הצדדים הגישו הסכם פשרה אותו סימנתי במ/1 ואני נותן לו תוקף של פסק דין בכפוף לנקבע בפסק דין זה^[1].

בשנת 2012 הגיש התובע את תביעתו הנזיקית בגין תאנ"ד מיום 29.3.2005 ומיום 20.1.2007 (האחרונה היא הרלבנטית לענייננו).

בכתב ההגנה אשר הגישה הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת), חברת ביטוח העוסקת בביטוח כלי רכב דו גלגליים, ואשר ביטחה את האופנוע לעת התאונה השנייה, נטען כי "הכיסוי הביטוחי מותנה בהצגת רישיון נהיגה ו/או תעודת ביטוח התקפים ליום התאונה השניה ולסוג הרכב שבו נהג התובע בעת התאונה". עוד נטען כי "התובע לא צרף תעודת ביטוח של נתבעת 2 וכל עוד לא יצרף-הנתבעת מכחישה הכיסוי הביטוחי ואת חבותה עפ"י הפוליסה עד לבירור נסיבות התאונה".

לבדיקתו של התובע מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, נשלחו שאלות הבהרה מטעמו של התובע ובאוגוסט 2016 נשלחה לצדדים הצעת פשרה (בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת לא הועלתה כל טענה בדבר היעדר חבות).

לאחר משלוח הצעת הפשרה לצדדים, וארבע שנים לאחר הגשת התביעה עתרה הנתבעת לצו כנגד משרד הרישוי לברור תוקף רישיון הנהיגה של התובע תוך שטוענת כי "עפ"י האינפורמציה המצויה בידי מרשתי עולה כי ביום התאונה (20.1.2007) היה התובע בעל רשיון A1 ולא היה רשאי לנהוג על אופנוע מ.ר. 84-205-51". על מנת לאמת מידע זה עתרה הנתבעת לצו והכבירה לטעון כי "אם אכן האינפורמציה נכונה, אזי אין כיסוי ביטוחי לתאונה כנטען בסעיף 2(א) לכתב ההגנה" שהגישה.

בנובמבר 2016 הודיעה הנתבעת כי לאור הצו והחומר שנתקבל ממשרד הרישוי, הרי שלתובע נכון ליום התאונה היה רישיוןA1 ואילו בהתאם לרישיון הרכב של האופנוע נשוא התובענה "יש צורך ברישיון מסוג A כדי לנהוג בו". משכך קבעה כי "יוצא שלתובע לא היה רישיון בר תוקף ביום התאונה לנהיגה על האופנוע שעליו רכב בזמן התאונה".

התובע הגיב וטען כי עד שנת 2007 ניתן היה לנהוג באמצעות רישיון נהיגה מסוג A1 על רכב דו גלגלי בנפח של עד 500 סמ"ק ובשנת 2007 הותאמו דרגות רישיונות הרכב והנהיגה בישראל לדרגות הנהוגות באירופה ונקבע, בין היתר, כי רישיון מסוג A1 יתאים לנהיגה על רכב דוד גלגלי רק עד 250 סמ"ק. עם זאת ניתנה לנהגים תקופת מעבר של שנה וחצי שבה היו עדיין רשאים להמשיך ולנהוג ברכב אשר ברשותם, בהתאם לרישיון הנהיגה שהוחזק על ידם. משכך, טען התובע, מאחר והתאונה אירעה בינואר 207 ובתוך תקופת המעבר, היה רישיון נהיגה בתוקף גם אם היה מסוג A1.

לתמיכת טענתו צירף התובע גזיר עיתון ועמד על חקירת נותן תע"צ ככל שהנתבעת תגיש תעודה כאמור. וכך אכן עשתה הנתבעת וביקשה תע"צ מטעם משרד הרישוי להסברים. ממשרד הרישוי לא הועברו הסברים וההכרעה הושארה לבית המשפט. הנתבעת עמדה על דחיית התביעה.

הצעתי לצדדים לסכם בנקודה אשר במחלוקת. הנתבעת הסכימה וכך גם התובע.

התובע הגיש סיכומים אשר נפרשו על 4 עמודים ואליהם צורפו ראיות, לרבות פרוטוקול וועדת הכלכלה ודברי הסבר לתיקון התקנות בנדון.

הנתבעת הודיעה כי לאחר בחינת סיכומיו של התובע, היא מכירה בחבותה וכי "המדובר בתקנות משנת 2005 שללא החומר הרלבנטי שהוגש ע"י ב"כ התובע לא ניתן היה לאתרו בקלות".

התובע עומד על הוצאותיו נוכח הטרחה הרבה שנגרמה לו בהוכחת הכיסוי הביטוחי, לרבות הגשת סיכומים, וצירוף הנספחים אשר הצריך עבודת מחקר בספרייה. הנתבעת מתנגדת לפסיקת הוצאות, הכל כמוסבר בפרוטוקול הדיון מיום 14.3.2019.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע, למעלה מאלה שנפסקו לטובתו במסגרת הסכם הפשרה (שכ"ט עו"ד ואגרה). עם זאת, מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות על הצד הנמוך נוכח נקודת הזמן בה הסתיימה התובענה בפשרה.

אכן, הנטל להוכיח את זכאותו של נפגע בתאונת דרכים מוטלת על שכמו של התובע את פיצוייו בגין התאונה, קרי הנפגע. על התובע להוכיח כי רישיון הנהיגה שלו היה בתוקף ביום התאונה מצד אחד וכי תעודת ביטוח החובה שולמה במועדה קודם אירוע התאונה. עם זאת, גם על המבטח הוטלו חובות בכל הנוגע לבירור חבותו.

חוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 קובע כי:

"22. קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו.

ה

23. (א) משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו.

בי

(ב) על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם."

לענייננו:

אין חולק כי התובע דיווח לנתבעת על התאונה ואף הציג רישיון נהיגה.

אין גם חולק כי רישיון הנהיגה של התובע היה תקף ביום התאונה.

השאלה היא שאלה של סיווג הרישיון לאופנוע עליו רכב ביום התאונה.

הנתבעת הודיעה כי על פי המידע שברשותה לא היה רשאי התובע לנהוג על האופנוע שברשותו כאשר בידיו רישיון נהיגה מסוג A1. נימוקים ו/או הסברים, למעט הפנייה לתע"צ לא סיפקה.

אין בידיי לקבל טענה זו ודומה כי הנתבעת לא עשתה די, אם בכלל, כדי לברר חבותה ובחרה להטיל על התובע להוכיח כי רישיונו תאם את סוג האופנוע עליו רכב לעת התאונה.

ביום 22.11.2004 פורסמו תקנות התעבורה (תיקון מס' 3) התשס"ה-2005 אשר סיווגו מחדש את רישיונות הנהיגה של הרוכבים על אופנועים, הן על פי נפח המנוע והן על פי הספק.

נקבע כי תחילת התקנות תהא שנתיים מיום פרסומן (למעט מספר תקנות שאינן לענייננו). עוד נקבע כי "בעל רישיון נהיגה לפי התקנות העיקריות כנוסחן ערב תחילתן של תקנות אלה (להלן-התקנות הקודמות) רשאי במשך שמונה עשר חודשים מיום תחילתן של תקנות אלה לנהוג בכל רכב שבו היה רשאי לנהוג ערב תחילתן של תקנות אלה".

ברי אם כן כי התובע היה רשאי לנהוג על האופנוע שהיה ברשותו לעת התאונה ביום 20.1.2007.

לא למותר לציין כי הנתבעת הינה חברת ביטוח המתמחה בביטוח כלי רכב דו גלגליים ולדידי ככזו עליה לדעת ולהכיר על בוריו כל שינוי בדין החל על רכבים מהסוג שהיא מבטחת.

עוד אעיר, כי הגם שהתובע לא צירף ו/או הפנה לתיקון התקנות כפי שפורסם, הרי שהח"מ מצא את התיקון במאגרים המשפטיים תוך דקות ספורות, ולא ברור מדוע לא יכלה הנתבעת לעשות כן מצידה, ומדוע לא הכירה את התיקון על סעיפי התחולה שבו, תוך ששלחה את התובע לחקור בנדון.

יחסי הכוחות בין התובע לבין הנתבעת אינם שווים: מן הצד האחד הדיוט והגם שרוכב על אופנועים כתחביב, לא ניתן להשוותו אל הנתבעת מן הצד השני המתמחה בביטוח אופנועים.

משכך גם מצאתי שיש לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בנדון, מעבר לשכה"ט עליו הוסכם בהסכם הפשרה.

בראי נסיבות המקרה והסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ואשר ייתר התדיינות נוספת, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בסך כולל של 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

לא מצאתי לפטור מיתרת אגרה.

להמציא לצדדים באופן רשמי.

ניתן היום, ז' אדר ב' תשע"ט, 14 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.

1. ההסכם סרוק בתיק האלקטרוני. ↑