בכתב האישום שהוגש ביום 15.07.08 יוחסה לנאשם עבירה של אי קיום צו בית משפט, בניגוד להוראות סעיפים 205 ו-210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

רקע עובדתי

1. בהתאם לעובדות כתב האישום, בהחלטת ביהמ"ש מיום 14.01.01, בת.פ 1569/00, ניתן גזר דין המצווה על הנאשם להרוס תוך 12 חודשים, קומות ב' ו-ג' בשטח של כ-180 מ"ר (להלן: "הקומות"), אשר נבנו מעל למבנה קיים, במקרקעין הידועים כגוש 16637 חלקה 16 בכפר טורעאן (להלן: "המקרקעין"), וזאת ללא היתר בניה.
2. עוד צוין בכתב האישום כי, בהחלטת בית המשפט מיום 18.12.02 ניתן צו איסור שימוש בקומות באופן מיידי, כל עוד אין לנאשם היתר כדין, כאשר בהחלטת בית המשפט מיום 26.09.05 בתיק עמ"ק 20186/05 הוארך המועד לביצוע צו ההריסה למשך 4 חודשים.
3. עד ליום 17.02.08 לא הרס הנאשם את הקומות, לא הפסיק את השימוש וכן לא הוציא היתר בניה כדין.
4. בישיבה מיום 27.09.12 הורשע הנאשם, עפ"י הודאתו, בעובדות כתב האישום.

טיעוני הצדדים לעונש

1. ב"כ המאשימה הגיש את ההחלטות שניתנו בעניינו של הנאשם המתייחסות לבניה נשוא האישום, והמצוות עליו להרוס את הקומות ולחדול משימוש בהן (ת/1 , ת/2 , ת/3 , ת/5). כן הגיש ב"כ המאשימה את הודאתו של הנאשם בדבר ביצוע הבניה (ת/4).
2. ב"כ המאשימה ציין כי, מדובר בעבירה חמורה של אי קיום צו בית משפט, כאשר לאור חומרתה והפגיעה בשלטון החוק, ביקש להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל, קנס עונש מאסר על תנאי והתחייבות.
3. מנגד, ציין הסנגור כי עסקינן בסיטואציה מורכבת, כאשר חלקו של המבנה נשוא האישום ממוקם על חלקה שרשומה על שם מדינת ישראל עבור כפר טורעאן, והרישום המנדטורי הינו של הנציב העליון לטובת הכפר (נ/1). הסנגור הגיש מכתב מאת המועצה המקומית משנת 1987 בדבר משא ומתן עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") להסדרת עניין המקרקעין (נ/2) וטיוטת ההסכם בין המינהל למועצה (נ/3). כן הגיש הסנגור נסח רישום המתייחס לחלקה דומה בעלת אותו רישום במקרקעין בכפר אחר, וזאת לצורך המחשת המורכבות של העניין (נ/4). בנוסף, הגיש הסנגור תשריט מודד, על מנת להראות את מיקומו של המבנה, שנמצא בתוך שכונת מגורים (נ/5).
4. לטענת הסנגור, הנאשם עשה מאמצים לצורך סלילת הדרך להכשרת הבניה, לרבות נקיטת הליכים אזרחים בפני בית משפט מחוזי, אולם מאמצים אלו לא צלחו. הסנגור ביקש להעריך כי, בפרק זמן של שנה, תיתפר המחלוקת בעניין המקרקעין.
5. הסנגור טען בפניי לעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם, וביקש לא להטיל עליו מאסר בפועל, אלא להסתפק בהארכת המאסר על תנאי וקנס.

דיון והכרעה

1. ביום 10.7.12 נכנס לתוקפו תיקון 113 האמור, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי והענישה". על בית המשפט עת בא לקבוע את עונשו של הנאשם, ללכת בדרך אשר התווה המחוקק בתיקון הנ"ל, ובין היתר לבחון מהו העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה המתוארת בכתב האישום.
2. אשר על כן, על בית משפט לבחון את העבירה שעבר הנאשם, הנסיבות שבהן נעברה העבירה, הפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, ומידת פגיעת עבירה זו בערכים חברתיים אלו, וכמובן תובא בחשבון מדיניות הענישה בעבירות של הפרת צו שיפוטי.
3. אין חולק כי עת ביצע הנאשם את הבניה נשוא האישום, לא היה בידיו היתר כדין (ת/4). בנוסף, על אף שבהתאם לצווים שניתנו על ידי בית המשפט במועדים שונים בעניינו של הנאשם, ת/1, ת/2 , ת/3, הן להריסת הקומות והן לאיסור השימוש בהן, לא ביצע הנאשם את הצווים הנ"ל.
4. אשר לפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, הרי עבירות הבניה הן חמורות ונפוצות ונהיו למכת מדינה, שעל בתי המשפט להחמיר בגינן. חומרה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעבירה של אי קיום צו בית משפט, שהינה עבירה חמורה, שכן אי קיום צו בית משפט, משמעו פגיעה בשלטון החוק, ועל בית המשפט להדגיש כי לא ניתן להקל ראש עם נאשם העובר עבירה מסוג זה. היבט החומרה בא לידי ביטוי בעובדה שהנאשם ידע על קיומו של גזר הדין הקודם, וידע שיש לו תקופה קצובה לביצוע מה שנתבקש במסגרת אותו גזר דין, הן הריסת המבנה המיוחס לו, אי שימוש בו, או לחילופין הוצאת היתר כדין.
5. עבירה של אי קיום צו בית משפט פוגעת באמון הציבור בבתי משפט ובמשקלם של הצווים הניתנים כגון הצו נשוא כתב האישום, פגיעה כאמור יש לה השלכות לא רק לגבי הנאשם אישית אלא על כלל הציבור.
6. בא כוח הנאשם בסיכומיו הבליט מורכבותו של העניין, בדבר הבעלות על המקרקעין נשוא האישום, ותיאר תיאור נרחב את מאמצי הנאשם להסדרת העניין, ואף הציג מסמכים נ/1, נ/2 ו- נ/3 כדי לתמוך בטיעוניו. אומנם מדובר במסמכים ישנים משנת 1987, ולא עדכניים, מהם ניתן ללמוד על הניסיונות להסדיר את עניין הבעלות על הקרקע, שהינה תוצאה של סכסוך המתנהל מזה שנים ארוכות, כאשר עד היום, טרם צלחו ניסיונות אלו, ואולם מדבריו של ב"כ הנאשם ניתן ללמוד כי הוא טרם מיצה את מאמציו לצורך הסדרת העניין (עמ' 17 ש' 16-18). יש להניח כי מסמכים אלו הונחו בפני בית המשפט בעבר, טרם גזר את עונשו של הנאשם, ואף היו הסיבה לכך שהקלו בעונשו בבית המשפט המחוזי, אך רואים אנו כי הנאשם לא ישב בחיבוק ידיים וניסה לפתור את בעיית הבעלות בכל מיני דרכים, לרבות פנייה למינהל, למועצה המקומית בכפר טורעאן, ואף הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי.
7. לנסיבות האישיות משקל משמעותי בקביעת העונש. יחד עם זאת, על אף שטען הסנגור בפניי לנסיבות אישיות של הנאשם, לפיהן היא נמצא בהליכי גירושין, ונושא בתשלום מזונות, אלא שלא הציג הסנגור בפניי כל אסמכתא לתמיכה בטענותיו הנ"ל, לרבות גובה תשלום המזונות אותו משלם הנאשם.
8. ענישה הינה לעולם אינדיבידואלית וצריך להתאים את העונש למקרה הספציפי הנדון, תוך התחשבות במתחם הענישה שנקבע בפסיקה עד כה, ביחס לעבירה מסוג העבירה שאנו דנים בה. בפסיקה ניתן לראות כי העונש הראוי לעבירות מסוג העבירה נשוא ענייננו הינו עונש כספי אשר נע בין אלפי שקלים ועד לעשרות אלפי שקלים, וזאת בהתחשב בשיקולים שמניתי לעיל. בנוסף, הטלת מאסר על תנאי לתקופה של מספר חודשים, הפעלת התחייבות, בשים לב לסכום שנקבע בגוף ההתחייבות בהתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם, ובמקרה שמדובר בנאשם אשר חזר על אותה עבירה יותר מפעם אחת, אף עונש של מאסר בפועל למספר חודשים ואפילו לשנה.
9. עונשו של הנאשם, אמור להיקבע, על פי סעיף 40 ג' (ב) לחוק העונשין, בתחום התחתון, בתחום העליון או בטווח ביניהם, בהתאם למשקלן של הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נסיבות אישיות, נסיבות שאינן כרוכות בביצוע העבירה ומתן משקל יחסי מתאים לכל אחד לאותן נסיבות. בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, לכאן ולכאן, מתוך שיקולים שעיקרם שיקום העבריין, או הגנה על שלום הציבור ועוד.
10. אין להתעלם מהעובדה כי הנאשם הורשע פעמיים בעבר בעבירה של אי קיום צו בית משפט (ת/2,ת/3) כאשר בגזר הדין מיום 26.09.05, הוטל עליו עונש מאסר בפועל אשר הומר בעבודות שירות, וכן מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים בעבירות על סעיפים בהם הורשע (ת/3). יחד עם זאת, בערעור של הנאשם לבית המשפט המחוזי על ההחלטה הנ"ל, מיום 07.03.06 (ת/5), בוטל עונשו של הנאשם כפי שנגזר בהחלטה (ת/3), והמאסר בן 60 יום שהוטל עליו, הוארך לתקופה של שנתיים, ממתן אותה החלטה, קרי עד ליום 07.03.08. בנוסף, באותה החלטה שבערעור נקבע כי המאסר על תנאי שנקבע בהחלטה (ת/3) יוארך לשנה, לתקופה של שלוש שנים, דהיינו עד ליום 26.09.08, על העבירות בהם הורשע, בנוסף לתשלום קנס.
11. במכלול הנסיבות שתיארתי לעיל, לרבות נסיבות ביצוע העבירה, בהתחשב במתחם הענישה שקבעתי על פי מדיניות הענישה המוצהרת, ולאור נסיבותיו המיוחדות של הנאשם, כפי שתוארו לעיל, ובמיוחד אלה הקשורות בבעיית הבעלות של המקרקעין, הנני סבורה כי אין להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל, ויש להסתפק בהארכת המאסר על התנאי אשר הוטל על הנאשם במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי כפי שאפרט בהמשך. כן יש לאזן את הענישה על ידי הטלת קנס משמעותי על הנאשם.

במאמר מוסגר אומר, כי לאור ביטול עונש המאסר בן - 60 היום אשר הופעל בת"פ 820/02 והארכתו לתקופה של שנתיים מיום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (7/3/2006), כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 1476/05, הרי שתקופת התנאי תמה ואין מקום להפעיל את המאסר.

1. מכל האמור לעיל הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
   1. המאסר על תנאי בן השנה שהוטל במסגרת ע"פ 1476/05 יוארך לתקופה של שנתיים מהיום. והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור על עבירות בהן הורשע במסגרת תיק זה.

• 1. קנס כספי בסך של  40,000 ₪ או  180 ימי מאסר תמורתו.

הקנס ישולם ב- 40 תשלומים שווים ורצופים הראשון החל מיום  25/1/13 והאחרים לא יאוחר מ- 25 לכל חודש שלאחריו. לא ישולם תשלום במועד יעמוד כל הקנס לתשלום מיידי . באם הנאשם הפקיד סכום בגין צו הבאה , יקוזז מסכום הקנס .הנאשם יפנה לוועדה לקבלת שוברים לתשלום הקנס.

• 1. אני מחייבת את הנאשם לחתום על התחייבות כספית בסך 80,000 , להימנע, תוך 3 שנים מהיום, מלעבור עבירה על סעיפים 204,205,210,237,240 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 .יסרב לחתום על ההתחייבות ייאסר ל -    30 ימים או עד שיחתום, לפי המוקדם.

הודעה והוסברה  זכות ערעור תוך 45 יום מהיום .

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ג, 25 דצמבר 2012, במעמד הצדדים.