1. בפני תביעה כספית על סך 12,000 ₪ בה עותר התובע להשתתפותם של הנתבעים בעלות בניית גדר משותפת, זאת, מדין חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 וחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

2. כעולה מפרשת התביעה, התובע הינו בעלים של בית פרטי ברחוב כיסא רחמים 10 בירושלים. לטענת התובע, בשנת 2004, בכדי לתחום את ביתו ולקבל טופס אכלוס מעיריית ירושלים, נאלץ הוא לבנות גדר העשויה מבטון אשר עלותה הינה בסך 16,000 ₪. הואיל והגדר שבנה התובע הינה גדר משותפת, לטענתו, הרי שהינו עותר לחיוב שכניו, הנתבעים 1 ו-2 , לשאת בעלותה באופן יחסי.

3. הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו נטענו הטענות כדלקמן: התובע בנה גדר על גבי קיר תומך בתוך חלקתו ובאופן שאינו משותף לחלקה שלו ושל אחר; התובע לא יידע את הנתבעים, בזמן אמת, בדבר הבנייה ולא קיבל הסכמתם בקשר לכך; כמו כן, הנתבעים טוענים, כי התביעה התיישנה בהתאם לסעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; הנתבע 1 טוען, להיעדר יריבות בינו לבין התובע שכן, לטענתו, אין הוא בעל הזכויות במקרקעין; לטענת הנתבעים, מעיון בתוכנית בניין עיר במ/4561 לא נקבעו הנחיות בנוגע לשלביות בניית הגדרות בין המגרשים השונים, כמו גם, לא הוסדר נושא תמיכת המגרשים האחד על ידי השני. משכך, התובע לא "נאלץ" לבנות גדר, אלא, בחר לבנותה על דעת עצמו; הגדר שנבנתה על ידי התובע אינה משמשת את הנתבעים; התובע לא תמך תביעתו הכספית בראיות כלשהן.

דיון ומסקנות:

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחים ושמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים בפני, ביום 28/8/12, שוכנעתי, כי דין התביעה להידחות מכל הטעמים המפורטים להלן:

א. באשר לטענת ההתיישנות טוען התובע, כי עסקינן בסכסוך הנוגע במקרקעין ומשכך, התביעה לא התיישנה. "מקרקעין" לצורך סיווג התובענה לעניין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור של קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק עוסק, איפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום. אולם, התביעה דנן, אינה עוסקת בזכויות קנייניות, אלא, בתביעה כספית גרידא. משכך, לא חל עליה סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אלא, סעיף 5(1) לחוק.

אף טענת התובע, כי בזמנים הרלבנטיים לא ידע את זהות בעלי המקרקעין דינה הידחות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, קובע, כי באם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. מלבד טענה בעלמא בעניין זה, התובע לא הציג כל ראייה בדבר מניעתו לפנות לגורמים הרלבנטיים לצורך איתור בעלי המקרקעין והגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות. לא שוכנעתי, איפוא, כי התובע לא יכול היה להשיג המידע באם היה נוקט בזהירות סבירה. משכך, דין התביעה להידחות.

ב. מעבר לצורך, יוער, כי אף לו התביעה לא הייתה מתיישנת כפי מסקנתי דלעיל, הרי שהיה דינה להידחות אף מטעמים נוספים, זאת, לאור הכחשת הנתבעים את היות הגדר "גדר שבמיצר", הרי שעל התובע היה להרים הנטל בעניין זה, נטל אשר לא הורם. התובע לא צירף ראיות בדמות חוות דעת מודד מוסמך, כי הגדר נבנתה במיצר. בהקשר זה,

סעיף 49 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, קובע, לעניין הבעלות והשימוש במחוברים שבמיצר כך:

"(א) קירות, גדרות, עצים, ומחוברים כיוצא באלה הנמצאים במייצר של מקרקעין שכנים (להלן – מחוברים שבמייצר), יראום כנכסים בבעלות משותפת של בעלי המקרקעין השכנים, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

1. מחוברים שבמייצר רשאי כל אחד מבעלי המקרקעין להשתמש בהם למטרה שלשמה הוקמו, וחייב הוא להשתתף בהוצאות הדרושות כדי להחזיקם במצב תקין לפי שיעור שהוסכם ביניהם, ובאין הסכם כזה – בחלקים שווים, זולת אם מידת השימוש בהם היתה שונה."

ג. כמו כן, התובע לא המציא בדל ראייה בדבר הוצאות שהוציא בבניית הגדר. עדותו בעניין זה נמצאה עדות יחיד של בעל דין ללא כל סיוע ראייתי. הואיל ולשיטתו, התקשר עם קבלן שלד, לו שילם סכום גלובלי, הרי שלא ברור איזה סכום מהנ"ל יש לייחס לבניית הגדר. התובע לא המציא קבלות תשלום או דו"ח שמאי בדבר עלות גדר בהיקף הבנייה וכאמור, לא הציג כל ראייה בעניין זה. במועד הדיון התובע הגיש הצעת מחיר מיום 17/7/12 מטעם חברת ש.ש.רובבשי בע"מ, על יסודה, ניסה הוא להוכיח, היקף עלויות בניית גדר בנתוני הגדר שבנה. עם כל הכבוד, אין בהצעת מחיר זאת בכדי להוות ראייה מהימנה לקביעת עלות סבירה של בניית גדר. כל אשר ניתן ללמוד מראייה זו, הינו, כי חברת ש.ש.רובבשי בע"מ הציעה הצעה לתובע בה נקבה בסכומי העלויות הנ"ל.

ד. כמו כן, אין חולק, כי התובע בנה את הגדר על דעת עצמו ולא קיבל הסכמת הנתבעים להקמת הגדר ומהתמונות שצורפו לכתב ההגנה כלל לא ברורה הנאתם מגדר זו.

5. נוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי התביעה התיישנה וכי התובע לא הצליח להרים את נטל הראיה, כי קיימת לו עילת תביעה כנגד הנתבעים מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט או מכוח חוק המקרקעין. משכך, דין תביעתו להידחות.

התובע ישא בהוצאות ההליך בסך 500 ₪ לכל אחד מהנתבעים. סכום זה ישולם לנתבעים תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ג, 21 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.