הועדה מתנצלת בפני הצדדים שכן, פסק דין זה נכתב ובגין בעיה טכנית נעלם ממאגרי בית המשפט, ולפיכך, הצדדים לא קיבלו את פסק הדין.

הועדה ישבה וכתבה את פסק הדין פעם נוספת וזהו פסק הדין בנוסחו הסופי.

העורר יליד 29.3.67, החל לימודי עתודה אקדמית ביום 17.10.85. לאחר 4 שנות לימוד, התגייס לשירות צבאי ביום 6.7.89 ושירת עד ליום 30.12.10.

ביום 24.12.07 הגיש העורר תביעה להכרת זכות כנכה צה"ל למשיב ובמסגרתה טען לקשר סיבתי בין תנאי שירותו לבין מחלת הפסוריאזיס.

בהחלטתו מיום 28.5.08 קבע המשיב כי אין קשר בין מחלת הפסוריאזיס ממנה סובל העורר לבין תנאי שירותו הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הנכים, תגמולים ושיקום התשי"ט – 1959. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו.

שלב ראשון - הוכחת אירוע סטרסוגני.

הועדה יגעה וחיפשה במסמכי העורר אירוע אשר יהיה בו כדי להצביע על אירוע סטרסוגני יוצא דופן אשר יהיה בו כדי ליתן בסיס לערר אותו הגיש העורר.

אכן, כפי שטוענת ב"כ המשיב, בכל גרסאותיו טען העורר כי תנאי השירות הכללים גרמו למחלתו, ותו לא.

מצאנו לנכון גם לאמץ את הטענה כי העורר הדגיש את תקופת השירות בין השנים 99-2001, בהם פרצה, לטענתו, מחלתו.

על מנת לא לעשות מלאכתנו קלה ולהשאיר את הדברים עצמם, עברנו על המסמכים והנתונים והגענו לאותה מסקנה אשר הגיעה ב"כ המשיב.

העורר אכן שירת בתפקידים שונים ומגוונים. תפקידים בהם נדרשה מיומנות מקצועית, כמו אחריות מרובה, בניהול כ"א הן בשנים שקדמו להופעת המחלה, והן בשנים שלאחר הופעתה.

לא נפרט את מגוון התפקידים, אך, אין מחלוקת ודומנו כי מדובר בתפקידים מכובדים ודורשים אחריות. החיים אלה תפקידים אשר יש בהם כדי להעיד על מצב סטרסוגני, או אירוע סטרסוגני, אשר אירע במסגרת השירות בתפקידים אלה.

אכן, ועדה זו כבר פסקה לא פעם כדרישת החריגות הדרושה ביחס למשרתים בשירות ארוך, חייבת להיות, לכל הפחות, בגדר "חריג לשגרת השירות של אותו חייל" ואולם, בענייננו, ניכר כי משך כל שנותיו בקבע, שירת העורר בתפקידים מאתגרים הכרוכים באחריות מרובה, במסגרתם נדרש לעבוד ביעדי עבודה, בפרויקטים או להנהיג אנשים – כל אלה היו בחזקת עבודת יום יום של העורר, אשר לא טען וממילא אף לא הוכיח קיומו של אירוע חריג או יוצא דופן בתנאי שירות אלה.

אנו מקבלים גם את הגרסאות השונות אשר מצאה ב"כ המשיב בטיעוניו ובעדותו של העורר. הגרסאות מפורטות במסגרת הסיכומים. הגרסה הראשונה מופיעה בתביעה להכרת זכות כנכה צה"ל מיום 24.12.07. גרסה שנייה במסגרת תצהירו מיום 13.1.08. גרסה שלישית בכתב הערר שם טען כי השתתף במס' רב של מבצעי השייטת. גרסה רביעית – מצויה בחוות הדעת של פרופ' אינגיבר מיום 15.2.11, שם נטען כי הוצב בשייטת באוקטובר 99. עובדה אשר סותרת את העובדות בפרק זמן של שנה שלמה, כך שלא ניתן לייחס לה משקל.

סוגיה נוספת אשר הועלתה חוסר שביעות רצון אשר חש העורר ממפקדיו כלפיו, והחשש מפיטורין.

נאמר, בצורה עדינה כי טענות אלה לא הוכחו, והונחו בפני הועדה, אך ורק במסגרת הסיכומים. לא לווה להם תצהיר ולא הובאה כל ראיה אובייקטיבית אשר תוכיח זאת.

העובדה כי לא היה מיוצג בחלק הראשון של הערר אין בה דבר וחצי דבר, שכן ועדה זו ואף הדברים נעשו, הינה ועדה ליברלית, לאור מהות ההליך כי ניתן היה לבקש ולתקן את כתב הערר או את התצהיר, כך שדברים אלה יבואו לידי ביטוי במסמכים בעלי משקל.

גרסה נוספת אשר עלה והוגדרה כגרסה חמישית על ידי ב"כ המשיב היא במסגרת סיכום טענותיו, שב העורר לטעון כי שירת בשייטת 13 משנת 1968 ועד אוקטובר 99, ובחודש אוקטובר 99 שובץ לתפקיד במספנה בחיל הים, וכי תפקידים אלו היו אחראים לפרוץ מחלתו. אנו מקבלים את ההתנגדות של המשיב לשינוי חזית זה, המנוגדת לחזית המחלוקת כפי שנפרשה בערר, ואף מאמצים את הדברים שנקבעו, כי במקרה דנן, העורר לא הביא חוות דעת התומכת בקשר סיבתי זה, ודין טענה זו להידחות מהטעמים דלעיל.

היינו יכולים לסיים את הדיון כבר כאן, אך לא נעשה מלאכתנו קלה, ונדון גם בקשר הסיבתי הרפואי.

המישור הרפואי:

מטעם העורר הוגשה חוות דעת של פרופ' אינגיבר מיום 20.12.09 ומטעם המשיב הוגשו חוות דעת של ד"ר משיח מיום 11.5.08 ומיום 15.5.11.

המומחים אכן אינם חלוקים בדעה כי לצורך פריצת המחלה אירוע דחק קשה, אלא שבין המומחים קיימת מחלוקת האם התקיים אירוע העונה על הגדרה זו.

במחלוקת שנפלה בין הצדדים, הן מהפן הרפואי והן מהפן העובדתי, אנו מעדיפים את דעתו של ד"ר משיח על פני דעתו של פרופ' אינגיבר ומבלי לפגוע חלילה בכבודו של איש.

אנו מקבלים את הטענה כי העורר לא הוכיח אירוע דחק קיצוני בסמוך לפני פרוץ המחלה. חוות הדעת מטעם העורר מתייחסת לקשר סיבתי בין שירות העורר בשייטת 13 וכאן תדגיש הועדה כי לא מדובר בלוחם, אלא באיש תומך לחימה, החל מאוקטובר 99 ובין המחלה.

אין כל התייחסות בין השירות לבין התפקידים בהם שירת העורר, ובמילים אחרות, מצומצם זמן היכול להוות נדבך לטענת קשר סיבתי לפרק זמן קצר מאוד של השירות בשייטת. אלא, שכבר קיבלנו את הטענה מבחינה עובדתית כי חוות הדעת פגומה ביחס לזמנים בהם שירת בשייטת, גם אם מדובר בטעות סופר, הרי זו לא תוקנה, וגם אם תתוקן, הרי שיהיה צורך בתיקון חוות הדעת כולה.

מעבר לתקלות אשר בחוות הדעת שהינן תקלות עובדתיות, הנימוקים אשר פרופ' אינגיבר טוען בחוות דעתו, כי תנאי השירות בשייטת 13 שהביאו לפרוץ המחלה הן השתתפות בשייטת, ונזיפות רבות מצד המפקדים, וחשש מפיטורין.

ראשית, אנו מקבלים את הטענה כי טענות אלה לא נתמכו בתצהיר, והובאו לראשונה בחוות הדעת.

שנית, גם אם נניח כי העובדות נכונות, הרי אין מדובר באירוע סטרסוגני טראומטי ויכול להוות מצב דחק לפסוריאזיס.

שלישית – הפסיקה בעיקר בדיני עבודה, וכן, בפסיקה של הועדות בערעורי נכים, קבעה כי בכל מקום שבו ישנה היררכיה, בוודאי שקיימת יחסי עבודה פקוד – מפקד, ורק במקרים נדירים התייחסו כמקרים אשר יש בהם לעורר את הטריגר להתפרצות המחלה. לא מצאנו כזה.

ואם נסכם את הדברים כפי שבאו לידי גרסת המשיב אותה אנו מקבלים, הרי גם בפן זה לא עמד העורר ברף של קבלת הערר ונביא דברים בשם אומרם:

"ואף זאת, , ומבלי להודות, הנגעים ראשונים של המחלה הופיעו בחודשים מאי יוני 1999, ואילו חוות הדעת מסתמכת על שירות בשייטת 13 החל מחודש אוקטובר 99, לפיכך, על פי המידע שעמד בפני מומחה העורר, הנגעים קדמו לשירות בשייטת, ולפיכך, אף לשיטת העורר והמומחה הרפואי עצמם, אין קשר סיבתי בין הופעתם לבין השירות.

אף טענת העורר כי הקשקשת בקרקפת מחודשים מאי – יוני 99 הפכה מאוחר יותר למחלה ו/או הוותה נגעים ראשונים שלה, הינה טענה רפואית הדרושה הוכחה בחוות דעת רפואית ערוכה כדין, וכזאת לא נעשה וממילא לא הוכח.

ועם זאת, עיון בתיעוד הרפואי מזמן אמת מלמדנו כי נגעים ראשונים של המחלה הופיעו ביוני 2000, ולא כפי שציין העורר. גם בשאלון רפואי שמילא העורר ביום 24.10.99, ולאחר שסיים תפקידו בשייטת 13, השיב העורר כי אינו סובל מבעיה רפואית כלשהיא. מאחר ומדובר בלמעלה משנה ותשעה חודשים מהמועד בו החל לשרת בשייטת 13, ספטמבר 1998, ולמעלה מתשעה חודשים מהמועד בו סיים שירותו כקצין אלקטרוניקה ביחידה, בספטמבר 99, מתחייבת המסקנה כי אין סמיכות זמנים בין השירות בשייטת 13, כפי שניסה המומחה הרפואי לטעון ובלא גיבוי כלל בתצהירו של העורר, לבין המחלה.

בתגובה לחוות דעתו של המומחה מטעם העורר, הסביר ד"ר משיח מטעם המשיב בחוות דעתו המשלימה מיום 15.5.11 מדוע תנאי השירות אינם יכולים להוות גורם למחלה, כדלקמן: על פי האמור מר קופלמן עסק בפעילות במסגרת מקצועו כאיש טכני אך בתחומים בהם לא עבר התנסות בעבר. לא מצאתי תיאור של השתתפות בפעילות מבצעית ולחימה. כפי שציין קודם לכן, אלו תפקידים מקצועיים, היכולים להיות מלווים, כמו במקצועות רבים אחרים, במתח לעיתים רב ביותר, עקב ההתמודדות עם מצבים חדשים ואתגרים שלה היו קודם לכן. כך הדבר ברוב המקצועות שאינם מקצועות הדומים לעבודה רוטינית ושבלונית כמו בפס ייצור... מר קופלמן היה נתון לתנאי עבודה דומים במשך מרבית שירותו כאשר בכל פעם התמודד עם אתגרים מקצועיים חדשים אולם אין למצוא על פי האירועים שנמסרו אירוע ספציפי או מצב היכול להסביר את התפרצות המחלה הפסוריאזיס".

עוד התייחס ד"ר משיח בחוות דעתו לסמיכות הזמנים הנדרשת להוכחת הקשר הסיבתי. ד"ר
משיח בספרות הרפואית אלה מפנה המומחה מטעם העורר, התומכת דווקא בעמדתו של קצין התגמולים. כך למשל, מציין ד"ר משיח כי במאמרם של AL ABADIE KENT, מצויין כי בעבודות נמצא שהזמן בין הגורם הסטרסוגני ולהשפעה על מחלת הפסוריאזיס הינו של יומיים עד 4 שבועות. עוד מציין ד"ר משיח כי בספר הלימוד הערוך בידי BOLOGNIA מצויין כי החמרות בפסוריאזיס מתרחשות לרוב מספר שבועות עד חודשים, לאחר האירוע הטראומטי. בענייננו, שב ומדגיש ד"ר משיח, לא נמצא אירוע טראומטי כלשהוא, לא כל שכן, בסמיכות הזמנים האמורה להופעת הנגעים". (מתוך סיכומי ב"כ המשיב ש.ש.).

ואם נסכם:

א. קיימת בעיה בתיאור העובדתי אשר אינו תואם את המסמכים האובייקטיבים. לו היה מדובר בטעויות של מה בכך, היתה הועדה יכולה להתמודד עם כך. אך שעה שמדובר בטעויות מהותיות אין אפשרות להתעלם מטעויות אלה.

ב. לא הוכח אירוע סטרסוגני אשר יהיה בו כדי להצביע על נקודת זמן שבו פרצה המחלה, והקשר למחלה עצמה. לא הוכח קשר בין השירות בשייטת 13 לבין התפרצות המחלה, לא מהפן העובדתי ולא מהפן הרפואי.

ג. בין חוות הדעת, העדפנו את זו שהציג ד"ר משיח, והגרסה אשר הוצגה בפנינו.

ד. לא מצאנו כי תנאי שירות ספציפיים אשר יש בהם כדי ללמד על טריגר אשר יכול היה לעורר את המחלה. המחלה עצמה החלה בטרם השירות בשייטת. דבר הסותר מהותית את הדברים אשר צויינו על ידי העורר.

ה. הועדה ערה כמובן לפסיקה של הילכת אביאן והילכת פאר, וכל ההלכות אשר באו בעקבותיהם.

ו. מבחינת כפות המאזניים, דומה לועדה כי חולק כי מבחינה סובייקטיבית הטענות של העורר יכולות לעמוד, אך מבחינה אובייקטיבית, לא מצאנו נקודות להיאחז בהם, על אף הניסיונות המנחים את הועדה הקובעים גישה כבית הילל.

ז. גם הילכת פאר, אשר מפרשת את הילכת אביאן ונותנת בה סימנים, ואף מרחיבה, לא עוזרת במקרה דנן, שכן, גם אם היינו לוקחים את העובדות אשר תוארו בפנינו, ומקימים אותם להליך שלאו דווקא הליך צבאי, לא היינו מגיעים למסקנה כי יש בכך משום בסיס לקביעת קשר סיבתי.

ח. אנו מודעים גם לעובדה שבמס' פסקי דין הוכרה התפרצות מחלת הפסוריאזיס כמחלה קונסטיטוציונלית אשר התפרצותה במסגרת השירות יש בה כדי להעיד על כך כי יש לה קשר לשירות או לפחות החמרה. אך כל מקרה כמובן לגופו, ובמקרה דנן אנו בוחרים לאמץ את ההלכות אשר הובאו במסגרת הסיכומים של המשיב, המפורטים בסעיפים 25-26-27 ו-28 לסיכומי המשיב.

סוף דבר:

אנו מעריכים מאוד את העבודה אשר תרם העורר לצבא ולבטחון המדינה, ומאחלים לו בריאות שלמה.

עם זאת, לא נוכל לעשות מלאכתנו בניגוד למצב המשפטי מצפוני, ולפיכך, אין לנו אלא להורות על דחיית הערר.

בנסיבות המקרה, לא נעשה צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בעניינים משפטיים תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.