עניינה של התביעה שלפניי תאונת דרכים, בה היו מעורבים רכב התובע נהוג בידיו ורכב הנתבעת 1 (להלן:- "הנתבעת") נהוג בידיה, אשר מבוטח על ידי הנתבעת 2.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות התרחשות התאונה ובשאלת הנזק, הן זה הישיר והן זה העקיף.

על פי תיאור התובע את אירוע התאונה, נסע בכביש וביקש לפנות שמאלה לעבר "רחוב הולנדי", שבו היה דקות אחדות קודם לכן ובנו שהיה עמו שכח שם את הטלפון שלו, כך שהשניים ביקשו לחזור אל אותו בית על מנת לקחת את מכשיר הטלפון.

הנתבעת נסעה מאחורי התובע. לטענתו, לאחר שאותת כחוק והחל בפניה, ביקשה הנתבעת, אשר נסעה במהירות, לעקוף את התובע וכיוון שהתובע החל בפנייה, פגעה הנתבעת בחלקו השמאלי של הרכב.

הנתבעת לעומת זאת טוענת, כי הבחינה בתובע כשהוא חונה לצד הכביש. לפיכך, החלה בעקיפה, אלא שלפתע התחיל התובע בנסיעה, החל לפנות שמאלה ובשלב זה כבר לא יכלה הנתבעת למנוע את ההתנגשות.

הנתבעת טוענת, כי התובע ככל הנראה המתין למישהו שיצא מאחד הבתים שהיה ברחוב ואמנם לאחר מכן הבחינה בנער שיצא מאחד הבתים.

אחר ששמעתי את העדים שניהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי איני יכולה להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת, כך שבבחינת מאזן ההסתברויות- דינה של התביעה להידחות.

תיאור התאונה על ידי שני העדים, באופן הקשור למנגנון הפגיעה, הינו למעשה דומה, שכן אין מחלוקת, כי הנתבעת עקפה את רכבו של התובע ופגעה בצידו השמאלי, כאשר עיקר המחלוקת נוגעת בשאלה, האם רכבו של התובע היה במצב עמידה לפני העקיפה אם לאו. העובדה שהתובע ציין, כי רכב הנתבעת פגע לאורך הצד הימני כולו, לעומת גרסת הנתבעת, כי פגעה ברכב באופן נקודתי, אף היא אינה מעלה ואינו מורידה, על מנת להעדיף גרסה זו על פני רעותה, שכן כאמור, אופן התרחשות התאונה זהה על פי שני העדים.

חיזוק אחד מצאתי בגרסתה של הנתבעת והינו בטענה לפיה התובע המתין למישהו שאמור היה לצאת מהרחוב, שכן יש להניח, כי הנתבעת לא ידעה מהן הנסיבות שבגינן הגיע התובע למקום וגם לא ידעה, כי בנו של התובע היה צריך להיכנס פעם נוספת לבית על מנת לקחת את מכשיר הטלפון שנשכח, כך שמראה עיניה של הנתבעת תואם את הנסיבות כפי שתוארו על ידי התובע.

הנתבע אמנם ציין, כי בזמן התאונה היה עמו בנו ברכב, התובע העדיף שלא להעיד את הבן נוכח גילו הצעיר, אך נראית בעיניי גרסתה של הנתבעת בעניין זה, דבר שמתיישב גם עם גרסתה, כי לפתע החל רכב התובע לנסוע, כאשר בסמוך לאחר מכן הבחינה בבן היוצא מהרחוב.

עוד מצאתי מקום לציין, כי אם הייתי מעדיפה את גרסת התובע לאופן התרחשות התאונה, הרי שבהתאם לתיאור התאונה על ידו, מוטל עליו אשם ניכר באשר לקרות התאונה (אם כי בנסיבות אלו, יש לחלק את האשם בין שני הנהגים).

התובע העיד, כי לא נעצר לפני הפניה. משכך, אם הצליחה הנתבעת, שהתובע העיד לגביה, כי נסעה מהר, לבצע עקיפה ולהגיע עד לחלקו הקדמי של רכב התובע, שהינו רכב ארוך, הרי שבהתאם לגרסה זו, נראה, כי היה על הנתבעת להתחיל בעקיפה עוד טרם החל התובע בפנייה ומשכך, נכנס התובע לכביש שאינו פנוי.

היות ולא מצאתי מקום להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת, איני נדרשת לשאלת הנזק, אך אתייחס בעניין זה לעיקרי הדברים בקצרה.

ראשית, לעניין מוקדי הנזק, הרי שאין מחלוקת, כי הפגיעה היתה בדלתות בלבד, אלא שחוות הדעת כוללת תיקון גם בצידי הדלתות, בכנפי הרכב, כאשר באשר לאחת הכנפיים ניתן על ידי התובע הסבר ואילו באשר לשנייה לא ניתן הסבר, כאשר התובע מצידו סבור, כי התיקון כולו נעשה בדלתות בלבד.

על פי חוות הדעת נפגע גם "שיפות מגן אחורי שמאלי". התובע העיד מפורשות, כי מדובר בתקלה שאינה קשורה לתאונה וגם היום היא חוזרת על עצמה.

המומחה לא פירט בחוות דעתו את העלויות השונות לכל אחד מרכיבי התיקון שאינם כרוכים בחלפים, אין ספק, כי התיקון המשמעותי הינו בדלתות, אך ישנו תיקון שנעשה גם בחלקים של הרכב שאינם קשורים בתאונה והיה מקום להפחית הפיצוי באופן חלקי בגין רכיבים אלה.

בעניין תיקון הרכב עוד יש מקום להזכיר, כי התובע הינו עוסק מורשה ולכן, לא היתה הצדקה לדרוש תשלום בגין המע"מ, שבגינו אמור התובע להזדכות אל מול רשויות המס.

באשר לנזק העקיף, הרי שהתובע לא הוכיח קיומו של נזק עקיף, לא הומצאה אסמכתא כלשהי מספקית עבודתו של התובע - חברת "טורנדו", לפיה התובע אמנם לא עבד מספר ימים, וגם לא ברור מהו שוויו של יום עבודה נטו. התובע אף ציין בעדותו כי הרכב עמד שלושה או ארבעה ימים, בעוד שהפיצוי נדרש עבור חמישה ימים וכן התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שלא הקטין נזקיו בדרך של שכירת רכב חלופי.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבעות וכן בשכ"ט בא כוחן בשיעור של 2,700 ₪.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, בהעדר הצדדים.