1. בפניי תביעה כספית בעילה שטרית בגין שני שיקים ע"ס 10,000 ₪ כ"א (בערכי קרן) זמן פירעון 22.7.07 ו- 22.8.07, (להלן: "השיקים"). התובע מס' 1, עו"ד חוסאם סבית (להלן:"עו"ד סבית") הוא הנפרע על פי השיקים.
2. ביום 9.4.08 הגיש עו"ד סבית את שני השיקים לביצוע בלשכת ההוצל"פ בעכו, ונפתח תיק הוצל"פ מס' 08-04948-08-07 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). הנתבע הגיש התנגדות, ניתנה לו רשות להתגונן ונפתח התיק האזרחי שבפניי.
3. הצדדים הגיעו להסדר דיוני ביום 30.9.13 אשר קיבל תוקף של החלטה לפיו לא ישמעו ראיות, יוגשו סיכומים בכתב והתיק יוכרע על סמך מלוא החומר הקיים בתיק ביהמ"ש.
4. על פי גרסת התביעה עולה כי בעקבות מו"מ לפשרה שהתנהל בין בעלי הדין במסגרת תביעה למתן פסק דין הצהרתי בקשר לעסקאות נוגדות במקרקעין שהתבררה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 838/05) שהוגשה ע"י התובע (שם) – מר חוסין עלי שלאעטה (להלן:"שלאעטה") נגד 8 נתבעים, וביניהם נתבעים מס' 7 ו-8 (התובעים מס' 2 ו- 3 כאן), שיוצגו ע"י עו"ד סבית (להלן: "משפחת סואעד"), הגיעו הצדדים (שם) ביום 7.3.07 להסכם לפיו הנתבע מס' 6 (שם), מר עמאד חלאילה (להלן:"עמאד") יפקיד בידיו הנאמנות של עו"ד סבית את התמורה ששילמה משפחת סואעד לעמאד במסגרת הסכם המכר ביניהם בקשר למקרקעין נשוא התביעה ובהתאם לתוצאות ההליך (שם) יועברו הכספים שבנאמנות לצד המפסיד (להלן:"הסכם הפשרה"); נטען, כי בעקבות הסכם הפשרה הוסכם כי עמאד יפקיד בידי עו"ד סבית סכום בסך כולל של 110,000 ₪ שישולם באמצעות מסירת סדרה של 5 שיקים מעותדים (שיק ראשון בסך 70,000 ₪ למועד 28.12.09 וארבעת השיקים הנותרים בסך 10,000 ₪ כ"א שישולמו בכל 22 לכל חודש עוקב שלאחריו), משוכים מחשבון הבנק של מר חוסין שואהנה (להלן:"הנתבע"); נטען, כי שלושת השיקים הראשונים בסכום מצטבר בסך 90,000 ₪ נפרעו ואילו שני השיקים הנותרים בסכום מצטבר בסך 20,000 ₪ לא כובדו בשל הוראת ביטול שניתנה ע"י הנתבע בטענה כי הסכם הפשרה לא יצא אל הפועל; לטענת התובעים, טענת הנתבע כי הסכם הפשרה בוטל מחוסרת כל יסוד, בין היתר, לאור החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 19.6.07 אשר הורה על הפקדת הסך 110,000 ₪ (הכולל את שתי השיקים נשוא התביעה כאן, שטרם נפרעו באותה עת), בקופת ביהמ"ש; עוד מוסיפים התובעים וטוענים כי תביעתו של שלאעטה בבית המשפט המחוזי התקבלה בפסק דין מיום 28.23.09. משפחת סועאד הגישה ערעור לבית המשפט העליון ושבמסגרתו התגבשה הסכמה לפיה, בין היתר, עמאד ישלם למשפחת סואעד סך של 20,000 ₪ (סכום השיקים נשוא התביעה).
5. גרסת הנתבע (כפי שעולה מתצהירו שצורף כתמיכה להתנגדות לביצוע השיקים, אשר הפך לכתב הגנתו): השיקים נשוא התביעה, הם חלק מסדרת שיקים שנמשכו על ידי הנתבע לטובת עו"ד סבית לבקשת אחיו של הנתבע לצורך סיוע לעמאד, אשר באותה עת הועסק כשכיר בעסק של אחיו של הנתבע; עמאד היה אחד הנתבעים בבית המשפט המחוזי (ת"א 838/05) בהליך של תביעה למתן סעד הצהרתי בעניין עסקאות נוגדות במקרקעין. במסגרת הליך זה התנהל מו"מ לפשרה בין הצדדים, שבמסגרתו הוסכם כי ישולם ע"י עמאד לשני נתבעים (התובעים מס' 2 ו-3 כאן), שיוצגו ע"י עו"ד סבית סכום בסך 110,000 ₪; לאור היחסים המיוחדים ששררו בין אחיו של הנתבע לעמאד ומתוך רצון לעזור בסיום הסכסוך של עמאד בתיק בביהמ"ש המחוזי, מסר הנתבע, לבקשת אחיו יאסר, חמישה שיקים בסך כולל של 110,00 ₪, אשר הועברו לפקודת עו"ד סבית כנאמן. מתוך הסכום הנ"ל שולם סך של 90,000 ₪, אך מאחר ולאחר פירעון שלושת השיקים הראשונים בסך 90,000 ₪ התכחש עו"ד סבית להסכם הפשרה, בוטל הסכם זה וכתוצאה מכך התבקש הנתבע ע"י עמאד למסור הודעת ביטול לבנק שבו מתנהל חשבונו ביחס לשני השיקים שטרם נפרעו; לאו זאת, נטען כי משלא כובד הסכם הפשרה, אין לעו"ד סבית זכות לנקוט בהליכים משפטיים לביצוע יתרת השיקים. אין כל יריבות בין הנתבע לעו"ד סבית ובין עו"ד סבית לעמאד, והשיקים שנמסרו לעו"ד סבית נמסרו לו בתוקף תפקידו כנאמן לשם ביצוע הסכם הפשרה, שכאמור בוטל.
6. כאמור לעיל, לא נשמעו ראיות בתיק, והצדדים הסכימו כי ההרעה תינתן על סמך המסמכים והסיכומים בכתב. לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים, נחה דעתי לדחות את התביעה וזאת מהנימוקים הבאים:

הסכם הפשרה, במסגרתו נמסרו השיקים נשוא התביעה, לא יצא אל הפועל

אין חולק כי השיקים נשוא התביעה שבפניי הינם חלק מסדרה של 5 שיקים בסכום כולל בסך 110,000 ₪ שנמשכו ע"י הנתבע (שלא היה צד לסכסוך בין בעלי הדין בת.א 838/05) לטובת עו"ד סבית (כנאמן) כמי שייצג את משפחת סועאד בהליך הנ"ל במסגרת הסכם פשרה מיום 7.3.07. עיקר המחלוקת נסובה סביב תוקפו של הסכם פשרה.

כעולה מפרוטוקול הדיון בביהמ"ש המחוזי חיפה מיום 7.3.07 (צורף כנספח א' לכתב התביעה המתוקן), התנהל מו"מ לפשרה בין הצדדים ולפיו הוצהר לפרוטוקול כי עמאד מתחייב לשלם למי מהצדדים, עפ"י החלטת ביהמ"ש, דהיינו לשלעטה או למשפחת סועאד את התמורה בסך 89,000 ₪ ששילמה לו משפחת סועאד במסגרת הסכם המכר של המקרקעין שבמחלוקת נשוא התביעה (שם), בתוספת הצמדה ריבית והוצאות לפי שק"ד ביהמ"ש. עוד צוין בפרוטוקול כי עמאד מתחייב להמציא בטוחה ממשית להבטחת פירעון הסכום הנ"ל בדרך של המצאת ייפוי כוח בלתי חוזר ו/או שעבוד על מקרקעין הרשומים על שמו ו/או על שם מי מטעמו. עוד הוצהר לפרוטוקול שתינתן לעמאד ארכה בת 5 חודשים לתשלום, ורק בתום תקופה זו ניתן יהיה להשתמש בבטוחה לצורך הפירעון. ייפוי הכוח ינוסח ע"י עו"ד סבית ועו"ד גנאים (ב"כ שלעאטה) וייחתם ע"י בעל הזכות במקרקעין בתוך 10 ימים.

יצוין כי הסכם הפשרה שפורט לעיל ניתן בפתח ישיבת הוכחות שנקבעה לאותו יום על דעת כל בעלי הדין שהיו מיוצגים, זאת מאחר וחלק מהנתבעים היו נתבעים פורמאליים (ובחרו שלא להיות מיוצגים). בסופו של אותו דיון ניתנה החלטה ע"י בית המשפט לפיה:

"1. ניתן בזאת תוקף של החלטה להסדר החלקי שהושג כאמור לעיל בנוגע להתחייבותו של הנתבע מס' 6. (הכוונה לעמאד - ג.נ).

2. במצב הדברים הזה אני נעתר לבקשת ב"כ הצדדים, בכך שלא ישמעו היום ראיות". (ההדגשות אינן במקור ג'.נ)

כן בוטלה ישיבה נוספת (הוכחות) שנקבעה ליום 21.3.07 ובמקומה נקבע קדם משפט ליום 26.4.07.

אין חולק כי בסופו של יום, ולאחר הדיון הנ"ל, הגיעו הצדדים להסכמה ביניהם לגבי הסכום הסופי (ושלא עפ"י שק"ד ביהמ"ש כאמור), כי הסכום שיופקד ע"י עמאד יעמוד על סך 110,000 ₪, אשר ישולם בפריסה של 5 שיקים דחויים לפקודת עו"ד סבית. בסופו של יום, לא הובאו ראיות האם עמאד המציא בנוסף בטוחה לפירעון הסכום הנ"ל כפי שהתחייב לפרוטוקול כאמור, וכפי הנראה, חלוקת התשלומים המוסכמת באופן שהתשלום הראשון עמד ע"ס 70,000 ₪ ו/או המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים לאחר הסכם הפשרה הביאה לכך שהבטוחה התייתרה ו/או לא הופקדה.

עוד אין חולק כי שלושת השיקים הראשונים בסדרה בסכום כולל בסך 90,000 ₪ נפרעו ואילו שני השיקים שנותרו לא כובדו מאחר והנתבע מסר לבנק שבו מתנהל חשבונו הוראות ביטול. עולה מחקירתו הנגדית של הנתבע במסגרת ההתנגדות בתיק ההוצל"פ כי למרות שהתברר לצדדים בדיון שהתקיים בביהמ"ש המחוזי ביום 19.6.07 (כ- 3 ימים לפני מועד פירעון השיק השלישי בסדרה) כי הסכם הפשרה בוטל, חלפו מס' ימים עד שעמאד פנה לנתבע וביקש ממנו למסור הודעת ביטול ליתרת השיקים בסדרה, אך בינתיים נפרע גם השיק השלישי.

עיון בנספח ב' לכתב התביעה המתוקן (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 19.6.07) מלמד כי לאחר הדיון מיום 9.3.07 והסכם הפשרה שהושג, התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים. עיקרה של המחלוקת התמקד למעשה בשאלת מהות הסכם הפשרה, כדלקמן:

שלעטה ועמאד סברו כי תכלית הסכם הפשרה ונכונות עמאד להפקיד את הכספים בנאמנות אצל עו"ד סבית (ב"כ משפחת סועאד) נועד להביא לפתרון מוסכם של הסכסוך במקרקעין שבמחלוקת באופן ששלאעטה יזכה בבעלות על המקרקעין שבמחלוקת ואילו משפחת סואעד יקבלו לידיהם חזרה את הכספים ששילמו לעמאד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (פתרון שיאפשר להכריע ולסיים את התיק כולו ללא שמיעת ראיות), ואילו משפחת סועאד (באמצעות ב"כ עו"ד סבית) סברו כי תכלית הסכם הפשרה היא "לצמצם מחלוקות ונזקים" תוך התנגדות לכך שמשפחת סועאד תקבל את הכספים שהופקדו ע"י עמאד ובכך יתמצו טענותיהם בקשר לקרקע נשוא המחלוקת. בסופו של הדיון הנ"ל ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש המחוזי לפיה:

"סך של 80,000 ₪ שכבר הופקד בידיו הנאמנות של עו"ד סבית בצירוף הסכום של 10,000 ₪ שמתוכנן להיפרע ביום 22.6.07 יועבר על ידו לקופת ביהמ"ש עד סוף חודש יוני.

שני השיקים הנותרים, לאחר שייפרעו, יופקדו בקופת ביהמ"ש עד ליום 30.8.07.

לנוכח מצב היחסים בין בעלי הדין, אני קובע בזאת מועד לשמיעת ראיות ליום 20.11.07 בשעה 9:00 וכן ליום 29.11.07 בשעה 9:00.". (ההדגשות אינן במקור ג'.נ).

לטענת התובעים, טענת הנתבע כי הסכם הפשרה בוטל ולא יצא מהכוח אל הפועל מחוסרת כל יסוד, שכן עיון בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 19.6.07 כאמור, שניתנה, עפ"י הנטען, בהסכמת כל הצדדים, לרבות עמאד, מלמד כי הוסכם על כך שכל הסכום בסך 110,000 ₪, עליו הוסכם במסגרת הסכם הפשרה, יופקד בקופת ביהמ"ש. לטענת עו"ד סבית כפי שהועלתה במסגרת הדיון בלשכת ההוצל"פ יש לתת תוקף להחלטת ביהמ"ש המחוזי לפיה גם יתרת הכספים שטרם שולמה עד אותה עת תופקד בקופת ביהמ"ש עד למתן פסק דין סופי בתיק.

אני דוחה טענה זו. לטעמי, בנסיבות שנוצרו, כפי שעולה מהדברים שצוינו בפרוטוקול מיום 19.6.07, הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים במסגרת הדיון מיום 9.3.07 בוטל וזאת, בין היתר, מהנימוקים הבאים:

1. מקובלת עלי עמדת כב' הרשמת דנה עופר לפיה פרשנות עו"ד סבית את החלטת בית המשפט מיום 19.6.07 לפיה לכאורה עמאד חויב להפקיד בקופת ביהמ"ש את הסך 110,000 ₪ אינה הפרשנות היחידה וקיימת פרשנות נוספת, לפיה הפלוגתא שבה הכריע ביהמ"ש באותה החלטה הייתה היכן יוחזקו הכספים שהוחזקו עד אותה עת בנאמנות בידי עו"ד סבית לרבות הכספים שעתידים להגיע לידיו לאחר פירעון יתרת השיקים, וזאת לאור מצב הדברים שנוצר ולאחר שהתברר באותו דיון כי הסכם הפשרה כשל ופני התיק לשמיעת ראיות ולהכרעה בדרך הרגילה. ביהמ"ש הכריע בפלוגתא זו לאחר ששמע את עמדות הצדדים עת קבע שכל הכספים יופקדו ע"י עו"ד סבית בקופת ביהמ"ש עד להכרעה סופית בתיק.
2. כעולה מחומר הראיות, המחלוקת בין בעלי הדין בתיק שהתנהל בביהמ"ש המחוזי (למעשה בין שלעטה למשפחת סועאד) הייתה מי יזכה לבעלות על הקרקע שבמחלוקת לאור העובדה כי בוצעו שתי עסקאות נוגדות ביחס לאותה קרקע, כאשר העסקה השנייה, על ציר הזמן, בוצעה בין עמאד לבין משפחת סועאד. במסגרת אותה תביעה עתר שלעטה כסעד יחיד למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא הזכאי להירשם כבעלים על הקרקע שבמחלוקת, ללא שנתבקשו סעדים כספיים כלשהם, בעוד עמאד צורף לתביעה כנתבע פורמאלי (יחד עם נתבעים פורמאליים נוספים). לטעמי, העובדה כי עמאד הביע את נכונותו במסגרת מו"מ לפשרה להשיב את הכספים שקיבל ממשפחת סועאד במסגרת העסקה השנייה בתוספת ריבית והצמדה, למרות שהתביעה נגדו לא כללה סעד כספי כלשהו, והעובדה כי הסכם הפשרה הושג בפתח ישיבת ההוכחות שנקבעה, יש בה כדי לתמוך במסקנה, כי עפ"י ההבנות שהתגבשו פני הצדדים להסכם הפשרה (לכל הפחות אצל ב"כ שלעטה וב"כ עמאד), הייתה שבעקבות הסכם הפשרה המתגבש והתחייבות עמאד להפקדת מלוא הכספים ששולמו לידיו ע"י משפחת סועאד, יוסכם על הכרעת הסכסוך המשפטי בקשר לקרקע שבמחלוקת, ללא צורך בשמיעת ראיות, באופן ששלעטה יזכה בבעלות על הקרקע ואילו משפחת סועאד תשיב לידיה את הכספים ששילמה לעמאד בתוספת ריבית והצמדה, דבר שאף עשוי לאיין תביעה כספית עתידית נגד עמאד ו/או לצמצם את היקפה, ככל שיקבע כי שלעטה הוא הזוכה במקרקעין. גישה פרשנית זו נתמכת נוכח דברי עמאד לפרוטוקול מיום 19.6.07 (עמוד 10):

"צר לי לשמוע את כל הדברים שנאמרו כאן בביהמ"ש. עצם העובדה שהסכמתי לשלם את הכסף לעו"ד סבית זה על הסכמה שאנחנו כאן מחוץ לאולם ביהמ"ש הגענו אליה בישיבת יום 7.3.07. בסוף סוכם שאעביר את הכסף לעורך הדין כדי שנצמצם את המחלוקת ונגיע לנקודה שהתובע יקבל את האדמה והכסף יועבר לנתבעים 7-8".

ראו גם דברי ב"כ שלעטה לפרוטוקול (עמ' 9):

"....במסגרת ההסדר שהיה ביני לבין עו"ד סבית, הסדר שלא הובא לידיעת ביהמ"ש, לפיו היו אמורים הנתבעים 7-8 לקבל את הסכום המוסכם ע"ס 110,00 ₪ לסילוק התביעה ובמתן פס"ד הצהרתי המצהיר על בעלותו של התובע בחלקה נשוא המחלוקת ואליו התכחש עו"ד סבית בתחילת דיון זה".

תגובת עו"ד סבית לדברים שהוצגו לעיל ע"י ב"כ שלעאטה הייתה (פרוטוקול עמד 10):

"לגבי ההסדר שכביכול הושג ביננו לפיו מרשיי יהיו אלו שיקחו את הכסף ואילו מרשו הוא זה שיקח את האדמה, בכל הכבוד לא מדויקים ולא נכונים וזאת בלשון המעטה. כל הנושא בא כדי לצמצם אחד מהיריבים שהוא נתבע מס' 6. אני חזרתי והדגשתי בפני חברי ונשלחו אליו מכתבים שאינני מסכים שמרשיי יקחו את הכסף ובזה יתמצו טענותיהם בקשר לקרקע. אין לראות בהעברת הכספים בנאמנות אלי כהסכמה להסדר שעליו מדבר עו"ד גנאים".

ונשאלת השאלה, מדוע סבור עו"ד סבית שיש בהסכם הפשרה שהושג כדי לצמצם את עמאד כיריב אם במסגרת ההליך העיקרי לא נתבקשו סעדים כלשהם כנגד עמאד? ומדוע יסכים עמאד בנסיבות העניין להשיב את הכספים ששולמו, אם כלל אינו נתבע בגינם ובכל מקרה כוונת הצדדים לשמוע את ראיותיהם עד תום?

1. אוסיף ואציין כי אף אם נותר ספק שמא הסכם הפשרה נותר בתוקפו לאחר הדיון מיום 19.6.07, הרי שביהמ"ש המחוזי אשר הוא עצמו נתן תוקף של החלטה להסכם הפשרה, התייחס בפסק דינו להסכם הפשרה וקבע כי הינו בטל. ראו: סעיף 27 לפסק הדין הסופי שניתן ע"י בית המשפט המחוזי במסגרת ת"א 838/05 (נספח ה' לכתב התביעה המתוקן) שם מציין ביהמ"ש :

"....מתוך הסכום הכולל שהופקד מטעמו של עמאד, סך של 10,000 ₪ הועבר אליו ע"י התובע, שהסכים, לפנים משורת הדין, להשתתף בהסדר הפשרה שלבסוף לא יצא לפועל".

אם נכונה הייתה טענת עו"ד סבית, לפיה ביהמ"ש המחוזי חייב את עמאד בהחלטתו מיום 19.6.07 לדאוג לפירעון שלושת השיקים שנותרו באופן שהסכום שישמר בפיקדון בקופת ביהמ"ש יעמוד ע"ס 110,000 ₪, ניתן היה לצפות כי ביהמ"ש התייחס לכך בפסק דינו ויעמוד על השלמת הסכומים כנטען ע"י עמאד. דווקא, העובדה כי ביהמ"ש התייחס לפיקדון בסך 90,000 ₪, כפיקדון שהופקד בקופת ביהמ"ש עקב הסכם פשרה שלא יצא אל הפועל, מלמדת על כך שעמאד לא היה מחויב בתשלום שני השיקים נשוא התביעה לאור קריסת הסכם הפשרה.

1. למעלה מן הדרוש, אציין כי גם עו"ד סבית עצמו סבר לאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כי הסכם הפשרה (במסגרתו קיבל לידיו את השיקים נשוא התביעה), בוטל. והראיה, שהגיש ביום 4.2.10 במסגרת התיק שבפניי בקשה לביהמ"ש למחיקת התביעה בנימוק כי לאור הכרעת ביהמ"ש המחוזי, התייתרה תביעתו. בסופו של יום, לאור תגובת הנתבע לפיה הוא עומד על פסיקת הוצאות משפט לזכותו. ומנגד טענת עו"ד סבית כי הוגש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון שסיכוייו טובים להתקבל, נמשכו ההליכים בתיק דנן.

במסגרת כתב התביעה המתוקן, ולאחר שניתן פסק דין בערעור בבית המשפט העליון (נספח ח' לכתב התביעה המתוקן) הועלתה טענה ע"י התובעים לפיה לאור הסכמה שהתגבשה נקבע בפסק הדין כי עמאד ישלם למשפחת סועאד סכום בסך 20,000 ₪, משמע סכום השיקים שחזרו (סעיף 11 לכתב התביעה המתוקן). טענה זו יש לדחות. כעולה מפסק הדין (ע"א 1161/10) של כב' השופט עמית, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של פס"ד לפיה שלעטה ישלם למשפחת סועאד 10,000 ₪ מתוך הפיקדון שהופקד בקופת ביהמ"ש המחוזי וכן יוותר על ההוצאות בסך 25,000 ₪ שנפסקו לזכותו בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ומנגד עמאד ישפה את שלעאטה בסך 10,000 ₪ וכן ישלם בנוסף ישירות למשפחת סועאד 20,000 ₪. ההסכמה הנ"ל גובשה עפ"י הצעת ביהמ"ש שנשלחה לצדדים לאחר שהובהר לצדדים כי אין בכוונת ביהמ"ש העליון להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי לפיה שלעטה זכאי להירשם כבעלים על המקרקעין שבמחלוקת, אלא שביהמ"ש סבר שיש מקום להתערב בפסיקת הוצאות המשפט שנפסקו בהליך בביהמ"ש המחוזי מאחר ועלה מפסק הדין עליו הוגש הערעור כי עמאד הוא שאחראי לעסקאות הסותרות שהביאו את הצדדים לביהמ"ש. ברי, שבנסיבות אלה, ועל אף זהות הסכומים, אין קשר בין פסיקת ההוצאות לחובת עמאד בביהמ"ש העליון לבין ההליך דנן, באשר הסכם הפשרה והשיקים שנמסרו במסגרתו כלל לא הוצגו כפלוגתא להכרעה בערעור.

קיומן של אינדיקציות לכך שהתובעים העלימו עובדות מהותיות מביהמ"ש

כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 19.6.07 בביהמ"ש המחוזי בחיפה (עמוד 9 תחת הכותרת "עו"ד גנאים"), פנה עו"ד גנאים לביהמ"ש וביקש, בין היתר, כי יתרת 3 השיקים שטרם נפרעו, ומחוזקים בידי עו"ד סבית, לא יופקדו בחשבון הנאמנות של עו"ד סבית אלא יועברו לידיו של עו"ד גנאים:

"...שכן חלק מסכום אותם שיקים שולם על ידי התובע עצמו במסגרת ההסדר שהיה ביני לבין עו"ד סבית, הסדר שלא הובא לידיעת ביהמ"ש...".

כאמור, בסופו של דיון זה, ולאור המחלוקות, ניתנה החלטה לפיה סך של 80,000 ₪ (תמורת שני השיקים הראשונים), שכבר הופקד בידיו הנאמנות של עו"ד סבית, בצירוף הסכום בסך 10,000 ₪ שמתוכנן להיפרע ביום 22.6.07 יועבר ע"י עו"ד סבית לקופת ביהמ"ש עד ליום 30.8.07 וכך לגבי שני השיקים הנותרים, שלאחר שיפרעו, יופקדו בקופת ביהמ"ש עד ליום 30.8.07.

אין חולק כאמור כי ביום 22.6.07 נפרע השיק השלישי בסדרת השיקים בסך 10,000 ₪ ע"י הנתבע והופקד בחשבון הנאמנות של עו"ד סבית.

כעולה מנספח ד' לכתב התביעה המתוקן (אסמכתא לתשלום), הופקד ע"י עו"ד סבית בקופת ביהמ"ש המחוזי ביום 19.11.07 פיקדון בסך 90,000 ₪.

עיון בסעיף 27 לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מלמד כי במסגרת הסכם הפשרה שכאמור לא יצא אל הפועל העביר שלעטה לעו"ד סבית, לפנים משורת הדין סך של 10,000 ₪!!! עוד צוין בפסק הדין כי לאור תוצאת ההתדיינות, ולהסכמה שבמסגרת פסק הדין הסופי יועברו כספי הפיקדון לשלעטה או למשפחת סואעד, ואף שלא צוין במפורש, ברור שבכל מקרה התובע (שלעטה) זכאי לקבל לידיו חזרה את הסכום שהפקיד בידי עו"ד סבית כאמור.

כאן, המקום להפנות לסעיף 9 ד' לכתב התביעה המתוקן שם טען עו"ד סבית:

"התובע (הכוונה לעו"ד סבית ג'.נ) פעל בהתאם להחלטה הנ"ל (הכוונה להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.6.07 ג'.נ), הפקיד את הסך של 90,000 ₪ (הכוונה לתמורת 3 השיקים הראשונים בסדרה ג'.נ) בקופת בית המשפט אולם סכום שתי ההמחאות האחרונות לא הופקדו בשל חזרת השיקים עפ"י הוראת ביטול שניתנה ע"י הנתבע". (ראו גם סעיף 6 ד' לתצהיר עדות ראשית עו"ד סבית).

טענה זו איננה נכונה בעליל, שכן נכון למועד פסק דינו של בית המשפט המחוזי (28.12.09) לא קיים עו"ד סבית את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולא הפקיד את תמורת השיק השלישי של הנתבע (שנמסר לידיו הנאמנות) בקופת בית המשפט, שהרי אם היה עושה כן, היה הפיקדון בקופת ביהמ"ש עומד על סך 100,000 ₪ (תמורת 3 השיקים הראשונים בסדרה – 90,000 ₪ ו- 10,000 ₪ שהפקיד שלעטה בידי עו"ד סבית, לפנים משורת הדין, על מנת לקדם את הסכם הפשרה, בטרם בוטל, ושלא הושבו לידיו ע"י עו"ד סבית עד למועד פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.

פגמים פרוצדוראליים

לטעמי עפ"י השתלשלות הדברים, כפי שפורטו לעיל, ולאחר שהתגלעו מחלוקות ו/אי הבנות לגבי הסכם הפשרה שהושג ביום 7.3.07, לא היה מקום מלכתחילה מצד עו"ד סבית כנאמן על הכספים שנמסרו לידיו עפ"י הסכם פשרה להגיש את שני השיקים נשוא התביעה לביצוע בלשכת ההוצל"פ. תחת זאת, היה באפשרות עו"ד סבית לפנות לביהמ"ש המחוזי אשר נתן תוקף של החלטה להסכם הפשרה שהושג, בבקשה למתן הוראות בטרם ישקול פניה להליכי הוצל"פ. גם עמאד יכול היה לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה דומה, בטרם הורה לנתבע למסור הודעת ביטול בגין שני השיקים נשוא התביעה.

בנסיבות העניין גם לא היה מקום לפתיחת תיק ההוצל"פ ביחס לשני השיקים נשוא התביעה, כל עוד לא הוכרע הסכסוך בביהמ"ש המחוזי, וכל עוד לא התברר, בין היתר, גורל הכספים שהופקדו כפיקדון בקופת בית המשפט, שהינם תולדה של הסכם הפשרה מיום 9.3.07. בוודאי, לא היה מקום לפתוח את תיק ההוצל"פ ע"י עו"ד סבית בכובעו כנאמן/זוכה בתיק ההוצל"פ, כל עוד לא הוכרעו זכויות מרשיו (משפחת סועאד) בפסק דין סופי.

יתרה מכך, לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 28.12.09 שם צוין, ברחל בתך הקטנה, כי הסכם הפשרה (במסגרתו משך הנתבע את סדרת השיקים לטובת עו"ד סבית כנאמן) לא יצא אל הפועל, לא היה מקום לעמוד על המשך ניהול התיק.

בטרם סיום, אציין פגמים נוספים שנפלו בהתנהלותו של עו"ד סבית. לאחר דיון שהתקיים בפניי ביום 2.12.10 הוריתי על צירוף הנהנה עפ"י השיקים נשוא התביעה כתובע בתיק. עוד הוריתי על הגשת כתב תביעה מתוקן תוך 30 יום וכתב הגנה מתוקן תוך 30 יום לאחר ההמצאה. דהיינו על עו"ד סבית היה להגיש כתב תביעה מתוקן עד ליום 2.1.11. ביום 5.1.11, לאחר שחלף המועד להגשת כתב תביעה מתוקן, הגיש עו"ד סבית בקשה למתן אורכה להגיש כתב תביעה מתוקן עד ליום 30.1.11 בנימוק שלאור תקופת החגים ולצורך הכנת כתב תביעה כראוי נחוצה הארכה המבוקשת. נעתרתי לבקשה זו. ביום 20.2.11, בחלוף כ- 3 שבועות מהמועד (המוארך) שהיה על עו"ד סבית להגיש כתב תביעה מתוקן, הגיש עו"ד סבית בקשה למתן אורכה עד ליום 21.2.11 בנימוק שכתב התביעה המתוקן לא הוגש עקב תקלה טכנית. גם הפעם נעתרתי לבקשה. מתברר כי למרות ההחלטה עלה בידי עו"ד סבית להגיש את כתב תביעה מתוקן ביום 20.2.11 אך כפי הנראה, מסיבות שאינן ברורות, לא דאג להמציא העתק ממנו לב"כ הנתבע. לאור זאת, ביום 5.9.11 הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף עקב אי תיקון כתב התביעה המקורי, ובקשה זו הועברה לתגובה כמקובל. ביום 21.9.11 הגיש עו"ד סבית בקשה לאישור הגשת כתב התביעה המתוקן שצורף לבקשתו הכולל את פרטי התובעים 2 ו-3 (משפחת סואעד) בנימוק כי כתב התביעה המתוקן הכולל את פרטי התובעים 2 ו-3 (הנהנים) לא הוגש עקב טעות (שלא פורטה). נוכח האמור בבקשה זו (שהיא למעשה תגובת לבקשה לסילוק על הסף) הוריתי על הגשת תשובה בכתב. ביום 10.10.11 הוגשה תשובת הנתבע לפיה התנהגות עו"ד סבית מהווה זלזול בהליכי ביהמ"ש ואין מדובר בטעות כפי שמנסה עו"ד סבית לתרץ את מעשיו. עם זאת, השאיר הנתבע את העניין לשיקול דעת ביהמ"ש. ניתנה החלטה בדבר אישור הגשת כתב התביעה המתוקן, דחיית הבקשה לסילוק על הסף, וכן צוין כי עניין ההוצאות יישקל בהמשך. דא עקא, השוואה בין כתב התביעה המתוקן שהגיש עו"ד סבית ביום 20.2.11 לבין כתב התביעה המתוקן שצירף לבקשתו לאישור הגשת כתב התביעה המתוקן מיום 22.9.11 מלמד כי, בניגוד לנטען ע"י עו"ד סבית, לא רק שפרטי התובעים מס' 2 ו-3 נשמטו "בטעות" מכתב התביעה המתוקן מיום 20.2.11 ותוקנו בכתב התביעה המתוקן מיום 22.9.11 אלא שבאותה הזדמנות החליט עו"ד סבית, על דעת עצמו, לתקן שוב את כתב התביעה המתוקן ולהוסיף עובדות וטענות חדשות שלא בא זכרן בכתב התביעה המתוקן מיום 20.2.11. (השוו לדוגמא סעיפים: 4, 10, 11, 12, 14), תוך הטעיית ביהמ"ש והצד שכנגד בדבר מהות התיקון שבוצע. אין צורך להכביר במילים, והדברים אומרים דרשני!!!

בשולי הדברים אציין כי, לא נמצא בתיק ביהמ"ש ייפוי כוח המייפה את כוחו של עו"ד סבית לייצג את התובעים 2 ו-3 (הנהנים הנטענים עפ"י השיקים נשוא התביעה).

סיכום:

מכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את התביעה ומחייב את התובעים, הדדית, לשלם לנתבע באמצעות ב"כ הוצאות ושכ"ט בסך 4,000 ₪ לתשלום תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ד, 01 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.