עסקינן בתביעה לתשלום דמי תיווך בגין מכירת דירה.

התובע הוא הבעלים של משרד תיווך בשם "תיווך אדיר בע"מ" בנהריה, ומחזיק ברישיון תיווך במקרקעין משנת 1998.

לטענת התובע, ביום 22/9/05 בקשה הנתבעת לקבל ממנו שירותי תיווך למכירת דירתה שברח' שקד 17/7 בנהריה (להלן – "הדירה") ובאותו מעמד חתמה על התחייבות בכתב שמספרה 12862 לתשלום דמי תיווך בשיעור של 2% בתוספת מע"מ ממחיר הדירה, במידה וייחתם חוזה מחייב למכירתה באמצעות התובע (להלן – "ההתחייבות").

התובע הוסיף וטען, כי סוכן מכירות ממשרדו הציג את הדירה למספר רוכשים פוטנציאליים, לרבות לגב' גאולה ביטון. בחודש נובמבר 2007 או בסמוך לכך נחתם הסכם למכירת הדירה לגב' ביטון בתמורה לתשלום סך השווה ל-104,000 דולר.

בהיותו הגורם היעיל לביצוע העסקה, טוען התובע כי הוא זכאי לתשלום דמי תיווך בסך 9,453 ש"ח המהווים 2% ומע"מ מסכום העסקה. אלא שבניגוד לאמור בהתחייבות, הנתבעת לא שילמה דמי תיווך, על אף פניות חוזרות ונשנות מצדו, ומכאן התביעה.

לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי לא בקשה את שירותי התיווך של התובע למכירת הדירה, אלא להשכרתה, ובהתאם לכך חתמה על ההתחייבות הכוללת התייחסות לדמי תיווך בגובה של דמי שכירות לחודש אחד.

עוד טוענת הנתבעת לפגמים שונים בהתחייבות, ובכלל זה, כי על אף שלמסמך ההתחייבות שני צדדים, היא חתומה על צד אחד בלבד של המסמך (הצד המפרט את ההתחייבות לתשלום דמי תיווך למקרה של מכירה או השכרת הדירה), הוא הצד שנערך ביום 22/9/05, ואילו הצד השני שנערך ביום 1/5/03 (ובו פרטים שונים של הדירה) לא נחתם על ידה.

הנתבעת הוסיפה, כי התובע קבל את פרטי הדירה ממודעה שפורסמה על ידה במקומון 'נהר-טון' להשכרת הדירה, ומכל מקום כל הקשר עם התובע היה להשכרת הדירה בלבד, והדירה אכן הושכרה לצדדים שלישיים משך 4 שנים עד למכירתה בשנת 2007.

מבלי לגרוע מטענתה לגבי מהות ההתקשרות עם התובע (להשכרת הדירה ולא למכירתה) טוענת הנתבעת, כי גם אם תידחה טענתה, אין עוד תוקף מחייב להתחייבות בשל חלוף הזמן הניכר מאז שנחתמה ועד למכירת הדירה. כמו כן, התובע כלל לא ביצע את עסקת התיווך, אלא אדם אחר ממשרדו שאינו בעל רישיון לעסוק בתיווך, ומכאן שהתובע לא היה הגורם היעיל במכירת הדירה.

דיון והכרעה:

בדיון אשר התקיים לפניי העידו שני בעלי הדין בלבד, לאחר שהתובע ויתר על העדת הקונה, הגב' ביטון.

לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי את טיעוניהם בסיכומים, נחה דעתי לדחות את התביעה, ולכך מספר נימוקים.

גם אם אניח בצד טענותיה של הנתבעת לגבי פגמים כאלה ואחרים שדבקו בהתחייבות, ומבלי להכריע בהן, לא ניתן להתעלם מטענתה כי לא הוכח שהתובע היה הגורם היעיל בביצוע עסקת המכר. לעניין זה אישר התובע כי מישהו ממשרדו הציג את הדירה לגב' ביטון, אך לא זכר לומר אם לאותו עובד היה רישיון בתיווך (עמ' 4 שורות 13-23 לפרוטוקול).

התובע טען אומנם בחקירתו הנגדית, כי הוא עצמו היה מעורב בניהול המשא ומתן וסגר את העסקה (עמ' 4 שורות 16-17), ברם דבריו אלה עומדים בסתירה לאמור בסעיף 10 לתצהירו, שם ציין כי "משרדו" היה הגורם היעיל בביצוע העסקה, ובהמשך לכך טען בסעיף 13 לתצהיר, כי "סוכן" ממשרדו הביא את הקונה הגב' ביטון לדירה, מבלי לפרט מי ממשרדו היווה גורם כאמור, והאם לאותו עובד היה רישיון לעסוק בתיווך במקרקעין. מכל מקום, אין בתצהיר כל זכר לטענתו הכבושה, כי הוא עצמו ניהל את המשא ומתן 'וסגר' את העסקה, ודי בכך כדי לדחות טענה זו.

קיים טעם נוסף אשר הביאוני לתוצאה אליה הגעתי. אפרט: הנתבעת טענה, כי התקשרותה עם התובע היתה לשם קבלת שירותי תיווך להשכרת הדירה, ולא לשם מכירתה. לא זו בלבד שגרסה זו לא נסתרה, אלא שהיא מתיישבת עם העובדה, כי האופציה של ההשכרה (בנוסף למכירה) לא נמחקה מכתב ההתחייבות. כמו כן, גרסה זו הועלתה לראשונה עוד לפני הגשת התביעה, במכתב התשובה של מר אלברט משעלי, בעלה של הנתבעת, למכתב ההתראה של עו"ד בכר, ב"כ התובע, ובו ציין כי למן חתימת ההתחייבות ועד למכירת הדירה נכרתו שני הסכמי שכירות במועדים שצוינו במכתב, שאחד מהם נעשה בתיווכו של התובע ולכן שולמו לו בגינו דמי תיווך.

הגם שהתובע חולק על תוכן המכתב הנ"ל, אני מוצאת כי יש בו כדי לתמוך בגרסת הנתבעת, הן בשל המועד בו נכתב והן בשל הפרטים הספציפיים אשר צוינו בו.

ואולם, גם אם אניח לצורך הדיון, כי ההתחייבות ניתנה מלכתחילה למכירת הדירה, כפי שטוען התובע, הרי שהמסקנה המתחייבת מנסיבותיו של המקרה היא שהתחייבות זו פקעה עובר למכירת הדירה. ודוק, חלוף הזמן למן חתימת ההתחייבות ועד למכירת הדירה הוא שיקול שלא ניתן להתעלם ממנו, ואולם לא שיקול זה לבדו הוא שהוביל אותי למסקנה כי ההתחייבות פקעה, אלא דברי התובע עצמו, אשר מסר בחקירתו הנגדית, כי הנתבעת 'הקפיאה' כלשונו את המכירה לפרקים, ושוב חזרה לרצונה למכור (עמ' 3 שורה 7 לפרוטוקול).

בנסיבות אלו, שומה היה על התובע לחדש את ההתחייבות טרם הצגת הדירה בפני הקונה, ולכל הפחות לוודא עם הנתבעת באופן פוזיטיבי כי היא מסכימה לחידוש הקשר לפי התנאים המופיעים בהתחייבות, ומשלא עשה כן אין לראות בהתחייבות כתקפה לגבי עסקה שנעשתה שנתיים לאחר מכן, כאשר במהלך תקופה זו חזרה בה הנתבעת מרצונה למכור את הדירה.

די באמור מעלה כדי להביא לדחיית התביעה.

אחרית דבר:

אני מורה על דחיית התביעה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין שכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' אייר תשע"ג, 20 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.