדובר בירקות – אין חיוב במע"מ ועל כן גם אין צורך בהנפקת חשבונית מס.

1. הסכומים שהופקדו לחשבון הנתבעת לא הועברו מחשבונה של התובעת, אלא מחשבונן של חברות רוסיות בשם Prodimport ו – Investprom (להלן: "החברות הרוסיות"). בהתאם לסוויפטים (תדפיסי העברת כספים) שצורפו כנספח י' לתצהיר יובל, שתי ההעברות הראשונות מיום 14.9.2011 ו – 2.11.2011 בסך של 43,000 דולר ובסך של 30,000 דולר בהתאמה, היו מ – Prodimport, ואילו ההעברה השלישית מיום 8.11.2011 בסך של 20,000 דולר היתה מ – Investprom.
2. ביום 1.12.2011 שלחה התובעת לנתבעת את המכתב שצורף כנספח ג' לתצהיר התובעת, ובו נאמר כדלקמן:

"הריני להודיעכם כי אין להוציא מכולות ליצוא או העברת כספים ע"ש חברת אמ. אנד. קיי. גרופ בע"מ, ללא הסכמתי בפקס ו/או במייל"

1. לטענת איגור, הוציא מכתב זה שכן יובל התקשר אליו ואמר לו שמישה ביקש להכין הזמנה של 5 מכולות גזר, אך לא מסר לו את הפרטים של המשלוח. הודעה זו עוררה אצל איגור תמיהה, שכן בהתאם להסכם ותכנית העבודה, המשלוחים היו צריכים לצאת החל מחודש ינואר 2012, ולא בחודש דצמבר 2011 (עמ' 22 ש' 1). לכן התקשר מייד למישה ששהה באותה עת ברוסיה אך מישה לא השיב לשיחות הטלפון ולמיסרונים ששלח אליו. הדבר הדליק אצל איגור נורות אדומות שכן חשד שמישה מנסה לעקוץ את התובעת על דרך של עריכת עיסקאות פרטיות באופן ישיר מול הנתבעת.
2. לטענת יובל, עם קבלת המכתב נספח ג' פנה למישה, שוחח עימו, וזה הבהיר לו שהוא זה שמייצג את החברות הרוסיות וכי נותק הקשר בינו לבין התובעת. מישה הורה לנתבעת לעצור מיד את קיום העיסקה ושיווק הגזר ולא להעביר כל סכום שהוא לתובעת.
3. ביום 22.1.2011 התקבל אצל הנתבעת מכתב התובעת הדורש ממנה להעביר את הסך של 93,000 דולר לחברה שבבעלות התובעת (נספח י"א לתצהיר יובל) ולמחרת, 23.1.2012 התקבל מכתב ב"כ התובעת ובה דרישה להעביר את הכספים הנ"ל לחשבון התובעת (נספח ד/1 לתצהיר איגור). ב"כ התובעת חזר על דרישתו במכתבו מיום 25.1.2012 (נספח ד/2 לתצהיר איגור).

עוד באותו יום נשלח מענה מאת ב"כ הנתבעת (נספח ה' לתצהיר איגור) בו נאמר כי התקבלה דרישה לכספים הנ"ל גם מ – Prodimport (אשר עותקה צורף למכתב הנ"ל) ולכן:

"4. בנסיבות אלו, אין למרשתי כל כוונה להימצא בחשיפה כלשהי לא מצד מרשתך ולא מצד גורם אחר. בהתאם לכך, ועד לקבלת החלטה מערכאה שיפוטית, או בהסכמה משותפת בין הצדדים, תשמור מרשתי את הסכום האמור בחשבון פק"מ נפרד.

5. בנוסף, ועד להשלמת הנדרש בסעיף 4 לעיל, הרי שכל אספקה עתידית של סחורה של מרשתי תתבצע, אך ורק כנגד תשלום במזומן ומראש מצד המזמין. לענין זה אף יודגש כי מלכתחילה הסכום הנטען שימש כבטוחה לביצוע התשלומים בפועל כך שלמעשה לא נגרם נזק כלשהו למי מבין הצדדים. יתרה מזאת, הנזק היחיד שנגרם כעת הינו למרשתי בלבד שנאלצה לאחסן סחורה בקרור אשר היתה מיועדת לאספקה למי מבין הצדדים הזכאי לקבלתה, ואף אחד מבין הצדדים לא עמד בהתחייבותו לביצוע רכישת סחורה זו במועד שסוכם עם מרשתי.

6. למען הסר כל ספק, מרשתי תברך על כל הסכמה שתושג בין הצדדים ותמנע את היגררותה של מרשתי לסכסוך המתנהל ביניהם. מרשתי מקווה שהצדדים יקיימו הידברות ויגיעו לפתרון מוסכם ביניהם בהתאמה."

1. נוכח האמור במכתב זה, התובעת הגישה ביום 14.3.2012 את תביעתה הנידונה כנגד הנתבעת, אשר בגדריה תבעה את השבת הסכומים המצויים בידה.

הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן, והרשות ניתנה לה. בקשת הרשות להתגונן נתמכה בין השאר בתצהירו של מישה.

טענות הצדדים

1. התובעת טענה בכתב תביעתה כי סכום הביעה הינה מקדמה ששילמה התובעת לנתבעת בגין הזמנת הגזר. התובעת פנתה בחודש ינואר 2012 לנתבעת וביקשה לממש את ההסכם על פי תכנית העובדה, אך הנתבעת התעלמה מדרישותיה. בכך, הפרה הנתבעת את ההסכם ועל כן היא חייבת בהשבת המקדמה.

עוד טוענת התובעת כי הנתבעת יודעת היטב שהמקדמה הינה בבעלות התובעת, והיא נמנעת מהשבתו לידיה שלא כדין, ובתואנות סרק.

1. בבקשת הרשות להתגונן שהגישה הנתבעת טענה הנתבעת כי ההסכם נכרת בין הנתבעת לבין החברות הרוסיות, ולא עם התובעת. לכן, הכספים שהועברו לה אינם של התובעת, ואין היא חייבת להשיבם לתובעת. קיימת דרישה סותרת של החברות הרוסיות ביחס לכספים אלה והתובעת לא הציגה כל ביסוס לזכותה בכספים.

לחילופין, הנתבעת רשאית לקזז כנגד החוב את הנזקים שנגרמו לה עקב התנהלות התובעת. הנזקים שעליהם הצביעה הנתבעת הינם בגין הוצאות קירור ביתר של 763 טון גזר, 3,000 טון גזר אשר נמכרו במחיר נמוך ממחיר השוק לחברה אוקראינית, ונזקים שנגרמו עקב הורדת דירוג האשראי ועקב העמדת ערובה בגין תביעה זו.

השאלות הטעונות הכרעה

1. הנה כי כן, שלוש הן השאלות הטעונות הכרעה בתובענה זו:
2. האם התקשרות התובעת בהסכם היתה עם הנתבעת או עם החברות הרוסיות, ובמסגרת זו – האם הוכיחה התובעת את בעלותה בכספים נשוא התביעה?
3. מי הפר את ההסכם?
4. האם זכאית התובעת להשבה והאם זכאית הנתבעת לקיזוז הנזקים שנגרמו לה?

מי הצדדים להסכם ולמי הבעלות בכספים?

כבר עתה אומר כי הגעתי לכלל מסקנה שהתובעת הוכיחה בצורה משכנעת למדי כי היא זו שהתקשרה בהסכם עם הנתבעת, וכן את בעלותה בכספים הנידונים.

1. ראשית אומר כי אין כל ספק בעיני שההתקשרות החוזית היתה בין התובעת לבין הנתבעת, ולא בין החברות הרוסיות לבין הנתבעת.

נקודת המוצא הינה ההסכם עצמו, אשר אליו צורפה תכנית העבודה. היא נערכה על ידי איגור, נשלחה במייל מאיגור (ולא ממישה) ליובל, בכותרתה מופיע שמה של התובעת והסמליל שלה, ובגופה נכתב "תכנית הספקה גזר לוטרינגר לעונה 2011 – 2012". על התכנית חתום איגור.

כזכור ההסכם שעליו חתמו מישה ויובל, נחתם מספר ימים לאחר שתכנית העבודה הומצאה ליובל, ותכנית העבודה הוכנסה כחלק בלתי נפרד מההסכם. החברות הרוסיות כלל אינן מוזכרות בשמן לא בהסכם ולא בתכנית העבודה.

עוד יצויין כי יובל ידע היטב שמישה אינו עובד כנציג עצמאי אלא כנציג של חברות אחרות. יובל העיד בעדותו כי כבר עשה עסקים מספר פעמים קודם לכן עם מישה וכי מישה תמיד היה הנציג של גופים אחרים (עמ' 25 ש' 11-23).

מכאן: המסמכים הכתובים של העיסקה אינם מזכירים כלל את החברות הרוסיות בשמן, אלא המצג העולה מהם הינו של עיסקה בין התובעת לבין הנתבעת.

1. זאת ועוד: כאמור, לא היתה זו העיסקה הראשונה שעשתה התובעת עם הנתבעת. מספר חודשים קודם לעיסקה זו התקשרה התובעת עם הנתבעת, באמצעות מישה, בעיסקה זהה לעיסקה הנידונה, לאספקת גזר לרוסיה. במסגרת עיסקה זו:

א. מישה חתם ביום 17.5.2011 על מסמך של הנתבעת על פיו התובעת מעניקה אשראי לתובעת למשיכת סחורה עד סך של 350,000 ₪. המסמך חתום בחותמת התובעת (נספח ח' לתצהיר יובל);

ב. מישה חתם על כתב ערבות והתחייבות אישית כלפי הנתבעת. במסגרת זו ערב מישה לכל התחייבויות התובעת כלפי הנתבעת. (נספח ח' לתצהיר יובל)

ג. התובעת מסרה לנתבעת שיקים שלה בסך כולל של 350,000 ₪ להבטחת קבלת התמורה (נספח ח' לתצהיר יובל)

ד. התמורה בגין העיסקאות הנ"ל שולמה לנתבעת, בחלקה על ידי החברות הרוסיות ובחלקה על ידי התובעת עצמה (סעיף 47.4 לתצהיר איגור – אשר לא נסתר על ידי יובל, וכן ר' תעודות המשלוח שבנספח ט"ו לתצהיר יובל המלמדות כי הסחורה נשלחה לחברות אלה).

ה. בסופה של העיסקה הזו שלחה גב' יערית מושקוביץ (להלן: "יערית"), שהינה המשנה למנכ"ל התובעת ומנה"ח של התובעת, לאיגור, הודעת דוא"ל אשר כותרתו: "סגירת חשבון אם. אנד. קיי" בו היא פונה אליו בבקשה:

"בבקשה להעביר היום את הסכום שאינו נתון במחלוקת 96,904$ עפ"י הבטחתו של מישה ליובל. נא לעדכן אותנו לגבי המשך משלוחים"

(נספח ט"ו לתצהיר יובל)

הנה כי כן, הודעת דוא"ל זו הינה יותר מאשר הודאת דין כי העיסקה הקודמת נעשתה בין התובעת לבין הנתבעת, כי התובעת הינה זו שאחראית בעיני הנתבעת הן על התשלומים ועל מועדי ואספקת הסחורה, כי מישה הינו נציג של התובעת בעניין זה, והכל למרות העובדה שהתשלומים בוצעו בחלקם על ידי החברות הרוסיות, והגזר נשלח במישרין אליהן.

ויצויין: יערית העידה בפני. התרשמתי מעדותה כי היא אדם דייקני וקפדן ביותר. איני מעלה על הדעת כי דברים אלה נכתבו על ידיה בהיסח הדעת או בטעות. אין ספק בעיני כי הדברים נכתבו בכוונת מכוון, באופן שבו היא ראתה את העיסקה - כעיסקה בין התובעת לבין הנתבעת. לא עיסקה בין החברות הרוסיות לבין הנתבעת, ולא עיסקה בין מישה באופן אישי לבין הנתבעת. עניין זה משליך על מהימנות טענות התובעת גם לגבי העיסקה הנידונה.

1. הראיה המוחצת לעובדה שבזמן אמת גם הנתבעת סברה כי התקשרותה החוזית הינה עם התובעת ולא עם החברות הרוסיות, בדיוק כפי מהלך העיסקה הקודמת, הינה מסמכי הנהלת החשבונות של הנתבעת עצמה.

כאמור, הקבלות בגין הכספים שהוציאה הנתבעת ערוכות לתובעת ולא לחברות הרוסיות (נספחים ב/1 - ב/4 לתצהיר איגור). גם בספרי החשבונות של הנתבעת זוכתה התובעת בסכומים הנ"ל, ולא החברות הרוסיות (נספח ב/5 לתצהיר איגור). כלל לא הוכח כי לחברות הרוסיות יש כרטסת על שמן בספרי הנתבעת.

1. הנתבעת תלתה יהבה על כך שהכספים הגיעו מהחברות הרוסיות אליה, ולא מהתובעת. הנתבעת טענה כי אין כל הוכחה לכך לטענת התובעת שהחברות הרוסיות פרעו בכך את חובן לתובעת. אין בטענה זו כל ממש.

נניח שאין כל חוב של החברות הרוסיות לתובעת. מה רבותא? דומה הדבר למקרה בו קונה משלם את התמורה החוזית למוכר על דרך של נטילת הלוואה מצד ג' שכספיה משולמים במישרין למוכר. הרי לא תתכן טענה של המוכר שעקב כך בלבד, קיימת לו התקשרות חוזית ישירה עם המלווה ולא עם הקונה הלווה!

במילים אחרות, יחסיה של התובעת עם החברות הרוסיות אינן מעניינה של הנתבעת. הנקודה החשובה היא שהתקשרותה החוזית היתה עם התובעת ולא עם החברות הרוסיות. הסכומים הועברו לחשבונה במסגרת עיסקה זו, והגזר אמור היה להיות מסופק בהתאם להוראות התובעת.

1. טענה נוספת שהעלתה הנתבעת הינה כי נוכח האמור במכתב Prodimport מיום 25.1.2012 אשר צורף למכתב בא כוחה מהמועד הנ"ל (נספח ה' לתצהיר איגור) היא חשופה לתביעת Prodimport. טענה זו יש לדחות.

ראשית, ב"כ התובעת התנגד לקבילותם של מסמכים אשר לא הוגשו באמצעות מי שערך אותם. אין ספק כי מכתב זה נופל בגדר ההתנגדות ולכן אינו קביל, וכלל אין להתייחס לתוכנו.

מעבר לכך, הנתבעת יכולה היתה לנקוט בצעדי הגנה אחרים כגון הגשת טען ביניים, או אפילו עתירה לבית משפט להוספת Prodimport כבעל דין דרוש ונכון, בהתאם לתקנה 24 לתקסד"א, או הגשת הודעת צד שלישי כנגדה. צעדים דיוניים אלה לא ננקטו, ומחדל זה מעורר את החשש שאילו היו ננקטים - היה מתגלה שאין ממש בטענות הנתבעת.

תשומת הלב אגב, שלא הוצג כל מסמך ש – Investprom, אשר העבירה לנתבעת את התשלום השלישי מבין התשלומים הנידונים – העלתה דרישה כלשהי ביחס לכספים, אפילו אליבא דהנתבעת.

כמו כן, חלפו כבר למעלה מ – 3 שנים מאז חשיפת פרשה זו ואף אחת מהחברות הרוסיות לא הגישה תביעה בישראל. מחדל זה מעורר סימני שאלה של ממש מעל הגנתה של הנתבעת, ומהימנות הטענה בדבר דרישת הפירעון מאת החברות הרוסיות. הדבר מחזק את ההנחה שאין המדובר בכספיהן שלהן, ומחזק את גירסת התובעת שמבחינת החברות הרוסיות, העברת הכספים הנידונים לנתבעת מהווה פירעון חובן לתובעת.

1. ועוד: מסתבר שלאחר סיום פרשת דברים זו, וכפי שעוד יפורט להלן, התובעת מכרה את הגזר נשוא עיסקה זו, לחברה אוקראינית (לטענת התובעת, במחיר מופחת). דא עקא, מסתבר שהגזר נמכר באמצעות מישה. עובדה זו הוסתרה על ידי יובל בתצהירו ועל ידי מישה בתצהירו בבר"ל, ונתגלתה רק בחקירה הנגדית (עמ' 32 ש' 7-9).

העובדה שבין הנתבעת לבין מישה היה קשר עיסקי לאחר סיום פרשת הדברים עם התובעת, והעובדה שמישה מסר תצהיר מטעמה בבר"ל (מה שגרם לכך שב"כ התובעת היה מנוע מליצור עימו קשר ולהזמינו כעד מטעמו), מלמדת כי יש לזקוף את אי הבאתו כעד לחובת הנתבעת. יצויין, כי הנתבעת לא טענה באף מקום בתצהיריה כי הקשר שלה עם מישה אבד.

הנה כי כן, מישה הוא עד רלוונטי למשפט שלא הובא להעיד על ידי הנתבעת, על אף שהינו עד מטעמה ולא נסתר כי הוא בשליטתה. אי הבאתו עומדת לחובת גירסת הנתבעת.

1. נוכח כל האמור: גירסת התובעת נתמכת בראיות המורכבות ממסמכים בכתב, מסמכים חשבונאיים של הנתבעת עצמה, דרך הילוך עסקית קודמת, היעדרם של צעדים דיוניים מתבקשים הן מצד הנתבעת והן מצד החברות הרוסיות, ואי הבאת עד רלוונטי. כנגד הר ראיות זה עומדת גירסת יובל בדד ללא כל חיזוק או תמיכה.

על כן המסקנה הראייתית היחידה האפשרית הינה כי התובעת הוכיחה כי ההתקשרות החוזית נשוא תובענה זו היתה בינה לבין הנתבעת, וממילא היא הוכיחה גם את בעלותה בכספים הנידונים.

מי הפר את ההסכם?

גם כאן, מסקנתי היא חד משמעית. התובעת הפרה את ההסכם – ולא הנתבעת.

1. כזכור, התובעת באמצעות מישה והנתבעת, התקשרו בהסכם על פיו התובעת הסכימה להפקיד בידי הנתבעת סך של 150-200 אלף דולר:

"כמקדמה שתקוזז במשלוחים האחרונים בחודש יוני 2012"

אני מקבל את גירסת הנתבעת כי משמעותה הברורה של הוראה זו הינה כי על התובעת לשלם עבור כל משלוח בנפרד, כאשר הסכום הנ"ל נותר לביטחון בידי הנתבעת, להבטחת תמורת המשלוחים האחרונים האמורים להתבצע יוני 2012, בהתאם לתכנית העבודה.

איגור טען בחקירתו הנגדית כי להבנתו הסכום המופקד ישמש לתשלום התמורה. הנתבעת אמורה למשוך מתוכו את התמורה בגין כל משלוח, וזאת עד שהפיקדון יפרע במלואו (עמ' 16). ואולם, משעומת איגור עם לשונו הברורה של ההסכם, הודה כי ההסכם נעשה על ידי מישה שלא על דעת התובעת, וכי ראה את ההסכם לראשונה רק לאחר הגשת התביעה (עמ' 17).

דא עקא, גם אם הדברים נכונים אין בהם כדי לפגוע בתוקף ההסכם. מישה היה שלוחה של התובעת, ופעל מטעמה. אם התקשר בהסכם שאינו מקובל עליה, הרי שהתובעת קשורה אליו, ותרופתה היחידה הינה לפעול כנגד מישה, ולא להתנער מההסכם.

1. כך או אחרת – אין לעניין זה כל נפקות אל מעבר להבהרת תוכן ההסכם. שכן, התובעת הפרה את התחייבותה אף בהתאם להשקפתה שלה את תנאי ההסכם. התובעת אינה כופרת כי היה עליה להפקיד 150-200 אלף דולר כתנאי לתחילת המשלוחים, וכזאת לא עשתה.

איגור טען בסעיף 19 לתצהירו כי התובעת פנתה לנתבעת מספר פעמים נוספות כי תספק את הגזר ואולם, אין בחומר הראיות כל דרישה בכתב כאמור. נספחים ד/1 וד/2 מלמדים באופן ברור כי ההיפך הוא הנכון: דרישתה המיידית של התובעת היתה להשבת הסכומים ולא לביצוע ההסכם.

אני אף סבור כי לא היתה לנתבעת כל חובה לספק את הגזר, כל עוד התובעת לא מילאה את חלקה שלה בהסכם, דהיינו, הפקדת הסך של 150-200 אלף דולר. תנאי ההפקדה של מלוא הסכום הינו תניה יסודית בהסכם. הוא נועד להבטיח שיהיו לנתבעת מקורות למימון גידול או רכישת הגזר. זו תניה השלובה לחובת אספקת הגזר. משלא עמדה התובעת בהתחייבותה הכספית, לא היתה לנתבעת כל חובה לספק לה גזר.

מכאן, המסקנה הינה ברורה: התובעת היא זו שהפרה את ההסכם בין הצדדים.

השבה וקיזוז

1. המסקנה אליה הגעתי לעיל, דהיינו, כי התובעת הפרה את ההסכם עם הנתבעת, מביאה למסקנה כי על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שקיבלה ממנה.

סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 קובע באופן ברור כי:

"משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי- אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך."

בענייננו, אמנם, הודעת ביטול פורמלית לא נשלחה, ואולם אני סבור כי ניתן לראות במכתבים נספחים ד/1, ד/2 וה' לתצהיר איגור הודעת ביטול אשר נשלחה תוך זמן סביר, כדרישת סעיף 8 לחוק הנ"ל.

סבורני כי לא יכול להיות ספק שבנקודת זמן זו ברור היה לכולי עלמא כי התובעת הפרה את ההסכם וכי העיסקה לא תצא אל הפועל. מכאן התוצאה המשפטית המטילה על הנתבעת את חובת ההשבה.

עתה, נעבור לבדוק האם בפי הנתבעת טעמים המצדיקים אי השבת הסכום שקיבלה.

הנתבעת טענה לקיומן של זכויות קיזוז. כפי שאראה להלן, יש לדחות טענות אלה.

קיזוז – טענה עובדתית הסותרת את טענת ההגנה הבסיסית של הנתבעת

1. סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע כי:

"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עיסקה אחת, אם הם חיובים קצובים."

כידוע, הוראה זו הינה הוראת העל בדין האזרחי, והיא חולשת על כל הוראת הקיזוז האחרות המפוזרות בדינים השונים (ע"א 377/82 התעשייה האווירית נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ פ"ד מ"ב (2) 725).

אחד מיסודות זכות הקיזוז הינה דרישת ההדדיות (מ' מאוטנר, "קיזוז", "דיני חיובים-חלק כללי" בעריכת ד. פרידמן, ירושלים, תשנ"ד - 1994, בעמ' 537 שם נאמר:

"כלל ההדדיות" מציב תנאי כפול לקיזוז: ראשית, כל צד צריך להיות חייבו ונושהו של הצד האחר. לפיכך, חברת אם לא תוכל לקזז חוב שלה לנושה כנגד חוב המגיע מהנושה לחברת בת; שלוח לא יוכל לקזז חוב שלו לצד שלישי כנגד חוב המגיע מאותו צד שלישי לשולח; צד שלישי לא יוכל לקזז חוב שלו לשולח כנגד חוב המגיע לשולח מהשלוח; בעל לא יוכל לקזז חוב שלו לנושה כנגד חוב המגיע מהנושה לאשתו. שנית, על כל צד להיות חייבו ונושהו של הצד האחר באותה כשירות משפטית, היינו לצורך דרישת ההדדיות אין חשיבות לכך שהחייב הוא הבעלים הנומינלי של זכות כלפי נושה, אלא נדרש שהחייב יהיה הבעלים האמיתי של הזכות."

(הדגשות שלי – ר.א.)

דהיינו, דרישת ההדדיות מתייחסת לזהותם של הנושה והחייב, שהם צדדים לפעולת הקיזוז. כל אחד מן הצדדים הללו צריך להיות חייבו ונושהו של האחר (פש"ר (חי') 223/00 עוה"ד א.סמואל וע. שוויצר נ' נפתלי אורן (30.12.2004).

במילים אחרות: אדם רשאי להעלות זכות קיזוז רק כנגד מי שהיה צד שכנגד שלו בעיסקה. אין אדם רשאי לטעון לקיומה של זכות קיזוז כנגד צד ג' שלא היה צד לעיסקה עימו.

דא עקא, וכזכור לעיל, מרכז טענותיה של הנתבעת הינו כי מעולם לא התקשרה עם התובעת אלא עם החברות הרוסיות. אם גירסתה של הנתבעת הינה כי מעולם לא התקשרה עם התובעת (כלומר, התובעת איננה צד לעיסקה עימה), כיצד יכולה היא באותה נשימה ממש לטעון גם כי עומדת לה זכות קיזוז כנגדה?

במילים אחרות, הכרה בזכותה של הנתבעת לקיזוז הינה טענה עובדתית הסותרת חזיתית את הטענה כי לא היתה לנתבעת עיסקה עם התובעת. הכרה כאמור תביא להפרת הכלל היסודי הקבוע בתקנה 72(ב) רישא לתקנות סדר הדין האזרחי, האוסרת על בעל דין להעלות בכתב טענות אחד טענות עובדתיות סותרות:

"בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות."

לסיכום, משבחרה הנתבעת לטעון, כטענת ההגנה המרכזית שלה, כי אין לה כל עיסקה עם התובעת אלא עם החברות הרוסיות, הרי שהיא ממילא מנועה לטעון כי היא רשאית לקזז מהמגיע לתובעת את סכומי ניזקה, שכן הדבר משמיע טענה לפיה התקשרה עם התובעת.

די בעניין זה כדי להביא לדחיית כל טענות הקיזוז של הנתבעת.

למען הזהירות בלבד, אבחן כעת את טענות הקיזוז לגופן אף שלטעמי, כאמור, הדבר אינו נדרש.

הוצאות קירור

1. כאמור, הנתבעת התחייבה לספק בהתאם להסכם 5,180 טון גזר. לטענת הנתבעת, עקב הפרת הנתבעת את ההסכם, נותרו במחסניה 763 טון גזר אותם נאלצה להכניס למחסני קירור. לטענתה, הנזק שנגרם עקב הקירור ביתר, עולה כדי הסך של 419,368 ₪.

דינה של טענה זו להידחות.

1. ראשית, וכפי שקבעתי מלכתחילה, תנאי הפקדת הסך של 150-200 אלף דולר אצל הנתבעת היה תנאי שלוב לחובת הנתבעת לספק גזר. לפיכך, משלא מילאה התובעת את חובותיה, לא היה על הנתבעת לרכוש או לגדל גזר, והאשם בעניין זה מוטל עליה.
2. שנית, הוכח מעדותה כי התובעת היתה רק אחת מלקוחותיה של הנתבעת. יובל מסר במשפט כי גזר ליצוא מהווה כשליש ממכירותיה של הנתבעת, והיתרה מיועד לשוק המקומי (עמ' 27 ש' 5-11). התובעת עצמה הינה רק אחד מלקוחות היצוא של הנתבעת, והיצוא אליה מחזיק כ – 50 עד 70 אחוז מתוכנית היצוא של הנתבעת (עמ' 34 ש' 10-12).

לפיכך, כלל לא ברור מדוע לא סופק הגזר לשוק המקומי או ללקוחות אחרים, ומדוע הוא נותר בעודף. יש לזכור כי הנתבעת אינה רק מגדלת גזר אלא גם רוכשת מצדדי ג' (עמ' 37 ש' 21-32).

1. מעבר לכך, כלל לא הוכח שאותם 763 טון נטענים הינם גזר אשר היו מיועדים לשיווק לתובעת בלבד. ייתכן בהחלט כי כמות זו של גזר היה נותר במחסניה ונדרשת לקירור גם אילו העיסקה היתה מתבצעת.

טענתה של יערית בעדותה שעד לשנה זו הנתבעת לא נשאה בהוצאות קירור, לא נתמכה בשום עדות או ראיה מסייעת ומעבר לכך אינה שוללת את האפשרות כי ייתכן והנתבעת היתה נזקקת לשאת בהוצאות קירור, גם אילו העיסקה עם התובעת היתה מתבצעת.

יערית אף הודתה בתשובה לשאלה ישירה שהופנתה אליה כי מהניירת הקיימת לא ניתן לדעת כי הגזר נשוא תעודות המשלוח לבתי הקירור הוא גזר שהיה אמור להיות מסופק לתובעת (עמ' 39 ש' 22-24)

טענות אלו הינן טענות בעלמא, אשר מן הראוי היה לתמוך אותן בחוות דעת כלכלית (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800).

אשר על כן דין הטענות בגין ראש זה – להידחות.

הפסדים בגין תוצרת שנמכרה במחיר נמוך

1. הנתבעת טענה כי נאלצה למכור 3,000 טון שנותרו במחסניה, במחיר נמוך ממחיר השוק ב – 50 דולר לטון (300 דולר במקום 350 דולר). כתוצאה מכך נגרם לה נזק של 150 אלף דולר.

לא הובאה כל ראיה התומכת בטענה זו. היינו, התובעת לא הביאה שום ראיה לכך כמה גזר מכרה לחברה האוקראינית ובאיזה מחיר. לא הומצאו כל תעודות משלוח, חשבוניות או העברות כספיות. פרט לאמירות כלליות הדברים אינם נתמכים בשום מסמכים שהם, שמן הסתם נמצאים בידי הנתבעים.

מעבר לכך, גם לא הובאה כל ראיה שמכירת הגזר לחברה האוקראינית היתה מתחת למחיר השוק. לא הופרכה האפשרות ש – 300 דולר לטון היה המחיר אותו היתה התובעת מקבלת ממילא, אילו מכרה את הגזר לתובעת (שכן העיסקה עם התובעת לא היתה במחיר קבוע לטון, אלא למחיר בהתאם לתנאי השוק).

גם יש לזכור כי הנזק הממשי שנגרם לתובעת, ככל שנגרם, הוא הפסד הרווח. לא הוכח כי נגרמו לתובעת הפסדי רווח עקב הפער בין המכירה הפוטנציאלית לתובעת לבין המכירה לחברה האוקראינית. אלו הם נתונים אשר בהתאם להלכת אניסימוב היה מקום לגבותם בחוות דעת מומחה ערוכה כדין.

זאת ועוד, התובעת לא היתה הלקוחה היחידה של הנתבעת. לא הוכח כי הגזר שנמכר לחברה האוקראינית הינו אותו גזר שהיה מיועד לתובעת. ייתכן בהחלט שהגזר נשוא טענת קיזוז היה נותר במחסני התובעת גם אילו העיסקה עם התובעת היתה מתבצעת.

אשר על כן, דין הטענה להידחות.

נזקים עקב הורדת דירוג אשראי ועקב העמדת פיקדון בגין התביעה

1. הנתבעת טוענת כי ההליך השיפוטי הנ"ל הוריד את דירוג האשראי שלה והעמדת הערובה בהתאם להחלטה השיפוטית יוצרים לה אובליגו.

טענות אלה הינן טענות בעלמא שלא הוכחו, ולא הובאו עליהן כל ראיה, ואף דינן להידחות.

סיכום

1. התובעת הפרה את ההסכם בין הצדדים. מכח החוק, הנתבעת צריכה להשיב לה את הכספים ששולמו לה.

הנתבעת לא הצביעה על שום טעם, בדין או בעובדה, המצדיק להימנע מהשבת הכספים שקיבלה מהתובעת, באופן מלא או חלקי, כקבוע בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970.

יש לזכור שהנתבעת החזיקה בקניינה של התובעת כמעט 3 שנים, והשתמשה בו לצרכיה, ואין הצדקה להמשיך ולהתיר לה להחזיק בהם.

נוכח כל האמור אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 344,301 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעת, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

אין חיוב במע"מ.

אני מורה על חילוט הערבות הבנקאית שהפקיד הנתבעת בתיק בית המשפט, והעברתה לב"כ התובעת.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ה, 04 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.