עסקינן בתביעה כספית לתשלום כפל שווי מבנה שנבנה שלא כדין, מכוח הוראת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

ביום 4.5.04 הורשע הנתבע במסגרת ת"פ 3680/02 (שלום עכו) בבניית בית מגורים הבנוי מקומת קרקע וקומה א', בשטח כולל של כ-320 מ"ר בתוך תוואי דרך מוצעת וללא היתר בניה (להלן – "המבנה"), ובו ביום נצטווה הנתבע להרוס את המבנה תוך שנתיים, אלא אם כן יקבל היתר בניה כדין.

בית המשפט נעתר לבקשת הנתבע והאריך מעת לעת את המועד לביצוע צו ההריסה עד ליום 31.12.07.

אלא שעד היום הנתבע לא הרס את המבנה ולא קבל היתר בגינו. לפיכך עותרת התובעת לחייב אותו בתשלום כפל שווי המבנה בסך של 724,000 ₪, וזאת בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה אשר העריך את שווי המבנה בסך של 362,000 ₪ (ללא הקרקע שעליה הוקם המבנה).

לעומת זאת טוען הנתבע, כי נאלץ להקים את המבנה בשנת 2001 לאור מצוקת הדיור ממנה סבלה משפחתו אשר התגוררה קודם לכן עם בני משפחה נוספים בצפיפות גדולה.

גם הנתבע הגיש חוות דעת של שמאי מטעמו, אשר העריך את שווי המבנה בסך של 210,000 ₪.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לתן פסק דין על סמך החומר שהוגש לתיק, וללא צורך בחקירת המצהירים או השמאים.

הצדדים פירטו בסיכומיהם נתונים עובדתיים ושיקולים משפטיים הנוגעים לשאלה הניצבת לדיון.

הוראת החיקוק הרלוונטית לענייננו הינה הוראת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה אשר קובע כדלקמן:

"א. הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית המשפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו, בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו, קנסות כדלקמן:

1. בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה – כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר".

ובהמשך:

"ב. לא הטיל בית המשפט קנס כאמור בסעיף קטן (א), רשאית הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגיהם לתבוע מהנשפט בדרך של תובענה אזרחית סכומים בשיעורים האמורים בפסקאות (1) ו'- (2) לסעיף קטן (א).

ג. הוראות סעיף זה לא יחולו אם הוכח לבית המשפט כי , לפני מתן גזר הדין, הרס הנשפט את המבנה או את התוספת למבנה שלגביהם נעברה העבירה; בית המשפט רשאי לדחות את מתן גזר הדין למועד שיקבע כדי לאפשר לנשפט לבצע את ההריסה.

ד. לעניין סעיף זה "שווי המבנה או התוספת" –שווים ביום ביצוע העבירה או ביום מתן החלטת בית המשפט, לפי הגדול שבהם, כשהם פנויים".

אין חולק כי במקרה שלפניי התקיימו כל התנאים המנויים בסעיף הנ"ל, באופן המאפשר בירור תביעה בגין כפל שווי המבנה. כמו כן, אין מחלוקת כי בהליך הפלילי לא הוטל על הנתבע קנס לפי סעיף 219(א) לחוק התכנון והבניה, וכי הנתבע לא קבל היתר ומנגד לא הרס את המבנה.

השיקולים שיש לשקול במקרים כגון דא, הם שיקולים מגוונים הנוגעים להשגת התכלית שבבסיס סעיף 219 לחוק התכנון והבניה תוך התחשבות בנסיבות העושה והמעשה.

כידוע, חוק התכנון והבניה נועד להילחם בתופעת הבניה הבלתי חוקית, בין השאר, באמצעות סעיף 219 לחוק שמטרתו הרתעת עברייני הבנייה באמצעות תמריץ הנאשם (או הנתבע בהתאמה) לסלק את הבניה הבלתי חוקית בטרם יינתן גזר דין בעניינו, מניעת התעשרות שלא כדין כתוצאה מביצוע עבירה על חוק התכנון והבניה, וקביעת סנקציה כלכלית למטרות גמול והרתעה מפני ביצוע עבירות בניה [רע"פ 4679/10 ‏שמשון נ' עיריית תל-אביב-יפו, (1.8.2011)].

עד כה באשר למטרת הסעיף שבנדון. ומה באשר לנסיבות העושה והמעשה?

הנתבע מבסס את עיקר הגנתו על קביעת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט שפירא) בתיק ע"פ (חי) 2701/07 הוועדה המקומית לתכנון ובניה שפלת הגליל נ' שמא (24.2.08), שבו נקבע כי השימוש בענישה הקבועה בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה צריכה להעישות במקרים של בניה רחבת היקף, במקרים של בניה המשמשת למטרות מסחריות או במקרים של אי קיום צו בית משפט (להלן – "עניין שמא").

אגב כך יצוין, כי בית המשפט בעניין שמא פטר את המשיב מתשלום כפל שווי, כפי שצוין בסיכומי הנתבע, אך זאת מחמת העובדה כי לא מדובר היה בבנייה רחבת היקף (מדובר בהכשרת קרקע והצבת מכולה), ומחמת כך שהמשיב סילק את המכולה טרם מתן גזר הדין בעניינו.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט שפירא) חזר על עמדתו בעניין שמא בתיק אחר אשר נדון לפניו. בע"פ 24261-02-10 (חי') קחיזי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (3.6.10), נקבע כי מן הראוי לעשות שימוש בהוראת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה כאשר ההפרה של החוק היא הפרה חמורה בנסיבותיה. בפסק הדין פורטו המקרים שאינם בגדר רשימה סגורה בהם יש לעשות שימוש בסמכות זו, כגון: הרשעה בעבירה של אי קיום צו בניגוד לסעיף 210 לחוק, במקרים של בניה רחבת היקף, כאשר הבניה משמשת שימוש מסחרי, במקרים של בניה בניגוד לצווים מנהליים ושיפוטיים, או כשמדובר בבניה במקום בו היה ידוע מלכתחילה שלא ניתן לקבל אישורי בניה (להלן – "עניין קחיזי").

בהסתמכו על האמור בעניין שמא טוען הנתבע, כי עניינו אינו נופל בגדר אותם מקרים המצדיקים שימוש בסנקציה החריגה של תשלום שווי כפל הבניה, שכן מדובר בבניה למטרת מגורים.

טענה זו דינה להידחות, שכן במקרה אחר אשר נדון לאחר עניין קחיזי בית המשפט העליון הכיר באפשרות הטלת קנס בגין כפל שווי גם כאשר מדובר בבנייה למגורים ולצרכים אישיים. באותו מקרה נקבע, כי הטלת קנס בגובה כפל שווי המבנה, היא סנקציה כלכלית כבדת משקל, ולפיכך עליה להיעשות במקרים אשר נסיבותיהם חמורות, במידה אשר מצדיקה סנקציה כזו. נסיבות חמורות מעין אלה, עשויות להימצא בבניה למטרות מסחריות, אך גם במקרים של בניה לצרכים אישיים [רע"פ 1704/14 סדן נ' עיריית תל אביב (13.4.14)].

יוצא אם כן, שגם כאשר הבניה היא למטרת מגורים עשוי בית המשפט לחייב בתשלום כפל שווי הבניה.

כך או כך, נסיבות העניין שבפניי מצדיקות חיוב הנתבע בתשלום מכוח סעיף 219 לחוק בהיותו עונה על חלק מהקריטריונים שנקבעו בפסקי הדין שצוינו לעיל, כיוון שמדובר בבניה רחבת היקף ומכיוון שהנתבע הורשע בעבירה של אי קיום צו בית משפט בשל אי הריסת המבנה.

בבואי לקבוע גובה החיוב אשר יש להשית על הנתבע, ראיתי לנכון להתעכב תחילה על הפער בין חוות הדעת השמאיות.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת שהוגשו לתיק, נחה דעתי להעדיף בבירור את חוות דעת השמאי מטעם הנתבע, ולו מהטעם כי השמאי מטעם התובעת ביצע את השומה על בסיס ההנחה כי הבניה היא בהיקף של 468 מ"ר, בעוד שבפועל הבניה היא בהיקף של 320 מ"ר.

בשלב הבא יש לשקול את השיקולים לחומרא ולקולא, כפי שמחוייב בית המשפט לעשות בעת גזירת דינו של עבריין הבניה, ולקבוע את גובה התשלום על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

בגדר השיקולים הרלוונטיים אשוב להפנות לעניין שמא ולעניין קחיזי, שבהם נפסק כי לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים בהם יחויב נאשם בתשלום קנס נוסף בשיעור של כפל שווי המבנה. עם זאת, ומאחר שמדובר בסכומים גבוהים במיוחד, הדעת נותנת כי ראוי לעשות שימוש בהוראת חוק זו במקרים בהם נסיבותיו של המקרה הן חמורות במיוחד, כגון כשמדובר בבניה רחבת היקף, בניה המשרתת שימושים מסחריים, בניגוד לייעוד הקרקע, שבצדה הפקת רווח כלכלי, או כשהנאשם מורשע באי קיום צו. לצד אלה קיימים שיקולים נוספים להם יש לתת משקל, כמו התנהלות גופי התכנון והבניה להסדרת הבניה במקום בו בוצעה הבניה, או נסיבות אישיות הכרוכות בנאשמים עצמם.

אגב כך אציין, כי במקרה אשר נדון בעניין קחיזי מדובר היה בבניה רחבת היקף של 782 מ"ר שהתבטאה בבניית קומת עמודים ומעליה שתי קומות למגורים בשפרעם בקרקע שיעודה ציבורי, והנאשם חויב בתשלום חלקי בלבד של כפל שווי המבנה, בסך של 40,000 ₪ אף ששוי הבנייה עמד על כ-670,000 ₪.

בענייננו, ניתן להצביע על מספר שיקולים לחומרה, כגון: היקף הבניה, ביצוע חלק מהבניה בתוואי כביש מאושר, והרשעת הנתבע באי קיום צו בית משפט בשל אי הריסת המבנה.

מנגד, לקחתי בחשבון מספר שיקולים לקולא אשר פורטו בסיכומי הנתבע, כגון: שמדובר בבניה המשמשת למגורי הנתבע ובני משפחתו כשברור כי הנתבע לא מפיק רווח כשלהו מאותה בנייה; מצוקת הדיור ביישוב שהיה בעבר יישוב בדווי לא מוכר; ביצוע הבניה טרם הפקדת תכנית המתאר שחלה על האזור; קיומו של צו הריסה המרחף מעל ראשו של הנתבע; גובה הקנס אשר הוטל עליו בהליך הפלילי; וקיומה של תכנית מוצעת לשינוי תוואי הכביש אשר זכתה בתמיכת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה אך טרם הופקדה בשל בעיות הקשורות בזהות מגיש התכנית, ולא בבעיות הקשורות לתוכנה.

בנסיבות המקרה, ובאיזון הראוי בין מכלול טענות הצדדים לקולא ולחומרא, וברוח הפסיקה הנוהגת במקרים כגון אלה בכל הקשור לגובה החיוב - אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת בגין כפל שווי המבנה סכום של 30,000 ₪.

הסכום הנ"ל ישולם בעשרה תשלומים שווים ורצופים בסך של 3,000 ₪ כל תשלום, החל מיום 1/5/15 ובכל ראשון לחודש עוקב – אלא אם יעדיף הנתבע לשלם את כל הסכום הפסוק עד ליום 1/5/15. אי עמידה באחד התשלומים תזכה את התובעת בפירעון מיידי של יתרת הסכום הפסוק.

פרט לכך, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז ניסן תשע"ה, 06 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.