בשנת 2009 הגישה רמ"י תובענה לפינוי וסילוק יד נגד המשיבים שלטענתה מחזיקים בקרקע הידועה כחלקה 35 בגוש 4241 בטענה שהקרקע רשומה בשם רשות הפיתוח ושאין למבקשים כל זכות בה.

המבקשים גרסו כי אביה ז"ל של המבקשת 1 היה בעלים של קרקע שבעקבות איחוד וחלוקה קיבל במקומה את הקרקע דנן וכי בידם אף מסמך בכתב.

בפסק הדין (מיום 30.1.12), שניתן לאחר שמיעת הראיות, קיבל בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת י' בלכר) את התביעה והורה על הפינוי. בית המשפט מצא כי אביה של המבקשת קיבל קרקע אחרת במקום הקרקע שהייתה בידיו, שהמבקשים לא הוכיחו אפילו בבדל של ראיה כי המשיבה הסכימה להקצות לאב המנוח את הקרקע שבמחלוקת וכי "שינוי הגרסאות מצד [המבקשים] לא תרמו, בלשון המעטה, לאמינות גרסתם האחרונה".

ביום 2.4.12 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק הדין וסמוך לאחר מכן עתרו לפטור מעירבון. ביום 11.6.12 דחה השופט י' קינר, בתפקידו אז כרשם, את הבקשה לפטור מעירבון והאריך המועד להפקדתו. ביום 5.9.12 הורה בית המשפט לרשום את הערעור לדחייה עקב אי הפקדת העירבון, וביום 9.10.17, משעדיין לא הופקד העירבון, נדחה הערעור. בהחלטותיו ציין כב' השופט קינר כי אמנם ב"כ המבקשים, עו"ד טורקלטאוב, ביקש להשתחרר מהייצוג אך בקשתו נדחתה ויש לראותו כמי שמייצגם.

חלפו כחמש שנים וביום 27.12.17 הגישו המבקשים את הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצועו של פסק הדין ולביטולו. הוגשה תגובת המשיבה המתנגדת לבקשה ולבקשת ב"כ המבקשים אפשרתי לו להשיב לתגובה.

לאחר שעיינתי בטענות הפרקליטים הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשות.

טענתם העיקרית של המבקשים היא שלא ידעו על ההחלטה בדבר הפקדת עירבון ועל דחיית בקשתם לפטור מעירבון שכן בא כוחם דאז, עו"ד טורקלטאוב, לא הודיעם שביקש להשתחרר מייצוג ולא העביר להם את ההחלטות. המשיבה טוענת כי המבקשים, שהגישו בעצמם את הערעור וגם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין דלמטה, היו צריכים לעקוב אחר ההליך, ולא לשכוח ממנו למשך שנים אחדות, כי עו"ד טורקלטאוב לא שוחרר מהייצוג ומסירה לידיו מחייבת את המבקשים, וכי מכל מקום המערערים ידעו על פסק הדין של בית משפט זה לפני זמן, ואף על פי כן לא הגישו את בקשתם במועד.

הדין עם המשיבה.

אכן משמינו המבקשים את עו"ד טורקלטאוב לייצגם הרי הוא שלוחם ויש לראותם כמי שידעו על החלטות בית המשפט בדבר הפקדת העירבון. אין מדובר בנימוק פורמלי בלבד, שהרי המבקשים לא טרחו להמציא את עמדתו של עו"ד טורקלטאוב לבקשה דנן, ולא פירטו דבר באשר לנסיבות שבהן לטענתם הפסיק לייצגם.

יש ממש גם בטענת המשיבה שהיה על המבקשים, שכאמור הגישו את הערעור בעצמם, לברר מה קורה בעניינם שבבית המשפט ולא לשקוט על השמרים במשך 5 שנים, מבלי לברר את הדברים עם עו"ד טורקלטאוב או עם בית המשפט.

ועוד וזה עיקר. המבקשים ידעו על פסק הדין שדחה את הערעור עקב אי הפקדת העירבון לכל המאוחר ביום 31.5.16 עת נמסרה להם התראה בדבר הליך לביצוע פסק הדין דלמטה (עם פסק הדין יחד) והם סירבו לחתום על קבלתה. ביום 22.12.16 שוב סירבו המבקשים לחתום על קבלת ההתראה ופסק הדין דלמטה, אף על פי שאלו נמסרו להם כדין, גם על ידי רשות האכיפה. בעקבות מסירה נוספת של התראה מיום 16.5.17 בדבר ביצוע פינוי, פנו המבקשים לרשות האכיפה בבקשה לעיכוב הביצוע וביום 17.7.17 החליטה הרשמת אביבה יונתן הרוש כי ממילא התבטל הפינוי ביום שנקבע עקב בקשת המשיבה.

הווי אומר כי המבקשים ידעו שנה וחצי שנה לפני הגשת הבקשה הנוכחית על דבר פסק הדין ולא עשו דבר, עד ששוב נזעקו ופנו לבית משפט זה בבקשה דנן.

דין הוא (תקנה 201 לתקסד"א) שבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הצדדים צריכה להיות מוגשת תוך 30 יום מהמועד שבו נודע למבקש הביטול דבר נתינתה. המבקשים אינם עומדים בדין זה, ואין ממש בטענתם כי סברו שעם ביטול מועד הפינוי הקודם הסתיים עניין פסק הדין. המבקשים לא המציאו הסבר מתקבל על הדעת לאי הגשת הבקשה במועד ודי בכך לדחיית הבקשה.

המבקשים לא טענו בדבר סיכויי הערעור שאותו הם מבקשים לחדש. אולם, עיון בפסק הדין דלמטה ובכתב הערעור מגלה שסיכויי הערעור קלושים ביותר. המבקשים טוענים טענות בעל פה נגד הרישום, כאשר לסתירת הרישום בשם רשות הפיתוח היה עליהם למצער להביא ראיה שבכתב. כפי שהבאתי לעיל גרסותיהם המתחלפות אינן מאפשרות לקבל את טענותיהם ובית המשפט מצא כי בטענות אלו לא היה ממש שהרי זכותם הנטענת בקרקע, מכוח זכותו של אביהם, מעולם לא קמה, לא לאביהם ולא להם. המדובר בקביעות שבעובדה ובמהימנות (מעבר לקביעה המשפטית בדבר צורך בראיה שבכתב) שערכאת הערעור לא תתערב בהן אלא במקרים חריגים, ולא מצאתי בכתב הערעור דבר שיש בו כדי להביא לסטייה מהכלל האמור.

לפיכך הבקשה על שני סעיפיה נדחית.

ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ח, 08 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.