1. ביום 8.2.2011 נגנבו, כך על פי הנטען, מראות רכבו של מר אריאל ווינטראוב (להלן – "אריאל"); אריאל הגיע אל תחנת המשטרה בבת-ים על מנת להגיש תלונה כשאליו נלווה התובע, שהבחין ברכב נטול המראות, לצורך מסירת עדות.

התובע טוען שיחס השוטרים אליו היה לא תקין: הוא הושפל; שודל לנהיגה מסוכנת ברכב נטול המראות; נשאל שאלות מיותרות אשר היוו חדירה מיותרת לפרטיות, דיבתו הוצאה, הוא אוים על ידי השוטרים, עוכב שלא לצורך, כאשר סיבת העיכוב הוסתרה ממנו, הושם בבידוד (לאחר שמכשיר הטלפון הנייד נשלל ממנו) והמשטרה נהגה באופן לא ראוי אגב עריכת חיפוש ושיתוף מידע לגביו.

1. הנתבעת טוענת שהתובע לא נהג בהתאם למתחייב בעת ביקורו במשטרה והוא זלזל באופן בוטה בשוטרים. כמו כן, נטען שהוא עוכב כדין, לאחר שנמצא שהוא דרוש לחקירה בעקבות תלונה שהוגשה כנגדו (על ידי אמו של אריאל), בגינה הוגש נגדו כתב אישום.
2. לאחר בחינת טענות הצדדים והעדויות, נחה דעתי שדין התביעה להידחות; להלן נימוקי החלטתי:
3. בעדותו בפניי העיד התובע כדלקמן: "היא ביקשה את תעודת הזהות עצמה, לא מסרתי לה, ואמרתי לה שאני לא המתלונן, אלא אריאל המתלונן. זה שהיא התחילה עם העד ולא עם המתלונן העיקרי זה נראה לי משונה" (עמ' 4, ש' 7 – 87); "אני התווכחתי איתה ההודעה של מי היא הפותחת את התיק" (עמ' 4, ש' 10); לשאלה מדוע לא מסר התובע את תעודת הזהות שלו כאשר התבקש לעשות כן הוא השיב: "כי עוד לא הגיע השלב שאני כעד צריך למסור עדות, כך אני הבנתי" (עמ' 4, ש' 13; בסופו של דבר הציג התובע את תעודת הזהות שלו); כשנשאל התובע האם ציין שהוא "גנב ושודד", במענה לשאלה מהו עיסוקו, העיד התובע: "ניסיתי להתחמק מלענות מה עיסוקי ויכול להיות שגם התבדחתי ומחיתי בדרכי" (עמ' 4, ש' 18 – 19).

אני מוצא דופי בהתנהלות התובע במהלך שהותו במשטרה; משהתייצב התובע בתחנת המשטרה על-מנת למסור עדות היה עליו לפעול בהתאם להוראות השוטרים ובכלל זה למסור את פרטיו האישיים (לרבות פרטים אודות עיסוקיו), להציג את תעודת הזהות שלו וליתן עדות בעיתוי שנקבע על ידי השוטרים. התובע אינו יכול להחליט מהו סדר גביית העדויות. אם נקבע שגביית עדותו תהיה קודמת (או במקביל) לגביית עדותו של אריאל, היה על התובע לנהוג בהתאם. בוודאי שלא היה מקום למסור דיווח מוטעה באשר לעיסוקיו של התובע, אף לא בבדיחות הדעת. התנהגות התובע הקשתה על עבודת המשטרה, היוותה פרובוקציה והיא אף התנהגות מחשידה;

1. כנגד התובע הוגשה תלונה בגין תקיפה והוגש נגדו כתב אישום. בשים לב לעובדה שהיה בדעת המדינה לנהל את ההליך הפלילי כנגד התובע אשר הוגדר כדרוש לחקירה, מוסמך היה קצין המשטרה לעכב את התובע בעת שהלה התייצב במשטרה (גם אם התייצבותו הייתה למסור עדות ביחס לאירוע אחר); קצין המשטרה רשאי היה לעשות כן על אף העובדה שבמועד הופעתו של התובע במשטרה המדינה כבר חזרה בה מכתב האישום. הסמכות להורות כן נובעת מהעובדה שהחזרה מכתב האישום נעוצה בכך שהתובע לא התייצב להליך הקראת כתב האישום (מבלי להידרש לשאלה האם הוא הוזמן כדין לדיון או שכלל לא קיבל את הזימון) והיה בדעת המדינה לשוב ולהגיש כנגדו כתב אישום, עם איתורו (כפי שאכן אירע בסופו של יום; כתב האישום אשר הוגש בשנית צורף לכתב ההגנה); אשר להליך העיכוב - לא שוכנעתי שנמצא דופי בהתנהלות המשטרה במהלך ההליך האמור;
2. על משטרת ישראל לנהוג בכבוד כלפי הבאים בשעריה. חובה זו מוטלת הייתה על השוטרים גם במקרה הנדון, על אף התנהלות התובע ויחסו אל השוטרים. עיקר הטענות בגין יחס בלתי ראוי הופנה על ידי התובע כנגד קצין המשטרה מפקח יניב בן עמי. מפקח בן עמי הכחיש בכל תוקף התבטאות מעליבה או פוגענית מצדו ולאחר שמיעת עדותו אל מול עדות התובע, לא מצאתי מקום להעדיף את עדותו של התובע; אני קובע אפוא, כי התובע לא הוכיח את טענתו בדבר התבטאויות פוגעות מצד מפקח בן עמי.

הנתבעת נמנעה מלזמן לדיון עדים נוספים אשר נזכרו בכתב התביעה (ואף היו בעלי-דין בראשיתו של ההליך); עם זאת, לאחר שבחנתי את כתב התביעה ושמעתי את עדות התובע ועדותו של מפקח בן עמי, הגעתי לכלל מסקנה לפיה בנסיבות העניין אין לזקוף לחובת הנתבעת את הימנעותה מזימון העדים: לא הועלתה טענה בדבר התנהגות בלתי הולמת מצד השוטר יצחק ונגר; לנוכח האמור לעיל, לא נמצא דופי בהתנהלות השוטרת עופרי ארנון (התובע מייחס לשוטרת ארנון אחריות בגין העלאת דרישה למסירת פרטיו של התובע (דרישה שלא נמצא כל דופי בה) וניהול "חקירה צולבת" על ידה (תפקידה של המשטרה הוא לחקור והתובע שהתייצב במשטרה מיוזמתו למסור עדות אמור היה להשיב לשאלות שהופנו אליו); אשר לשוטרת צביה כחלני, ר' עדות מפקח בן עמי (עמ' 5, ש' 22). בנסיבות העניין, אין די באמור בסעיף 12 על מנת לייחס לה אחריות או להצדיק את זימונה לעדות; כך גם האמור ביחס לשוטרת רחל סלם - הטענה המיוחסת לה בסעיף 9 לכתב התביעה (ניהול שיחה בעלת אופי "רכילותי" עם מפקח בן עמי) אינה מהווה עילה להטלת אחריות כלפיה ואינה מצדיקה זימונה לעדות.

1. התובע התבקש לחתום על כתב ערבות להבטחת התייצבותו בהליך המשפטי והוא חתם על כתב ערבות כאמור. כמו כן, נדרש התובע להמציא ערב להבטחת התחייבותו. אין ממש בטענות התובע באשר לדרישתו שהגב' טטיאנה ווינטראוב היא שתחתום על כתב הערבות, כל זאת כאשר הלה הינה המתלוננת כנגדו;
2. אין כל ממש בטענת התובע, לפיה הבקשה להסיע את הרכב אל תחנת המשטרה היוותה שידול מצד המשטרה לביצוע עבירה.
3. אריאל ואמו, הגב' ווינטראוב, לא הגישו תביעה בשמם; גם אם הייתה מתקבלת טענת התובע בדבר זכאותו להגיש תביעה גם בשמם, בשים לב לאמור לעיל, ממילא אין עילה לזכותם בפיצוי כלשהו. התובע עוכב כדין, על כן התייצבותו של אריאל לצורך חתימה על כתב ערבות אינה מהווה "הטרחה" המזכה אותו בתשלום פיצויים, כך גם האמור ביחס לאמו (אשר ממילא, לנוכח מעמדה כמתלוננת, לא היה מקום לזמן אותה לחתום על כתב ערבות).
4. אשר על כן, התביעה נדחית. לפנים משורת הדין אני נמנע מלעשות צו להוצאות לחובת התובע.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ג, 16 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.