בפני תביעה שטרית ותביעה כספית נגדית.

התובעת בתביעה השטרית (להלן: התובעת) הינה חברה לאספקת דלקים.

מלכתחילה הוגשה התביעה השטרית כנגד הנתבעת 1 (להלן: החברה), חברה לייצור נייר שהיתה לקוחתה, ונגד הנתבע 2 (להלן: הנתבע), בעל המניות והמנהל בחברה, שחתם על שטר חוב וערבות אישית לתשלום חובותיה לתובעת. התובעת מילאה בשטר את יתרת החוב שנותרה לחברה בספריה והגישה אותו להוצאה לפועל. החברה והנתבע הגישו התנגדות לביצוע השטר, אשר התקבלה, ולאחר מכן הגישו תביעה נגדית. התביעות נדונו במאוחד.

התביעה נגד החברה הופסקה, במועד ההוכחות, עקב צו פירוק שניתן עליה לאחר הגשת התביעה ואשר קיומו נודע לתובעת רק סמוך לפני מועד זה. לפיכך המשיך ההליך להתנהל נגד הנתבע בלבד.

הנתבע אינו חולק על חתימתו על שטר החוב ואין בפיו כל טענה עניינית לגבי יתרת החוב הפתוחה שנותרה בספרי התובעת, בהתאם לכרטסת הנה"ח שהוצגה על ידה.

טענות ההגנה של הנתבע הן שתיים:

הראשונה, כי לאחר שהמציא לתובעת על פי דרישתה ערבות בנקאית ע"ס 100,000 ש"ח להבטחת האובליגו של ההזמנות העתידיות ממנה, בהתאם לסיכום עם נציגה יהודה בכר, הובטח לו ע"י הנ"ל כי שטר החוב/הערבות העצמית יוחזר לידיו במשרדי התובעת, אך התובעת לא החזירה אותו כמובטח.

השניה, טענת קיזוז, בגין נזק שנגרם לחברה ולו אישית עקב איחור באספקת מזוט שהוזמן על ידי החברה ביום 3.3.11 לתאריך 6.3.11 וסופק רק ב-7.3.11.

התביעה הנגדית הוגשה ע"י החברה והנתבע בטענה לנזקים שנגרמו להם עקב אותו איחור באספקת מזוט, אשר גרם להשבתת העבודה במפעל למשך 48 שעות ולנזקים כספיים.

עקב אי קבלת אישור בית המשפט של הפירוק להמשך ניהול התביעה שכנגד בשם החברה, הופסק ההליך שנוהל בשמה, ונותרה התביעה שכנגד של הנתבע בלבד.

לפיכך, שתיים הן הסוגיות שבמחלוקת: הראשונה נוגעת לשטר החוב/הערבות האישית עליו חתם הנתבע, והשאלה היא האם התובעת התחייבה להחזירו לנתבע לאחר חתימת הערבות הבנקאית. השניה נוגעת לשאלת האיחור באספקה, ומעוררת את השאלות, האם התחייבה התובעת כלפי החברה והנתבע, לספק את המזוט במועד הנקוב בהזמנה ולא בטווח של 24 שעות ממנו, והאם נגרם לנתבע נזק עקב כך שהמזוט סופק בפועל ביום 7.3.11.

מטעם התובעת העידו שלושה מעובדיה, דוד אלביליה, יהודה בכר ובן עמי פרץ, ומטעם הנתבע העידו הוא ובנו חן נאמן אשר היה סמנכ"ל מכירות וייצור במפעל החברה.

לגבי נסיבות חתימת שטר החוב והערבות הבנקאית, הוכח כי אלה נחתמו בסמיכות של 6 ימים זה לזה, כאשר במפגש הראשוני בין נציג המכירות של התובעת, דוד אלביליה, לנתבע, במפעל החברה, הוחתם הנתבע על שטר החוב, ואילו ימים ספורים לאחר מכן, לאחר שפרטי הלקוח, לרבות היקף ההזמנות, תנאי התשלום שסוכמו והאובליגו הצפוי, הועברו לקצין האשראי של התובעת, דרש סמנכ"ל המכירות הסיטונאיות של התובעת, יהודה בכר, בשיחה טלפונית עם הנתבע ערבות בנקאית ע"ס 100,000 ש"ח, והנתבע המציא אותה.

עולה איפוא, כי דרישת הערבות הבנקאית היתה בתחילת היחסים המסחריים בין הצדדים, כאשר התובעת בדקה את נתוני הלקוח והעמידה את הדרישה להוספת בטוחה אוטונומית לאובליגו הצפוי. זאת, בטרם נוצרה יתרת חוב משמעותית כלשהי של החברה לתובעת, אם בכלל סופק לה כבר מזוט באותו שבוע.

מכאן, שהן שטר החוב/הערבות האישית, והן הערבות הבנקאית, נדרשו ע"י התובעת בתחילת ההתקשרות העסקית בין הצדדים, ועל כן הגרסה שהעלה הנתבע, כאילו הערבות הבנקאית נדרשה "לאחר תקופה קצרה" ונועדה להחליף ולייתר את הערבות האישית שחתם לחברה, ו/או את שטר החוב, היא בלתי סבירה ובלתי מהימנה.

הנסיון מלמד, וכך העיד יהודה בכר, כי החתמת חברות פרטיות על ערבות אישית של המנהל/הבעלים היא תנאי בסיסי וראשוני להתקשרות עמן בהסכמים הכרוכים במתן אשראי של עשרות אלפי ש"ח מצד חברות גדולות ו/או ציבוריות, ואין כל סיבה סבירה שהתובעת היתה מציעה או מסכימה להחזיר שטר חוב וערבות אישית שנחתמו זה עתה, רק משום שהועמדה גם ערבות בנקאית בסכום מוגבל.

יצויין, כי ההתנהלות ההמשכית בין הצדדים תומכת במסקנה זו: ראשית, האובליגו של החברה הגיע לכ-200,000 ש"ח תוך מספר חודשים, כך שממילא לא היה בערבות הבנקאית כדי להבטיח את כל יתרת החוב הפתוחה; שנית, למרות שהיחסים המסחריים בין הצדדים נמשכו עוד שנה תמימה מתחילת ההתקשרות, ובוצעו הזמנות מזוט מדי חודש, מעולם לא פנה הנתבע, בעל פה או בכתב, למי מנציגי התובעת בדרישה להחזיר לו את שטר החוב/הערבות האישית, כ"מוסכם". עובדות אלה מלמדות, כי מדובר בטענה כוזבת ומצוצה מן האצבע, שהתעוררה רק עקב היקלעות החברה להליכי פירוק וקשיי נזילות ומשנותרה יתרת חוב גבוהה לתובעת, שהביאה להפעלת הערבות הבנקאית ומימוש הערבות האישית.

לפיכך אני קובעת כי ערבותו האישית של הנתבע לחובות החברה, ושטר החוב שחתם, נותרו שרירים וקיימים למן חתימתם ואילך, ולא היה כל סיכום אחר בין הצדדים בעניין זה.

לעניין ההזמנה מיום 3.3.11, אין חולק כי על ההזמנה שנשלחה לתובעת בפקס' בתאריך זה (שהיה יום ה' בשבוע) נרשם כי החברה מזמינה 10,000 ליטר מזוט, לאספקה ביום 6.3.11 (שהיה יום א'), במשאית קטנה. בפועל, לא סופק המזוט ביום א', אלא רק יום למחרת, על אף שהיו ביום א' שיחות בין נציגי התובעת לחברה ולנתבע, בהן הופעל לחץ לספק את המזוט עוד באותו יום, ואף הוגדלה כמות ההזמנה ל-15,000 ליטר.

על נסיבות עריכת ההזמנה נשמעו עדויות הנתבע ובנו חן, שהיו סותרות. בעוד הנתבע טען כי ההזמנה נרשמה כפי שנרשמה לאחר שביקש מלכתחילה בשיחה טלפונית עם דוד אלביליה ביום ה' להזמין כמות גדולה יותר, של 20,000 ליטר, אך הלה אמר לו שהמשאית הגדולה, בה נהגה התובעת לספק מזוט, מקולקלת, ועל כן עליו להזמין כמות קטנה יותר של 10,000 ליטר, שתיכנס לרכבי מובילי משנה של התובעת. הנתבע טען כי גם התאריך לאספקה, 6.3.11, "הוכתב" ע"י נציג התובעת. לעומת זאת, מעדות חן עלה כי ההזמנה נערכה על ידיו-הוא, יחד עם המזכירה מרים, במסגרת התפעול השוטף של המפעל ובהתאם לצרכיו, וכי רשם את התאריך המבוקש לאספקה במסגרת הנוהל הרגיל של כתיבת "דד ליין" לאספקה על גבי ההזמנה.

עדות הנתבע בנקודה זו לא היתה מהימנה עלי, ונראה לי כי גרסת חן היא המשקפת את שהתרחש בפועל. לא סביר כי התובעת היא שהכתיבה לנתבע להזמין כמות קטנה יותר של מזוט ממה שרצה להזמין מלכתחילה, שהרי ניתן היה להוביל במשאית של מובילי משנה גם כמות של 15,000-20,000 ליטר, ולמוביל זה כדאי יותר, כפי שאכן נדרש מהחברה ביום א' להגדיל את הכמות. לכן לא סביר שהתובעת ביקשה ממנו מלכתחילה דווקא להפחיתה. שנית, נראה כי הרישום של "משאית קטנה" על גבי ההזמנה נעשה ביוזמת החברה ולא מי מטעם התובעת, שהרי אילו גרסת הנתבע היתה נכונה, די היה שיקטין את הכמות המוזמנת, והתובעת תחליט באיזה כלי רכב לספק את ההזמנה. לעומת זאת, בקשת "משאית קטנה" בהזמנה מתיישבת היטב עם סיבה אחרת, שצויינה ע"י העד בן עמי פרץ, והיא הקושי בנגישות למשאית גדולה. הנתבע בעדותו הודה בקושי שהיה למשאית גדולה להכנס ולפרוק את המזוט במקום, בהזדמנויות קודמות, ואשר גרם לעיכוב של 15-20 דקות בשל חסימת הגישה ע"י משטחי סחורה של המפעל השכן, והצורך להזיזם. על כן, סביר כי זו היתה הסיבה לכך שעובדי החברה – חן והמזכירה מרים – ציינו בהזמנה שמבוקש לספק את המזוט במשאית קטנה.

לגבי הסיבות לאי אספקת המזוט במועד שננקב בהזמנה, העידו עדי התובעת, הנתבע ובנו, ונמסרו מספר גרסאות. העד בן עמי פרץ, שהוא האחראי על שיבוץ ההזמנות לנהגים ומיכליות של התובעת או מובילי משנה שלה, מסר כי השיבוץ למיכליות נעשה על ידו ביום המיועד לביצוע האספקה, שכן מצבת הנהגים והמיכליות עלולה להשתנות מדי יום עקב תקלות מכניות, מחלה של נהג וכו'. לפיכך, ביום א' העביר את ההזמנה לנהג מסויים של התובעת, הנוהג על מיכלית גדולה, בהתאם לסידור שערך, אך הנהג מסר לו שיש בעיה להכנס ולפרוק את המזוט במפעל החברה עם משאית בגודל כזה בגלל שהעסק השכן חוסם את המעבר, והעד הבחין כי נרשם בהזמנה שיש לספק במשאית קטנה. כשניסה העד "לגייס" מובילי משנה של התובעת למשימה, לא נענה על ידם בחיוב שכן הכמות המוזמנת היתה קטנה ולא כדאית למוביל. לפיכך הפנה את העניין לטיפול המנהל שמעליו, יהודה אוחיון, שיצר קשר עם המפעל, ובשיחות שנוהלו בינו לבין בחורה שזהותה לא ידועה לעד, סוכם על הגדלת ההזמנה ל-15,000 ליטר. ברם באותה שעה כבר לא ניתן היה לנפק מזוט כי מתקן הניפוק נסגר לאותו יום, ועל כן נדחתה האספקה למחר, ובמועד זה סופקה ע"י מוביל משנה במיכלית קטנה.

גרסה זו מעוררת תמיהה, שכן אם בעבר סופק המזוט למפעל החברה במשאית הגדולה של התובעת, חרף הקשיים בפריקה שהצריכו שיתוף פעולה מסויים מצד המפעל השכן, כפי שמאשר העד, ובהינתן שהיה לחץ לספק את המזוט באותו יום, כפי שעולה מכך שהיו מספר שיחות לאורך היום בין החברה ליהודה אוחיון, נראה כי התובעת לא יצאה מעורה במאמץ לספק את ההזמנה במועד אלא נתנה משקל רב יותר לקשיי הפריקה במפעל שיצרו עיכוב לנהג. לא התרשמתי כי הבעיה היתה סירוב החברה להגדיל את הכמות המוזמנת, שהוגדלה מ-10,000 ל-15,000 ליטר, כאשר הקיבולת של משאית גדולה היא 23,000 ליטר. יהודה אוחיון לא הוזמן לעדות מטעם התובעת ועל כן פרטי השיחות עם חן נאמן ומזכירת החברה באותו יום, לא נמסרו מכלי ראשון. גם לא ברור מדוע נמשכו השיחות זמן כה רב, עד השעה שניפוק המזוט הופסק.

מנגד, בתצהירי הנתבע ובנו חן אין התייחסות לסיבה לעיכוב באספקה או למה שנמסר להם בזמן אמת בנדון, אלא הנתבע מפנה למכתב שערך בנו חן שהיה מודע לעובדות המקרה, ואילן חן מציין בקצרה כי בשיחות עם נציגי התובעת נמסרו לו תירוצים שונים ולא רציניים ולבסוף נאמר לו "שאין להם משאית שתבצע את האספקה, מחמת תקלה". לא מובן אם הכוונה לתקלה מכנית או תקלה ביישום ההזמנה. הנתבע עצמו לא היה צד לשיחות אלה כפי שעולה מתצהירו, סעיף 19, בו מסר כי חן הוא ששוחח עם אנשי התובעת מספר פעמים ביום א' ומסר להם על הצורך הדחוף באספקת המזוט. מהתצהיר עולה כי הנתבע עצמו יודע על השתלשלות הדברים באותו יום רק ממכתב בו העלה חן את הדברים על הכתב, סמוך לאחר מעשה. גם במכתב זה לא נאמר דבר על כך שהמשאית של התובעת היתה מקולקלת, אלא רק כי המזוט לא סופק במועד והחברה נאלצה להגדיל את ההזמנה ולשלם מחיר גבוה יותר. בחקירתו הנגדית מסר הנתבע גרסה שונה, לפיה היה בקשר טלפוני ביום א' עם דוד אלביליה והלה העביר את הלחץ לבן עמי פרץ, שניסה לפתור את הבעיה שנוצרה. גם חן ודוד אלביליה תמכו בכך שלאחר שהתברר ביום א' כי ההזמנה לא מסופקת, ערב חן את אביו והלה יצר קשר עם דוד אלביליה, שניסה לסייע לו מול פרץ.

מעדויות הנתבע וחן עלתה טענה לפיה נאמר להם שהמשאית מקולקלת אך בפועל זה היה תירוץ כדי להפעיל לחץ על החברה להקטין את האובליגו (שעמד לפני ההזמנה על 95,000 ש"ח) ולהעלות את המחיר לליטר, כפי שנאלץ הנתבע להסכים באותו יום, ואז סופק לו הדלק למחרת. טענה זו היא ספקולטיבית ואין לה בסיס בראיות, שכן הוכח כי התובעת איפשרה לנתבע להגיע ליתרת חוב גבוהה בהרבה בעבר, לא הובאה כל ראיה או עדות כי לאורך התקופה הופעל על הנתבע לחץ להקטין את האובליגו, ואילו רצתה התובעת להעלות את המחיר, לא היה עליה להיזקק לתכסיס סחטני של עיכוב הזמנה, שעלול להגרום לקרע ביחסים ולעזיבת הלקוח, שממילא יפנה לספקים שמחיריהם נוחים יותר, אלא היתה יכולה להודיע ישירות על העלאת המחיר ממועד מסויים ואילך.

אין בידי להעדיף את עדויות הנתבע וחן לגבי כך שנאמר להם שהמשאית מקולקלת, טענה כבושה שלא הוזכרה במכתב שנכתב לתובעת סמוך לאחר האירוע, על עדות בן עמי פרץ, לפיה הסיבות לעיכוב היו אי נגישות בשטח למשאית הגדולה, הזמנת כמות קטנה בהזמנה ואי מציאת מוביל משנה שהסכים לבצע את האספקה בכמות הנ"ל באותו יום.

כך או כך, ממילא לא הוכח כי היתה לתובעת התחייבות חוזית כלפי החברה ו/או הנתבע, לספק את המזוט תוך 24 שעות מיום ההזמנה או מהיום שנרשם בהזמנה כמועד לאספקה. ההסכם בכתב בין הצדדים אינו נוקב במועד אספקה מוגדר. סמנכ"ל התובעת יהודה בכר העיד כי בד"כ סופקו הזמנות בטווח שבין 48-72 שעות מההזמנה. העד דוד אלביליה מסר כי היו לקוחות גדולים שקיבלו את ההזמנה תוך 24-72 שעות והיו לקוחות שהזמינו כמויות קטנות וקיבלו את ההזמנה לעתים תוך שבוע, כאשר ההנחייה הפנימית של מנכ"ל החברה היתה לספק תוך 72 שעות מהמועד הנקוב בהזמנה.

גם אם בפועל סופקו ההזמנות הקודמות של החברה ברוב המקרים תוך 24 שעות, לא היתה התחייבות חד משמעית של התובעת לכך, ועל החברה היה לקחת בחשבון שבמקרים מסויימים, כגון הזמנה שנמסרה ביום חמישי (כשהתובעת אינה מספקת בימי ששי אלא במקרי חירום) או עקב תקלות כאלה ואחרות בזמינות מיכליות ההובלה, יתכן עיכוב של יום-יומיים נוספים.

יתר על כן, לא הוכח היקף הנזק הנטען, מבחינה כספית, ואף התשתית העובדתית שנטענה לגבי הנזק לא היתה מהימנה. בתצהירו טען הנתבע כי המפעל הושבת לחלוטין "ליומיים או שלושה", טענה תמוהה ובלתי מהימנה, שכן המזוט סופק ביום 7.3.11, כלומר 24 שעות אחרי המועד שהיה אמור להיות מסופק על פי ההזמנה המקורית. אין זה סביר, כי תוך 24 שעות אזל לחלוטין המזוט במפעל, ואם כך היה – הרי שהאשם העיקרי רובץ לפתחה של החברה, שחיכתה עד שהמזוט במפעלה כמעט נגמר, בטרם ביצעה את ההזמנה. מהראיות עולה כי הכמות שהוזמנה שקולה לצריכה החודשית של המפעל, שהיתה כ-20,000 ליטר לחודש, הן על פי העדויות והן על פי כרטסת הנה"ח, ומכאן שהצריכה היומית הממוצעת, לפי 20-25 ימי עבודה בחודש, היתה לכל היותר 1,000 ליטר. אין זו התנהלות סבירה, להמתין עד שבמפעל יישאר מזוט ליום עבודה אחד או יומיים בלבד, ואם כך נהגה החברה – אין היא יכולה להטיל את האשם על התובעת, שלא התחייבה לספק לה את המזוט תוך 24 שעות בכל הזמנה והזמנה. בנוסף, לא נטען ולא הוכח כי נעשו נסיונות כלשהם ע"י מי מטעם החברה לרכוש מזוט מספק אחר, באמצעות מוביל עצמאי כלשהו, דבר שהיה מתבקש שתעשה בטרם השבתת המפעל.

הנתבע לא הציג ראיות אובייקטיביות כלשהן לכך שהמפעל הושבת, לכך שהזמנה כזו או אחרת עוכבה באופן שגרם נזק כספי, שנגרמו הוצאות נוספות עקב ההשבתה וההפעלה מחדש, או שנפח הייצור החודשי פחת. לא הוגשה חוות דעת של רו"ח, מגובה במסמכי הנה"ח, ולא ראיה אחרת כלשהי, לנזק כספי שנגרם לחברה עקב ההשבתה הנטענת, גם בהנחה שהיתה השבתה של 24-48 שעות.

לפיכך, אני דוחה את טענת הקיזוז ואת התביעה שכנגד, הן מחוסר הוכחה של הפרת התחייבות חוזית מצד התובעת, והן עקב אי הוכחת נזק כספי שנגרם.

על כן אני דוחה את ההתנגדות ומורה כי הליכי ההוצל"פ נגד הנתבע יימשכו כסדרם.

התביעה הנגדית (בת"א 38318-12-12) נדחית.

אני מחייבת את הנתבע בהוצאות המשפט של התובעת בסך 10,000 ש"ח.

ניתן היום, ג' חשוון תשע"ה, 27 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.