1. לפני תביעה כספית על סך 1,857.88 ₪ שהוגשה כתביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל עפ"י סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע התובענה. ביום 23.10.11 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.

עיקר טענות התובעת

1. התביעה נסמכת על הסכם מיום 10.3.04 שנחתם בין הצדדים, לפיו התחייבה התובעת לספק בר מים וכדי מים, ואילו הנתבעת התחייבה לשלם דמי שירות חודשיים.
2. ביום 20.2.07 הודיעה הנתבעת על סיום ההתקשרות ונציג מטעם התובעת מסר לה שמחלקת שימור לקוחות תהא עימה בקשר.
3. ביום 4.3.07 התקיימה שיחה בין הצדדים, בה מסרה הנתבעת כי שינתה את מקום מגוריה ובר המים נשאר בחניון הבניין בו התגוררה דאז. באותה שיחה הובהר לנתבעת שחלה עליה האחריות לשמור את בר המים עד לאיסופו ע"י נציג מטעם התובעת.
4. בימים 15.3.07 ו-18.3.07 הגיע נציג של התובעת אל חניון הבניין על מנת לאסוף את בר המים, אולם הבר לא נמצא.
5. התובעת סומכת את טענותיה על יומן לקוח המפרט את השיחות והפעולות אשר בוצעו ואשר לטענתה, מהווה "רשומה מוסדית" עפ"י פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: פקודת הראיות).
6. התובעת טוענת כי בר המים והציוד לא נאספו על ידה, וככל הנראה נגנבו עקב רשלנות הנתבעת אשר השאירה את בר המים בחניון הבניין ללא כל השגחה.
7. התובעת תמכה תביעתה בתצהירו של מר אליהו יוסף אשר העיד.

עיקר טענות הנתבעת

1. ביום 20.2.07 הודיעה הנתבעת לתובעת על רצונה לסיים את ההתקשרות עקב מעבר דירה ובעקבות התקשרות עם חברה מתחרה.
2. באותה שיחה, הנתבעת הודיעה לתובעת כי ביום 26.2.07 היא עוזבת את הדירה ועל כן יש לאסוף את בר המים לפני כן. הוסכם כי בר המים יישאר ליד דלת הכניסה בחניון הבניין.
3. הנתבעת הפצירה בתובעת כמה וכמה פעמים לאסוף את בר המים, אולם זאת הייתה עסוקה בניסיון לשמר את הנתבעת כלקוחה אצלה, מאשר לסיים את ההתקשרות בצורה הוגנת לשני הצדדים.
4. יומן הלקוח שצרפה התובעת אינו קביל, שכן אינו בגדר "רשומה מוסדית" לפי ס' 36 לפקודת הראיות. ביומן הלקוח מפורטת תרשומות שערך נציג מטעם התובעת, אלא שתרשומת ביומן הלקוח, יש הרחבה בה ניתן לצפות בתוכן הדברים שנאמרו בין הצדדים. אולם, התובעת לא הציגה הרחבות אלו, ולכן לא הצליחה להוכיח את טענותיה. זאת ועוד, נציגי התובעת בוחרים אילו דברים לרשום ביומן הלקוח ואילו דברים להשמיט ממנו, לרבות עובדות רלוונטיות.
5. התביעה לוקה בשיהוי ניכר שכן הוגשה כ-5 שנים לאחר הפסקת ההתקשרות.

דיון והכרעה

א. יומן הלקוח כרשומה מוסדית

1. בסעיף 35 לפקודת הראיות נקבע מהי רשומה מוסדית:

"מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".

1. ככלל, מסמך המתעד שיחה שהאדם אשר ערך אותה לא הובא לעדות בפני בית המשפט, אינו קביל כראייה בבית משפט, וזאת, לאור הכלל הפוסל עדות מפי השמועה. יחד עם זאת בס' 36 לפקודת הראיות, נקבע חריג לכלל האמור, וזאת, מקום בו המסמך מהווה "רשומה מוסדית":

"(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –

• • • 1. המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
      2. דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
      3. היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי –
         1. דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;
         2. המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב".

1. מעדות נציג התובעת הסתבר כי המופיע ביומן הלקוח אינו משקף נאמנה את חילופי הדברים שבין הצדדים. נציג התובעת אישר בחקירתו כי ביומן הלקוח נרשמים רק דברים שהתובעת מסכימה להם. דהיינו, מקום שלקוח מוסר לתובעת דברים שונים מעמדתה, הם לא ימצאו ביטוי ביומן (ר' ע' 7 ש' 12, ע' 8 ש' 28-32).
2. עוד הסתבר מחקירת נציג התובעת כי היומן חסר, שכן אישר כי היו אירועים שלא נרשמו ביומן. למשל, באשר להגעת נציג מטעם התובעת לאיסוף הבר, התגלו סתירות בין עדות נציג התובעת לבין התרשומת ביומן הלקוח. ביומן הלקוח נכתב: "4.3.07; הודעה למפיץ; משימת בלימה נכשלה...". אולם, מהתצהיר עולה כי נציג הגיע לראשונה לבית הנתבעת רק ביום 15.3.07. מעדות נציג התובעת עולה כי ביקור הנציג היה ב-18.3 (ר' ע' 10 ש' 16-29).
3. בנוסף, התברר כי יומן הלקוח אינו מציג את מלוא המידע המצוי בידי התובעת. אישר נציג התובעת כי ביומן הלקוח מופיעים נתונים בקצרה וכי כניסה לשורה הרלוונטית מראה את בקשת הלקוח לפרטי פרטים (להלן: הרחבה) (ע' 5 ש' 4-6). אולם, התובעת לא צרפה לכתבי טענותיה את כל ההרחבות אלא רק שתיים מהן. לדברי נציג התובעת: "אם היינו מגישים את כל יומן הלקוח זה היה 200 דפים" (ע' 6 ש' 1).
4. לפיכך, הוכח שיומן הלקוח אינו משקף את הדברים נכוחה ואינו יכול לשמש ראיה לאמיתות הדברים הרשומים בו.
5. עוד יאמר כי התובעת לא התייחסה כלל לתנאים הקבועים בסעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות אודות אמצעי ההגנה הננקטים אצל התובעת מפני חדירה לחומר מחשב. משכך, גם בהיבט זה, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה לשם הגשת יומן הלקוח כרשומה מוסדית.
6. בהצטבר כל אלו, המסקנה היא כי יומן הלקוח עליו נסמכת התובעת לא ממלא את התנאים הקבועים בפקודת הראיות ביחס לרשומה מוסדית ולפיכך אין לקבלו.

ב. אחריות הנתבעת להשבת בר המים

1. בסעיף 2.5 להסכם נקבע כי אחריות הלקוח לבר תהא כשל שואל. סעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות והשאילה) מגדיר "שאילה" כזכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות "כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה". מידת האחריות של הלקוח לנזק שנגרם לציוד נגזרת מסיווג העסקה כעסקת מכר, שכירות או שאילה. בעסקת שכירות או שאילה, אחריות הלקוח לנזקים נגזרת מהוראות חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק השומרים), המטיל את מידת האחריות הגבוהה ביותר על השואל.
2. סעיף 2(ג) לחוק השומרים קובע:

"שואל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, יהיו גורמיהם אשר יהיו, ובלבד שאחריותו לא תהיה חמורה משל מחזיק בנכס שלא כדין".

1. אחריותו של השואל הינה אחריות מוחלטת ואינה מותנית באי קיומו של סטנדרט התנהגות, אלא תלויה בתוצאה של אובדן הנכס או ניזקו בעת היותו בחזקת השואל (תא (ת"א) 22022/00 שילוח חברה ישראלית לשילוח בינלאומי בע"מ נ' עדין בע"מ (29.1.02)).
2. מעדויות הצדדים עולה כי מקום שיש צורך לאסוף את הבר, האיסוף מבוצע ע"י התובעת.
3. בסעיף 2.6 להסכם נקבע כי הלקוח לא יעביר את הבר מהכתובת לחלוקה מבלי לקבל את אישור התובעת מראש ובכתב. אין מחלוקת כי בענייננו לא שונתה כתובת החלוקה שכן הנתבעת הודיעה על סיום ההסכם עקב מעבר דירה והבהירה כי הגיעה להסכמה עם חברת תמי 4 במקום מגוריה החדש.
4. כמו כן, בסעיף 20 (ג) לחוק השכירות והשאילה נקבע כי המושכר יוחזר במקום שבו נמסר לשוכר. בענייננו, מאחר ואין מחלוקת כי הבר נמסר לנתבעת במקום מגוריה הקודם, היה עליה להחזירו באותו המקום.
5. בסעיף 4.1 להסכם בין הצדדים, נקבע כי ההסכם יעמוד בתוקפו כל עוד לא הודיע אחד מן הצדדים על סיום ההסכם בהודעה מוקדמת בכתב בת 30 ימים.
6. הנתבעת אישרה בעדותה כי לא עמדה בהוראות ההסכם שכן הודיעה על סיום ההתקשרות הרבה פחות מ-30 ימים טרם שעברה דירה. הנתבעת העידה "הודענו על סיום ההתקשרות בערך 10 ימים או שבועיים לפני מעבר הדירה" (ע' 12 ש' 19-20). הנתבעת אף העידה כי היא יודעת שעפ"י ההסכם עליה להשיב את הבר בסיום ההתקשרות וכי החזרת הבר באחריותה (ע' 13 ש' 16-21).
7. מעדות הנתבעת עולה ברורות כי בעת שעברה דירה, הבר היה עדיין ברשותה והיא הותירה אותו מחוץ לדלת הבית (ע' 13 ש' 1-3, ש' 28-29). אמנם, טוענת הנתבעת כי הדבר נעשה בהסכמת התובעת. אולם, בהיות גרסתה זו עדות יחידה של בעל דין, אשר לא נמצאו לה כל תימוכין, לא ניתן לקבלה.
8. גם אם בעת קבלת פנית הנתבעת להפסקת ההתקשרות, השקיעה התובעת מאמצים בנסיון לשמר את הנתבעת כלקוחה, עדיין הדבר נעשה בתוך פרק הזמן הקבוע בהסכם להודעה מראש על ביטול ההסכם. בהחלט סביר כי אם הנתבעת היתה מודיעה לתובעת על ביטול ההסכם במועד הקבוע בהסכם, התובעת היתה אוספת את הבר תוך אותו פרק זמן.
9. העיד נציג התובעת בענין זה:

"ברגע שלקוח מבקש ניתוק רק מחלקת שימור מתאמת איסוף של הציוד, מחלקת שימור מוודא(ת) שהלקוח מתנתק סופית ולאחר מכן מתאמת איסוף של הציוד" (ע' 7 ש' 18-19).

1. סביר להניח כי הנתבעת ידעה על מעבר הדירה מבעוד מועד, מכל מקום לא נטען אחרת, וכי לא היה דבר שמנע ממנה להודיע לתובעת על ביטול ההסכם בתקופה הקבועה בהסכם, ולאפשר לתובעת להערך לאיסוף הבר במועדים הקבועים בהסכם.
2. העובדה כי הנתבעת ביטלה ההסכם שלא במועד הקבוע בהסכם ואחריותה המוחלטת לבר, נוכח היותה שואלת בהתאם לחוק השומרים, מובילה למסקנה כי דין התביעה להתקבל.
3. אשר לטענת השיהוי שהעלתה הנתבעת. אמנם, מדובר בתביעה שהוגשה ללשכת ההוצל"פ בשנת 2011 בגין סיום עסקה בשנת 2007, אולם, לא נטען ולא הוכח כי נגרם לנתבעת נזק בגין כך.
4. סוף דבר, אני מקבלת את התביעה. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 1,000 ₪. על הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ בצירוף סכום ההוצאות וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאחרת תהא התובעת רשאית לפעול לגביית החוב במסגרת תיק ההוצל"פ.
5. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ה, 04 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.