1. ראשיתו של הליך זה בתביעה כספית בסדר דין מהיר, בסך של 54,170 ₪ אשר הוגשה כנגד הנתבע 1, מי ששימש כמפיץ של מוצרי התובעת וכן כלפי הנתבעים 2 ו-3 אשר חתמו כערבים לשטר חוב אשר נמסר על ידי הנתבע 1 לתובעת (להלן: "שטראוס או התובעת"), ואשר צורף לכתב התביעה כחלק בלתי נפרד ממנו.

ההליך התנהל כנגד הנתבע 1 וכנגד הערבה לשטר הנתבעת 3. הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה מטעמו והתובעת לא פנתה בבקשה מתאימה בעניינו.

טענות הצדדים

2. להלן יובא פירוט תמציתי של טענות הצדדים כמשתקף מכתבי הטענות מטעמם.

טענות התובעת

3. בזמנים הרלוונטיים שימש הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") כמפיץ של מוצרי התובעת. הנתבע התחייב כלפי התובעת, בין היתר, לשלם לה בגין מוצרים אשר ירכוש ממנה, בהתאם לתנאי התשלום הנהוגים אצלה ועל פי היתרות אשר יופיעו בחשבון אותו תנהל התובעת. להבטחת קיום כל התחייבויותיו המציא הנתבע לתובעת שטר חוב על סך 300,000 ₪; חרף העובדה כי בכרטסת הנה"ח של התובעת נותר חוב אשר נזקף לחובת הנתבע, סכום החוב לא שולם על ידי הנתבע ומשכך הוגשה תביעה זו כנגדו וכנגד הנתבעים 2-3 - הערבים לשטר.

טענות הנתבעים

4. הנתבע שימש כמפיץ למוצרי התובעת עד לחודש פברואר 2008, אז סולק ללא התראה מעבודתו אצל התובעת. במהלך עבודתו אצל התובעת, ובתחילת דצמבר 2007 שונו תנאי העבודה של כלל המפיצים אשר עבדו עם התובעת; במסגרת שינוי התנאים נקבע כי התשלום מאת לקוחות הקצה יתבצע ישירות לשטראוס ושטראוס תעביר למפיצים את העמלה שלהם. מאותו מועד לשיטת הנתבע, הנתבע לא שילם ולא היה צריך לשלם עבור מוצרים שהוא סיפק. במילים אחרות, במועדים אלו שימש הנתבע כ"צינור" עבור התובעת. היינו, הפיץ מוצרים של התובעת כאשר התשלום של כל אחד מלקוחות הקצה, התבצע ישירות לתובעת ללא אחריות או טיפול כלשהו של המפיץ. הנתבע הוסיף וטען כי הוא אינו חייב ולו שקל אחד לתובעת וכי במועדים המפורטים בתביעה ובנספחיה הוא כבר לא עבד אצל התובעת, ולכן אין לו כל אחריות לחוב שקיים, ככל שקיים. הנתבע טען כי גם אם היה רוצה לטפל בגבייה של כספים כלשהם, מנקודות הקצה, לא היה באפשרותו לעשות כן, שכן במועדים הרלוונטיים הוא סולק מעבודתו.

בנוסף טען הנתבע טענת קיזוז כך שהתובעת מחזיקה בידיה כספים בסך של 30,000 ₪ (הוא סכום הפיקדון שהפקיד בידי התובעת בראשית עבודתו) וסכום זה צריך לקזז מכל סכום שיפסק על ידי בית המשפט.

טענות התובעת בגדרי כתב התשובה מטעמה

5. התובעת אישרה בכתב תשובתה כי אכן נוֹהל העבודה בינה לבין מפיציה שוּנה במהלך תקופת עבודתו של הנתבע אצלה (במחצית שנת 2007); כך שלכתחילה את מערכת היחסים בין הצדדים הסדיר נוהל ישן (להלן: "הנוהל הישן"), ולאחר מכן ובמחצית שנת 2007, שונתה שיטת ההתחשבנות והונהג נוהג התחשבנות חדש (להלן: "הנוהל החדש"). כך או אחרת, המעבר בין הנוהל הישן לחדש לא שינה את העובדה כי המפיץ הוא זה שאחראי על גביית הכספים ונושא בכל נזק ואחראי לכל הנפקת תעודה ומסמך או חשבונית מן המסופון שהיה ברשות הנתבע.

דיון

6. ביום 18.3.14 התקיימה ישיבת הוכחות. בישיבה העידו מטעם התובעת גב' אורלי בניש – רפרנטית הפצה מטעם התובעת (להלן: "בניש"), מר קובי אייל – מנהל מרחב שפלה וירושלים בתובעת (להלן: "אייל"), וגב' אביאת בר סימון – מנהלת אבטחת המידע בתובעת (להלן: "בר סימון"). מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1.

7. על יסוד הסכמת הצדדים מיום 2.1.2013, הוגשו בתיק הן תצהירים והן תצהירים משלימים. תצהירים נוספים שהוגשו על ידי הנתבע ביום 29.1.2013 בניגוד להחלטת בית המשפט ובניגוד להסכמת הצדדים הוצאו מהתיק בהחלטה מיום 26.2.2014.

8. ככל שלא נכתב אחרת, ההפניות הן לפרוטוקול ישיבת ההוכחות.

9. בפתח הדברים יצוין כדלקמן - בעוד התובעת מצאה לנכון להגיש 3 תצהירים מפורטים מטעמה ובליווית נתונים כספיים מפורטים מתוך מערכת הנהלת החשבונות שלה - נתונים העולים (כפי שיובהר להלן) כדי רשומה מוסדית - ביכר הנתבע להגיש תצהירים לאקוניים מטעמו המחזיקים עמוד וחצי לכל היותר כל אחד. במסגרתם כפר הנתבע באופן כללי בחוב ללא התייחסות מפורשת ומסוימת לנתונים אשר הוצגו על ידי התובעת ואשר עמדו בפניו עת הגיש תצהירו המשלים - אשר הוגש לאחר תצהירי התובעת. הנתבע אף לא מצא לנכון להציג תזה עובדתית נגדית ומפורטת מצידו, אף לא באשר לעובדות המצויות בחזקתו. מן הטעם הזה ומטעמים נוספים כפי שיפורט, בין השאר מצאתי לנכון לקבל את התביעה במלואה. ועל כך בהרחבה להלן -

מערכת היחסים ההסכמית בין הצדדים

10. אין חולק כי הנתבע נקלט כמפיץ בשורות התובעת במהלך שנת 2005. בשלב זה חתם הנתבע על מסמכי ההתקשרות בין הצדדים והעמיד בטחונות כדרישת התובעת. הנתבע לא כפר בחתימתו על ההסכם ההפצה אשר הסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים אשר נחתם בעת קליטתו לעבודה ביום 22.8.2005 (וראו נספח ג' לתצהיר משלים בניש); הנתבע אף לא כפר כי חתם על שני נהלי ההתחשבנות השונים (אשר צורפו כנספחים א' ו - ב' לתצהיר משלים בניש). בענין זה ראו עדותו של הנתבע בעמוד 23-24 ש' 18 ואילך. אציין כי 3 מסמכים אלו - היינו החוזה מיום 22.8.2005, והן שני נהלי ההתחשבנות - מהווים את המסגרת ההסכמית הכוללת לענייננו - המסדירה את מערכת יחסי ההפצה בין הצדדים.

11. מפאת חשיבותם יובאו להלן הוראות מרכזיות מתוך מערך ההסכמים שבין הצדדים. ראו לכתחילה סעיף 6 להסכם מיום 22.8.2005 -

6. "ידוע לי כי יתנהל אצלכם חשבון בו תופיע יתרת החובה או הזכות שלי כלפיכם. ידוע לי כי החשבון יתנהל על פי תנאים כפי שייקבעו על ידיכם מפעם לפעם ביחס לכלל המפיצים. ידוע לי כי אסור לי לחרוג מיתרת חובה שתיקבע פעם לפעם על ידיכם, בין באופן כללי ביחס לכלל המפיצים ובין באופן פרטני, לקבוצת מפיצים או למפיץ בודד".

וראו בהמשך באותו ההסכם בסעיף 7 -

"7. חובתי תהיה לבדוק את החשבון ולהודיע לכם בכתב על כל השגה שלי עליו תוך פרק זמן שלא יעלה על 30 יום מיום שבוצעה הפעולה כלפיה יש לי טענות. היה ולא ניתנה על ידי הודעה בכתב כאמור, תיחשב כל פעולה שבוצעה בחשבון כמוסכמת עלי. מובהר כי לא אהיה חייב כלפיכם חוב כלשהו של המפיץ אשר הפיץ את מוצריכם ללקוחות לפני. כפוף לאמור בסעיף זה לעיל, פירוט החשבון שייערך על ידיכם יהווה ראיה לכאורה לנכונותו". (הדגשה שלי - ט.ל.).

ראו גם מתוך הנוהל החדש סעיפים 7.6 -

"מיד עם קבלת תקבול מלקוח, ינפיק המפיץ ללקוח קבלה של החברה. אם שילם הלקוח בשטרות ומטבעות, על המפיץ לבדוק כי אלו תקינים על פניהם ואינם מזויפים. אם שילם הלקוח בשיק, על המפיץ לבדוק כי השיק תקין על פניו, בכלל זה, חתום, נושא פרטי הלקוח הנכונים, הינו לחברה, נושא את שמה המדויק של החברה, נושא סכום זהה לסכום הנקוב בחשבונית הן בספרות והן במילים ונשוא תאריך פירעון בהתאם לנוהלי החברה ולהסכמה של החברה עם הלקוח".

ובהמשך בסעיף 8.4 -

"היה ונתגלה פער בין סכומי התקבולים, המלאי, או המסמכים שחייב המפיץ למסור כאמור במועד ההתייצבות לבין אלו שמסר במועד ההתייצבות, יהיה חייב המפיץ לשלם לחברה לאלתר את סכום הפער שנתגלה, אלא אם נתקבל אישור מפורש בכתב מאת החברה לעניין זה. לעניין זה יחושב סכום הפער בכל הקשור למלאי, על פי המחיר הקמעונאי".

ולבסוף בסעיף 15.2 -

" בנוסף לאחריותו על פי כל דין, המפיץ אחראי כלפי החברה וכלפי לקוחותיה למלאי שברשותו ממועד מסירתו למפיץ (לרבות במחסן החברה או מאת הלקוח המחזיר מלאי או בכל מקרה אחר). בכלל זה, יפצה ו/או ישפה המפיץ את החברה בגין כל נזק, אובדן, קלקול או הוצאה שיגרמו למלאי או לחברה בגין המלאי. כל האמור כאן יחול גם לגבי מלאי שהושאל או לגבי אביזרים שהושכרו למפיץ".

ובהתאם לנוהל הישן -

"חיוב חשבונו של המפיץ בגין רכישת טובין יעשה על פי תעודת משלוח שתופק על ידי מחסנאי החברה.. החברה תחייב את חשבון המפיץ בגין תעודות המשלוח.. החברה תזכה את חשבון המפיץ בגין תעודת האשראי בתוך 48 שעות מרגע המצאת תעודת אשראי מאושרת ע"י הלקוח.. החברה תזכה את חשבונו של המפיץ בסכום המזומנים וההמחאות שיתקבלו על ידו בקופת החברה.. עד קבלת אישור הפקדה מהנהלת החשבונות, המזומנים וההמחאות הינם בבעלות המפיץ.. רק פירעון בפועל של אותן המחאות או שטרות ייחשב כתשלום... עבור המחאות ו\או שטרות שיוחזרו על ידי הבנק מכל סיבה שהיא.. יחויב חשבונו של המפיץ בשווי ההמחאה..".

12. התובעת הסבירה (תצהיר משלים בניש עמ' 10-12) את שינוי הנהלים, מה שהקרין על שיטת ההתחשבנות בין הצדדים כדלקמן - בהתאם לנוהל הישן היה המפיץ מוכר ללקוחות פרטיים את מוצרי שטראוס, לאחר שהיה רוכש אותם בעצמו בהנחה משטראוס ואף מבצע שיווק ישיר ללקוחות הקצה. כאשר המפיץ משך סחורה חויב חשבונו במחיר הסחורה לאחר ניכוי ההנחה/העמלה המגיעה לו. באשר ללקוחות באשראי, המפיץ היה מקבל תעודת משלוח חתומה, אותה הוא מחזיר לשטראוס ובגינה היה מזוכה המפיץ בחשבונו אצל שטראוס בגין המוצרים שמופיעים בתעודה. לגבי לקוחות באשראי, המפיץ היה רק מוביל את מוצרי שטראוס - דבר שהיה מזכה אותו בעמלה.

בהתאם לנוהל החדש, שיקים, אשר מקבל המפיץ מלקוחות שטראוס יצאו מראש לפקודת שטראוס, במקום לפקודת המפיץ. המפיץ במקום להנפיק חשבונית או קבלה שלו עצמו, (כפי שהיה נהוג בנוהל הישן) היה מנפיק חשבונית או קבלה של שטראוס באמצעות המסופון שהיה מצוי ברשותו. "למעשה, הפך המפיץ לסניף חשבונאי נייד של הנהלת חשבונות של שטראוס" (תצהיר בניש סעיף 12), כאשר ביצוע גביית התמורה הוטל על כתפיו, וההתחשבנות - בוצעה ישירות בין שטראוס לבין הלקוח - גם בלקוחות הפרטיים. בהתאם לנוהל החדש כל פעולה תועדה במסופון אשר שימש את המפיץ, ממנו גם הונפקו קבלות ללקוחות הקצה (להלן: "המסופון").

13. מהוראות ההסכמים לעיל כמו גם מעדות בניש עולה כי הן בהתאם לנוהל הישן והן בהתאם לנוהל החדש, האחריות לגביית התמורה מוטלת במלואה על כתפי המפיץ, ובענין זה המעבר לנוהל החדש לא שינה דבר - הדברים משתקפים היטב מסעיף 7.2 לנוהל החדש עליו חתם הנתבע; חובת הנתבע משתקפת אף בצורך בבדיקת אמצעי התשלום (סעיפים 7.5 ו - 7.6) ובחובתו לשלם לתובעת ככל שיתגלה פער בין המלאי לבין התמורה (סעיף 8.4). הדברים אף אושרו על ידי הנתבע בעדותו. וראו עמ' 27 ש' 29 עד עמ' 28 ש' 2 -

"ש. תאשר לי שלפי השיטה הישנה והחדשה, האחריות לגבות את התמורה מהלקוחות היא עליך ההבדל הוא רק בשיטת ההתחשבנות כאשר נכנסת תמורה אם היא נזקפת לזכותך או לזכות שטראוס, נכון?

ת. בשיטה הישנה האחריות היתה עלי ובחדשה חלק מהאחריות היא גם עלי אבל ההתחשבנות היא של שטראוס. פיסית גבייה אני צריך לבצע".

14. במסגרת כתב הגנתו ניסה אמנם הנתבע לטעון כי במסגרת הנוהל החדש הנתבע אינו מחוייב לגביה אלא משמש כצינור בלבד עבור התובעת, אך בהמשכו של הליך חזר בו הנתבע מטענתו זו, והדברים משתקפים היטב אף מסיכומי בא כוחו אשר אישר כדלקמן -

"אמנם הוא אחראי לשיקים שחזרו אבל הוא אמור לקבל אותם על מנת לגבות אותם".

(עמ' 32 ש' 29).

חזרתו של הנתבע, מגרסתו הראשונית מחזקת מסקנתי בדבר חובתו של הנתבע לדאוג לגבייה ומקרינה גם על פריכות גרסתו.

15. כך או אחרת ובהתאם להסכם ההפצה (סעיפים 6-7) המחויבות לבדוק את החשבון ולהשיג על נכונותו רובצת לפתחי המפיץ; ככל שלא באה השגה מאת המפיץ בתוך 30 יום תיחשב כל פעולה שבוצעה בחשבון כמקובלת על המפיץ יצוין כי הסכם ההפצה מחייב את הצדדים ולא שונה, ואף לא נטען כך, במעבר בין נהלי ההתחשבנות השונים.

חשוב לציין כי הנתבע לא טען בשום שלב כי הוא השיג על החשבון כפי שמצא ביטויו בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת בפרקי הזמן הרלוונטיים. זולת במסגרתו של ההליך ותוך כפירה סתמית בנתוני הכרטסת. עוד חשוב לציין, ועל כך בהרחבה להלן, כי הנתבע אישר כי בזמן אמת הובא לידיעתו כי ישנו חוב פתוח לחובתו, וחרף האמור הוא לא פעל לערוך התחשבנות עם התובעת (וראו עמ' 26 לעדות הנתבע ש' 10 ואילך).

מסקנתי בנקודה זו כי נוהל ההתחשבנות החדש לא שינה מחובתו של הנתבע להיות אחראי על הגביה ולא שינה גם מהעובדה כי נתוני התובעת (ובהתאם לסעיף 7 לנוהל ההפצה) הם אלו המחייבים בהעדר השגה מצידו - שלא הוצגה.

כרטסת הנה"ח של התובעת - רשומה מוסדית

16. בהתאם לכרטסת הנה"ח שהוצגה על ידי התובעת עומד לחובת הנתבע חוב בסך של 46,988.67 ₪ (וראו נספח ה' לתצהיר בניש, סכום החוב סומן בצבע ורוד תחת העמודה "יתרה מצטברת").

17. הוכח בפני כנדרש כי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת מהווה רשומה מוסדית כהגדרתה בסעיפים 35-36 לפקודת הראיות, נוסח חדש (תשל"א - 1971) (להלן: "הפקודה"). בהתאם לסעיף 35 לפקודה רשומה מוסדית הינה מסמך לרבות פלט אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד. מוסד הינו לרבות עסק. סעיף 36 לפקודה, קובע את קבילותה של רשומה מוסדית להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, וזאת כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה.

תנאי הקבילות הבסיסיים הינם:

"(1) המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה".

כאשר מדובר בפלט המחשב, בנוסף יש להוכיח כי בדרך הפקת הפלט יש כדי להעיד על אמינותו, שהמוסד נוקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב, ומפני שיבוש בעבודת מחשב. נדרשת בעניין זה הוכחה הן מפי מומחה למחשבים והן מפי שיכול להעיד על היישום בפועל (וראו י. קדמי, על הראיות, בעמ' 984).

18. התובעת הגישה תצהיר מטעם בר סימון אשר משמשת כמנהלת אבטחת מידע בתובעת. ב"כ הנתבע ויתר על חקירתה הנגדית של בר סימון. גב' בר סימון הצהירה וגרסתה לא נסתרה כי התובעת נוקטת אמצעי הגנה סבירים כדי להבטיח את הנתונים במחשביה. עוד העידה בר סימון כי התובעת מנהלת מערך הרשאות מסודר לעניין הגישה למערכת הממוחשבת שבה נמצאות כרטסות המפיצים. בהתאם לעדותה המקובלת עלי במלואה, בתובעת ישנה חטיבה של מערכות מידע וצוותים שלמים ובכללם אנשי תמיכה טכנית שדואגים לאבטחת המידע ותקינותו.

לשאלת ביהמ"ש השיבה העדה כי גם נתוני המסופון אשר נמצא ברשותו של המפיץ מוזנים למערכת הממוחשבת של התובעת היא מערכת ה- ERP . וזאת ברמה היום יומית וכחלק ממהלך העסקים הרגיל (וראו עדותה בעמ' 8 שורה 10) בהמשך עדותה הסבירה בר סימון כי מעבר נתונים מהמסופון למערכת הממוחשבת מתבצע אוטומטית וללא מגע יד אדם.

אשר לאופן ניהול הכרטסת והיישום היומיומי של הדברים האמורים העידה בניש - ועדותה לא נסתרה - בהתאם לעדותה הנתונים המשוגרים למחשבי התובעת משוגרים באופן ישיר על ידי המפיץ וזאת במהלך העסקים הרגיל ובעת אספקת השירות על ידי המפיץ ללקוח הקצה - שיגור הנתונים נעשה באמצעות "המסופון". המידע מוזן על ידי המפיץ ישירות למסופון ומשם באופן ישיר למחשבי התובעת ומוצא ביטויו בכרטסת (ראו סעיף 28 לתצהיר המשלים מטעמה). מעדותה של בניש עלה כי נתוני הכרטסת הם חייבים מאחר שאין ביכולתה לשנות בהם דבר - "הכרטסת היתה, אני לא יכולה לשנות שום דבר". (עמ' 19 ש' 32). וגם - "אני לא יכולה להתווכח עם נתונים. זה יצא מהמסופון של המפיץ" (עמ' 15 ש' 5).

על נכונות הנתונים הנלמדים ממערכת הנהלת החשבונות של התובעת ניתן ללמוד אף מעדות הנתבע עצמו -

"ש. חלק מובנה לשיטה ולאופי העבודה שלך בשטראוס זה שהכרטסת מנוהל על ידי שטראוס, ומוסכם שהיא משקפת באופן אמיתי ומלא את מלוא מצב החשבון העדכני שלך בשטראוס נכון לכל רגע נתון?

ת. זה חתמתי כאשר נכנסתי לעבודה. כן".

וראו בהמשך בעמוד 25 ש' 23 -

"ש. אתה התרשמת שיש מישהו בהנה"ח שעושה פעולות בלתי כשרות בשורות הזכות והחובה שלך למערכת או של מפיץ אחר.

ת. לא. חלילה. אני חושב שהיתה התרשלות של מנהלי ההפצה בעצם העזיבה שלי. היתה התרשלות מצידם ולא נתנו לי כלום".

19. הנתבע טען כי כל עוד יושם בין הצדדים נוהל ההתחשבנות הישן הרי שלא היתה כל מחלקות בין הצדדים לגבי ההתחשבנות ועד ליום 31.1.2008 הוא אינו חולק על כרטסת התובעת ונכונותה (תצהירו המשלים בסעיף 5); הנתבע ביקש לכפור באמיתות הנתונים המוצגים בכרטסת החל מיום 1.2.2008. אתייחס להלן להסתייגויות אשר העלה הנתבע בתצהיריו -

20. הנתבע טען כי לא יתכן שכרטסת התובעת כוללת נתונים מחודש פברואר 2008 משעה שבמועד זה כלל לא שימש כמפיץ אצל התובעת לאחר שסולק בבושת פנים. ככל שקיימים נתונים הרי שאלו לא משקפים פעולותיו שלו במסופון - מה שמקרין על מהימנות נתוני התובעת ועל האפשרות כי הכרטסת מהווה רשומה מוסדית.

טענתו של הנתבע עומדת בניגוד מובהק לנתוני הכרטסת ממנה עולה כי בוצעו פעולות במסופון של הנתבע ובאמצעותו במהלך חודש פברואר 2008 - וראו עמוד 3 לנספח ד' לתצהיר בניש תחת העמודה "תאריך המסמך" שורת הפעולות המסומנת בצבע צהוב. מנתונים אלו עולה כי הוזנו באמצעות מסופון הנתבע נתונים במהלך חודש פברואר ועד יום 28.2.2008 (עבור הלקוח "מינימרקט עוזיאל"). בענין זה מצאתי לנכון לייתן עדיפות ברורה לנתונים המשתקפים בכרטסת וזאת מן הטעמים הבאים על משקלם המצטבר -

א. זולת כפירה סתמית בנתוני הנתבעת לא הציג הנתבע תזה נגדית חלופית לגבי מועד סיום התקשרותו עם שטראוס וציין בסתמיות: "תחילת פברואר" כשעומת הנתבע עם הדברים ציין כי סיום התקשרותו היה ביום 5.2.2014 או ביום 6.2.2014 וזאת לראשונה במסגרת עדותו (עמ' 29 ש' 31; עמ' 33 ש' 7). העדרה של גרסה מגובשת מצד הנתבע בזמן אמת מדגימה חולשת גרסתו.

ב. התובעת הציגה נתונים, והעדה בניש אף העידה בנקודה זו, כי בגין חודש פברואר 2008 קיבל הנתבע עמלה אשר שולמה לו במהלך חודש מרץ 2008 - הנתבע לא כפר בקבלת עמלה זו; ההיגיון מחייב כי לו הסתיימו יחסי ההפצה, כבטענת הנתבע, התובעת בוודאי לא היתה "מתנדבת" לשלם לנתבע עמלה - טענה המנוגדת להגיון כלכלי ועסקי. זאת ועוד, לו אכן הסתיימו בשלב זה יחסי ההפצה בין הצדדים היה על הנתבע להשיב כספים אלו לידי התובעת משלא היה זכאי להם. קבלת הכספים לחזקתו כמוה כהודאה בכך כי בחודש פברואר שימש עדיין כמפיץ אצל התובעת ולכן זכאי לעמלתו (וראו אסמכתא על ביצוע העברה בנקאית בסך 19,283.38 ₪ בגין עמלת חודש פברואר אשר צורפה כנספח ט' לתצהיר בניש).

ג. מועד סיום התקשרותו של הנתבע עם שטראוס עלה בעדויותיהם של אייל ובניש - אשר העידו באופן עיקבי ועדויותיהם תמכו האחת בשניה. וראו עדות אייל בעמוד 9 ש' 25 ואילך, והשוו עדות בניש בעמ' 14 ש' 19 ואילך. זולת החיזוק ההדדי - עדויותיהם התחזקו מקלישות גרסת הנתבע אשר שב וטען למחדלים בקשר עם עזיבתו את העבודה, תוך טענה לחובות כספיים נגדו אולם עד היום (ובחלוף למעלה משש שנים) לא מצא לנכון להגיש תביעה כנגד התובעת; הנתבע גם לא מצא לנכון לתמוך גרסתו בדבר עזיבה לכאורה בראשית חודש פברואר (להבדיל מתומו) בשום ראיה חיצונית דוגמת - ראשית עבודתו בעבודה חלופית; תשלומים עצמאיים למוסד לביטוח לאומי ועוד. נתונים המצויים בחזקתו, כך יש להניח, ואשר יכלו לתמוך בגרסתו.

21. ניסיון נוסף לכפור בנכונות נתוני הכרטסת היה בטענת הנתבע כי יתכן והמסופון אשר עמד בשימושו בתקופת יחסיו עם התובעת הועמד לשימוש מפיץ אחר אשר קיבל לידיו את התמורה מאת לקוחותיו משכך לשיטתו לא יתכן כי נתוני הכרטסת הינם נתוני אמת. גם בענין זה אין לי אלא להעדיף את גרסת התובעת; ראשית טענה זו של הנתבע עומדת סתירה לממצא העובדתי אותו קבעתי לעיל לפיו הנתבע שימש עדיין כמפיץ בשורות התובעת במהלך חודש פברואר; זאת ועוד הטענה כי יתכן ומישהו אחר השתמש במסופון נטענת באופן סתמי לחלוטין, הנתבע עצמו לא מספק כל נתון עובדתי באשר לשאלות - עד מתי המסופון היה ברשותו; מתי הושב לידי התובעת; לידי מי הושב; האם המסופון אופס בעת שהושב ועוד. כלל הנתונים לעיל מצויים בחזקת הנתבע ובידיעתו המלאה והעובדה כי לא מצא לנכון לספק גרסה עובדתית מטעמו בענין זה, מקרינה במישרין על גרסתו ועל קלישותה.

זאת ועוד, התובעת הבהירה באמצעות העדים מטעמה כי התזה, חסרת הבסיס יש לאמר, לפיה המסופון הועבר למפיץ אחר אשר עשה בו שימוש מנוגדת לשורת ההגיון ואף עומדת בניגוד לנהליה הבסיסים של התובעת.

וראו עדות אייל עמ' 12 ש' 16 -

"ש. יכול להיות שאת המסופון קיבל המפיץ שבא אחריו?

ת. לא. המסופון והפרטים שבו הם על שם מפיץ שמפיץ אצלנו, ת.ז. עוסק מורשה, חשוב לציין שלא ניתן להעביר מסופון למפיץ אחר כי זה סוג של פנקס חשבונות. פעם שניה, המלאי שהמפיץ מעמיס ובגנו הוא מחוייב זה גם סוג של התחשבנות. ואני לא יכול לתת למפיץ מסויים מלאי מסויים אבל לחייב את התמורה על מפיץ אחר. לא מחייב ולא מזכה".

העד אף הבהיר כי לא יתכן שמפיץ חלופי עשה שימוש במסופון של הנתבע שכן, מנתוני המסופון נגזרת העמלה של המפיץ - לא יתכן שמפיץ כלשהו יסכים למצב בו הוא משתמש במסופון אחר שכן הנתונים אינם נרשמים על שמו ומשכך גם לא יהיה זכאי לעמלתו.

ראו בעמוד 13 ש' 22 ואילך -

"ת. חשוב לחדד ולומר כי בגין הפעולות שמתבצעות במסופון נגזרת ונצברת עמלת המכירה".

עדותו של אייל מקובלת עלי משתואמת את שורת ההגיון, את מהלך העסקים הנוהג אצל התובעת, נתמכת בעדותה של בניש וראו בעמ' 23 ש' 6 ואילך, ומשעה שהנתבע עצמו זולת הצגת ספקולציה סתמית לא הציג כל נתון עובדתי מבוסס מצידו.

22. תזה נוספת אותה העלה הנתבע בניסיון לסתור אמיתות נתוני הכרטסת היא כי מערכת הנהלת החשבונות של התובעת חייבה אותו בהוצאת המלאי אך זקפה את ההכנסה לטובתו של מפיץ אחר - מה שיצר את החוב המיומר אצלו; אציין כי גם טענה זו נטענה באופן סתמי לחלוטין ובאופן שאינו מתיישב עם מערכת הנהלת החשבונות של התובעת ואופן פעולתה. העדה בר סימון, אשר עדותה כזכור לא עמדה במבחן חקירה נגדית, העידה כי המסופון משדר במישרין נתונים למערכת הנהלת החשבונות של החברה וללא מגע יד אדם. קבלת הכספים מלקוחות הנתבע אמורה להתבצע, בהתאם לנוהל התחשבנות עליו חתום הנתבע על ידי הנתבע ואחריותו. הגבייה אמורה להתבצע במקביל ולמסירת הסחורה - ככל שכך הרי שאין כל הגיון בטענה כי הנתבע הפיץ את הסחורה אך גורם אחר קיבל התמורה בגינה. הנתבע אף אישר בעדותו כי הגביה מתבצעת באופן מיידי" אני לא יכול להוריד סחורה ללקוח אלא אני חייב לקבל את התמורה באותו אקט" (עמ' 26 ש' 22). התזה של הנתבע נסתרת אם כן מדבריו שלו. מעבר לכך, היתה זו מחויבותו של הנתבע מכח ההסכמים להבטיח כי לא יספק סחורה ללא קבלת תמורה. אספקת סחורה תוך הותרת חוב פתוח אשר יכול שנגבה על ידי מאן דהוא מנוגדת להסכמים ואף למהלך הדברים עליו העיד הנתבע.

23. הנתבע טען שלו היה קיים חוב ללקוח קצה מסוים אין זה סביר שהתובעת המשיכה לספק לו סחורה שכן המסופון "נסגר ולא מאפשר לנפק חשבוניות ו/או סחורה" ללקוח חייב (וראו תצהירו המשלים בעמוד 12). דא עקא כי גם טענה זו הסתברה כבלתי מדויקת. התובעת הבהירה באמצעות המצהירה בניש, כי אכן כבטענת הנתבע התובעת אינה מספקת סחורה ללקוח קצה הרשום בדיווחיה כחייב. עם זאת הובהר כי לקוח מוגדר כחייב רק בתום תקופת האשראי המוגדרת בהסכם בין הלקוח לבין התובעת, בענייננו לכלל הלקוחות להם המשיך הנתבע לספק סחורה במועדים הרלוונטיים טרם הסתיימה תקופת האשראי ומשכך גם התאפשר המשך אספקת הסחורה ללקוחות החייבים לכאורה. גם נתון עובדתי זה המשתקף מהכרטסת (וראו נספח ד' תחת העמודה "תאריך פרעון נטו") לא נסתר על ידי הנתבע.

24. גם העובדה שהכרטסת משקפת נתונים אף לאחר שהנתבע סיים התקשרותו עימה אינה משנה את נכונות הנתונים בכרטסת ושוכנעתי כי מדובר בענין חשבונאי בלבד. שכן כפי שהובהר על ידי בניש בתצהירה ולא נסתר בחקירתה או במסגרת תצהירו המשלים של הנתבע - ככל שללקוח קצה נותרת יתרת חוב כלפי התובעת וזו לא "נסגרת" בהפקדת תמורה שנגבתה מהלקוח באמצעות המפיץ, הרי שבחלוף חצי שנה רואה שטראוס את המכירה שבוצעה כמכירה למפיץ עצמו ומעבירה מכח ההסכמים בין הצדדים את החיוב לכרטיס של המפיץ תוך איפוס חובו של הלקוח בכרטסת השוטפת. במצב דברים זה ייתכן ובוצעו פעולות חשבונאיות בכרטסת מאוחר לעבודתו של המפיץ אצל התובעת (ראו סעיף 48 לתצהיר בניש). מדובר בפעולות חשבונאיות שלא משנות את האותנטיות של הכרטסת המשקפת את הנתונים בזמן אמת.

25. מן הכרטסת עלה כי במועד מסוים סיפק הנתבע ללקוח קצה סחורה מספר פעמים ביום (כך עולה למשל מנספח ד' ובאשר ללקוח "חלב ודבש"). לשיטת הנתבע מדובר בענין לא סביר שכן אין כל סיבה שיספק סחורה 4 פעמים שונות באותו היום לאותו הלקוח. גם טענה זו של הנתבע נטענת בעלמא. יש להניח כי אספקת הסחורה ללקוח בוצעה בהתאם לדרישת הלקוח. ככל שהועמדה דרישה דו יומית או למעלה מכך יש להניח כי המפיץ פעל בהתאם. זאת ועוד, לא היתה כל מניעה מצד הנתבע אשר עמדו בפניו כלל הנתונים לזמן מי מלקוחותיו לשעבר למתן עדות להוכיח כי אין זה סביר שביצע אספקת סחורה מספר פעמים ביום. משלא עשה כן, ולא סיפק הסבר מניח את הדעת להעדרה של עדות - אין לי אלא לזקוף ענין זה לחובת הנתבע. העידה בניש כי אספקת הסחורה תלויה בדרישות הלקוח, וגם כיום (וללא כל קשר לנתבע) תתכן אספקת סחורה מספר פעמים ביום (עמ' 15 ש' 1). בכל מקרה יש לזכור כי הנתבע לא העלה בזמן אמת כל הסתייגות בקשר עם הנתונים האמורים ומשכך נתן הסכמתו לנכונותם.

26. סיכומה של נקודה זו ולאחר שבחנתי ניסיונותיו הכושלים של הנתבע לכפור בכרטסת הנתבעת - מעדויותיהן של בר סימון ובניש, אשר חיזקו האחת את השניה, ואף קיבלו משנה תוקף בעדות הנתבע עצמו, ומשוויתר הנתבע על חקירת בר סימון - התקבלה התמונה הברורה לפיה הנתונים במערכת הממוחשבת של התובעת מהווים רשומה מוסדית ובכלל זו כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת. נתונים אלו מוזנים למערכת בסמוך למועד ההתרחשות (ישירות על ידי המפיץ למסופון ומשם למערכת הנה"ח של התובעת) וזאת במהלך העסקים הרגיל; דרך איסוף הנתונים ודרך עריכת הכרטסת, היא הרשומה בענייננו - היינו באמצעות המפיצים באופן ישיר, ללא מגע יד אדם - מעידים על אמיתות תכנה של הכרטסת. התובעת עמדה לטעמי גם בכל הנדרש ממנה להוכחת המתחייב בקשר לפלט מחשב. יצוין כי דרך איסוף הנתונים משלבת מעקב וניהול של התובעת וכן את העובדה שהנתונים מוזנים באופן ישיר על ידי המפיצים עצמם. יוער כי נתונים אלו שימשו דרך קבע בבסיס ההתחשבנות של הצדדים והנתבע בשום שלב לא חלק על נכונותם זולת בגדרו של הליך זה באופן סתמי וכתגובה לטענות התובעת בדבר חובו - מה שמצביע על קלישות טענותיו. לא למותר להזכיר בשלב זה כי בהתאם להסכם ההפצה עליו חתום הנתבע עצמו - משלא השיג הנתבע על הנתונים בפרק הזמן המתחייב - נתוני התובעת מהווים ראיה לכאורה לנכונותם; גם ההסתייגויות אותן העלה הנתבע בקשר עם נכונות הנתונים במערכת הנהלת החשבונות של התובעת נותחו על ידי לעיל ונמצאו חסרי בסיס לחלוטין. יצוין גם כי הנתבע מצידו לא ביקש לבדוק את מחשבי התובעת מהם הופקו הנתונים באמצעות איש מקצוע מטעמו; הנתבע אף לא ביקש לחקור את בר סימון, או את בניש באשר להיות הכרטסת רשומה מוסדית.

מסקנתי בשלב זה וכאמור לעיל, כי הנתונים מן המערכת הממוחשבת של התובעת ואשר צרפו לתצהיר העדה בניש מהווים רשומה מוסדית כהגדרתם בחוק, לא עלה בידי הנתבע לסתור נכונותם, ומשכך מהווים גם ראיה לאמיתות תוכנם.

טענות נוספות של הנתבע

27. הנתבע טען שהראיה לכך שלא עומד לחובתו כל חוב היא שבחודשים פברואר ומרץ שילמה עבורו הנתבעת עמלה (בכל חודש עבור החודש שקדם לו). תשלום העמלה לשיטתו של הנתבע מהווה הודאה של התובעת כי אין לנתבע חוב כלפיה. דינה של טענה זו להידחות גם היא - הבהירה התובעת באמצעות אייל כי תשלום העמלה על ידי התובעת מתבצע באופן אוטומטי במערכת וללא קשר לחוב קיים. בדיעבד מסכימה התובעת כי הנתבע אכן לא היה זכאי לכספים אלו, אך אין בעצם העברתם כדי למחול לנתבע על חובו.

28. אשר לטענת הנתבע כי התובעת היא זו שמנעה ממנו להקטין את הנזק בדרך של גבייה באופן ישיר מהלקוחות, הרי שטענה זו לבד היותה מנוגדת לכל היגיון כלכלי או עסקי, הרי שגם עומדת בסתירה למערכת היחסים ההסכמית בין הצדדים. ויוזכר, בהתאם לנהלי ההתחשבנות עליהם חתום הנתבע הן הנוהל הישן והן הנוהל החדש האחראי על הגבייה הינו הנתבע בלבד (וכאמור לעיל בשלב מסוים אף הודה בכך הנתבע). משכך, לא הייתה כל מניעה מצידו של הנתבע לבצע את הגבייה במישרין מאת לקוחות הקצה ככל שמצא לנכון לעשות כן. בעניין זה יצוין כי הנתבע אף אישר בחקירתו כי התובעת באמצעות אייל הודיעה לו שקיים "חוב פתוח" וחרף האמור הוא לא מצא לנכון לברר מה מהותו של חוב זה וכיצד הוא יכול למזער את סכומו של החוב בדרך של פניה ללקוחות (וראו בעניין זה עדותו בעמ' 26 שורה 13 ואילך) "...במסגרת הזאת אמרו לי שהכרטסת שלי פתוחה. אמרתי שאין שום בעיה לסגור את כל החשבון. יש את הערבון שלי... אמרתי שאם יש חובות נשב ונסגור עניין". יוצא מן הדברים כי הובא לידיעת הנתבע דבר קיומו של החוב וחרף האמור הוא לא פעל לנכון לבצע גבייה כמתחייב ממנו בהתאם להסכמים. אגב, הודאתו זו עומדת בניגוד ברור לנטען בתצהיריו (למשל סעיף 17 לתצהיר המשלים) בו טען כי כלל לא הובא לידיעתו דבר קיומו של חוב - חוסר העקביות בגרסתו זו מקרינה כמכלול על עדותו ועל משקלה. ויודגש, בהתאם למערך ההסכמים בין הצדדים וכפי שהובהר כבר החובה לבצע את הגבייה ואת המעקב אחר הנתונים הכספיים מוטל על המפיץ הוא הנתבע ולא אחרת. הנתונים הכספיים הועברו לנתבע אופן שוטף (ובעניין זה העידו הן קובי אייל והן אורלי בניש). לא עמדה אם כן כל מניעה מעם הנתבע לפעול לגביה כמתחייב ממנו.

זאת ועוד, אייל העיד כי התובעת פנתה בעצמה ללקוחות הקצה (ענין שלא נסתר על ידי הנתבע למשל על ידי זימון לקוחות הקצה לעדות) - אולם רבים מהם טענו כי מסרו את הכסף בזמן אמת לנתבע, אולם זה לא העבירו לידי התובעת (עמ' 11 ש' 22).

29. הטענה כי מהכרטסת עולה לכאורה כי בחודש פברואר 2008 סופקה יותר סחורה מכל חודש אחר ואין הדבר סביר - אינה נכונה. עיון פשוט בכרטסת והשוואתה לנתוני מכירות קודמים מלמדים כי מכירות פברואר נמוכות מהממוצע החודשי של מכירות הנתבע (וראו נספח י' לתצהיר בניש).

30. הנתבע טען, כי לא הובא לידיעתו בשום שלב כי כספי הפקדון אשר הופקדו על ידו אצל התובעת חולטו. כפי שהובהר לעיל החובה להתעדכן בחשבון מוטלת על הנתבע מכח ההסכמים. זאת ועוד, חילוט כספי הפקדון משתקף היטב בכרטסת. הנתבע אישר בחקירתו כי הובא לידיעתו שישנו חוב פתוח ואף הוסיף ואמר כי הניח שכספי הפקדון יכול שישמשו למטרה זו "במסגרת הזו אמרו לי שהכרטסת שלי פתוחה. אמרתי שאין שום בעיה. נסגור את כל החשבון. יש את הערבון שלי... לא פחדתי ולא דאגתי נתתי ערבון של 30,000 ₪ ואמרתי שאם יש חובות נשב ונסגור ענין". (עמ' 26 ש' 16). יוצא אם כן כי בניגוד לטענתו הנתבע סמך על כך שכספי הפקדון ישמשו לסגירת חשבונו. יוער כי האבסורד בטענת הנתבע מתחדד שכן - לו סבר הנתבע שעומדים לזכותו 30,000 ₪ אצל התובעת תמוה כי לא מצא לנכון במשך 6 שנים תמימות לפנות ולדרוש את הכסף, אשר מגיע לו לכאורה. שוכנעתי כי הנתבע ידע בזמן את על החוב, ביכר שלא לעשות דבר ורק עת ביקשה התובעת לדרוש ממנו את מלוא חובה - בחר להעלות טענות סרק.

עילה שטרית

31. לסיום אך לא בשולי הדברים יובאו הדברים הבאים - התובעת הגישה כאמור תביעתה בסדר דין מהיר וזאת חלף הגשת שטר החוב המצוי בידיה לביצוע באמצעות לשכת ההוצל"פ. יחד עם זאת הבחירה במסלול דיוני זה לא פוגעת בכלל עילותיה של התובעת. כבר בגדרי כתב תביעתה ציינה התובעת כי אחת מעילות תביעתה הינה העילה השטרית - מכוחו של שטר החוב. לפיכך אף הוגשה התביעה כנגד הערבים לשטר הם הנתבעים 2-3. העובדה כי בבסיס ההליך עומדת תביעה שעילתה שטרית מקרינה במישרין גם על ענין הנטלים והחזקות העומדים לזכות התובעת מכח פקודת השטרות (נוסח חדש). ודוק, במסגרת הליך שטרי עומדת לטובת התובעת החזקה של אחיזה כשורה (בהתאם לסעיף 29 ב' לפקודת השטרות) ועל הנתבע לפעול להפרכתה. הנתבע, באופן ניהולו את ההליך, לא הרים כלל את נטל ההוכחה המוטל עליו וזולת ניסיונות נקודתיים לכפור בגרסת התובעת - הקוהרנטית והממוסמכת לא הציג גרסה מלאה מטעמו כמתחייב בנסיבות אלו.

יוער כי האמור לעיל מובא למעלה מן הדרוש שכן גם אם נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת מכח עילה חוזית בלבד הרי שזו הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה כמתחייב בדין.

לסיכום

32. בין הנתבע לתובעת התקיימו יחסים חוזיים. על פי סעיף 5 להסכם ההפצה התחייב הנתבע לשלם בגין מוצרים שירכוש מן התובעת וישווק לצדדים שלישיים. בהתאם לכרטסת הנהלת החשבונות אשר הוצגה במלואה על ידי התובעת וצורפה כנספח ו' לתצהיר בניש, המהווה כמפורט לעיל רשומה מוסדית, עולה כי בסוף מערכת היחסים בין הצדדים נותר חוב לחובת הנתבע, חוב שלא נפרע על ידו. הנתבע לא השכיל לכפור בנתוני הכרטסת או להציג תזה נגדית ומגובשת מטעמו ומשכך דין התביעה להתקבל במלואה הן כנגד הנתבע 1 והן כנגד נתבעת 2 כערבה לשטר החוב וזאת ביחד ולחוד.

33. ההליך חרג בהיקפו מהליך המתנהל דרך כלל בסדר דין מהיר כך שבפועל נדרשו הצדדים להגשת תצהירים ותצהירים משלימים. התקיימו בתיק 2 ישיבות מקדמיות וישיבת הוכחות ממושכת. בשים לב אם כן בין השאר להיקף ההליכים בפועל, והתנהלותם הדיונית של הצדדים כמשתקף בהחלטות בית המשפט השונות אני מורה כי הנתבעים 1-2 יוסיפו ויישאו בהוצאות התובעת ובשכר טרחת בא כוחה בסכום כולל של 12,000 ₪.

ניתן היום, כ"א אדר ב תשע"ד, 23 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.