נתוני רקע

1. התובעים, בני זוג, הגישו תביעת נזיקין על סך 100,000 ₪ נגד הנתבעים. לטענת התובעים עובר ליום 5.11.07 הם הגיעו עם בתם הפעוטה, בת חודש, לאחר שמר"ם בקריון שלח אותם בבהילות לבית החולים רמב"ם, הוא הנתבע 1 (להלן, גם "בית החולים"), לשם מתן טיפול רפואי דחוף לבתם. לשיטת התובעים בית החולים טיפל בבתם באיטיות ובחוסר מקצועיות. עקב חששם הם התלוננו על כך בפני רופאי בית החולים. רופא שהיה במקום דרש מן התובע 1 (להלן – "התובע") לצאת מחדר המיון ומשעה שהתובע לא עשה כן, כי דרש תשובה ברורה באשר לטיפול בבתו, נקראו למקום הנתבעים 5-2 (להלן, גם "המאבטחים"), שהם עובדיה של הנתבעת 6, המועסקת כחברת אבטחה בבית החולים. לשיטת התובעים המאבטחים התנפלו בברוטליות על התובע ותקפו אותו וגרמו לו לחבלות קשות ולמנת השפלה רבה. עוד נטען כי כדי לבצע את זממם נגרר התובע אל מחוץ לתחום המצלמות, כדי לכלות בו את זעמם.

בהמשך הדרך דרשה התובעת 2 (להלן – "התובעת") את התערבות המשטרה והגישה תלונה עקב כך.

2. הנתבעים התגוננו בפני התביעה. בית החולים התריע על תופעת האלימות הפיזית והמילולית בבתי החולים. אף במקרה זה, כך הטענה, נפל בית החולים קורבן לתופעה זו. ביום 6.11.07 בסמוך לשעה 21:00 הגיעו התובעים עם בתם אל חדר מיון ילדים בבית החולים. בדיקה ראשונית העלתה כי מצבה הכללי של התינוקת תקין. עם זאת הוחלט לאשפזה במחלקת הילדים ועד לאשפוזה זה להשאירה בהשגחה בחדר המיון. נטען כי מלכתחילה נקטו התובעים באלימות מילולית בוטה כאשר הם דורשים, באורח תוקפני, כי בתם תקבל טיפול דחוף תוך התערבות בשיקול הדעת ובסדרי העדיפויות של רופאי בית החולים. בהמשך הדרך איים התובע באלימות כלפי אחד הרופאים ואיים לתקוף אותו. כתוצאה מכך נאלץ הרופא להזעיק את המאבטחים לעזרה. אלו בקשו מן התובע להזדהות ומשעה שסירב לעשות כן נאלצו ללוותו מחוץ לחדר המיון. בהמשך איימה התובעת כי אם יפגעו בבעלה, הרופא ימות בערב. בהמשך הדרך הוזמנה ניידת משטרה והוגשה תלונה כנגד התובעים.

אף הנתבעים 6-2 התגוננו בפני התביעה. אף הם אישרו את טענת האלימות המילולית הבוטה של התובעים. כתוצאה מכך נאלצו המאבטחים ללוות את התובע אל מחוץ חדר המיון כאשר התובעת משמיעה קריאות גנאי ואיומים.

3. לנוכח העובדה שלטענת בית החולים זירת האירוע תועדה בצילום, הונחה בפניי ובפני התובעים הקלטת הרלוונטית. בהמשך הדרך הונחו בפניי תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם-שלהם. מטעם בית החולים הוגש תצהירו של הרופא, ד"ר גל נוימן (להלן – "ד"ר נוימן"). מטעם הנתבעים 6-2 הוגשו תצהיריהם של המאבטחים, ואף תצהירו של הקב"ט הראשי של הנתבעת 6.

משכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. בעקבות הגשת סיכומי הטענות נטען על ידי ב"כ התובעים כי לסיכום טענות ב"כ בית החולים הוגנבו ראיות שלא כדין. הונחו בפניי תשובות ותגובות. זימנתי את ב"כ הצדדים לדיון.

בדיון זה הבהרתי כי הגם שאין בדעתי לקבוע מסמרות הרי כפות המאזניים, בסוגיה זו, נוטות לכאורה באופן משמעותי לזכות התובעים. ועם זאת סבור הייתי שהראיות האמורות הן בעלות חשיבות. משום כך המלצתי כי על מנת לאזן בין השיקולים האמורים יהיו רשאים התובעים להגיש תצהירי תגובה המתייחסים למסמכים אלו, וחרף יתרונם הדיוני של הנתבעים לא תינתן להם הזכות ליתן מענה לתצהירים אלו. אך בעקבות זאת יונחו בפניי סיכומי טענות משלימים. כך נעשה. עקב לחץ העבודה הרב בו אני מצוי ניתן פסק דיני רק עתה. עם ב"כ הצדדים הסליחה.

4. עיינתי במכלול חומר הראיות והטענות. לא שבעתי נחת, ולו מהתנהלותם של מי מבעלי הדין, הן המהותית והן הדיונית. להלן אפרוס, ולו באורח חלקי, את שורת ההשגות שיש לי כלפי כל אחד מבעלי הדין.

לעניינם של התובעים

5. טענתם של התובעים אודות הצורך הדחוף בטיפול בית החולים בבתם לא זכה לכל עיגון רפואי להנחת דעתי. אכן התובעים הופנו לבית החולים על ידי הרופא שלהם. בתם נבדקה ונמצאה לכאורה במצב כללי טוב, אך המצדיק את אשפוזה והמשך המעקב אחריה. משום כך גרסת בית החולים אודות האלימות המילולית שנקטו בה התובעים, לכל אורך הדרך, סבירה בעיניי. לא הייתה לתובעים, על פי שום אמת מידה רפואית, כל סיבה סבירה להתערב בשיקול הדעת ובסדרי העדיפויות של בית החולים, הגם שאני יכול להתייחס באהדה לחרדתם המובנת לשלומה של בתם הפעוטה.

6. בית החולים, מן הסתם, היה הומה באנשים. אלו, מן הסתם, יכולים היו לחזות בתקיפתו הנטענת של התובע ולמסור את גרסתם הבלתי אמצעית. התובעים הסתפקו בתצהירים שלהם, ולא מסרו כל תמיכה ראייתית שלכאורה ניתן היה להגישה.

7. בכתב התביעה נטען כי התובעים אף פנו בתלונה לשר הבריאות, ותלונתם לא טופלה. לא הוצגה בפניי התלונה האמורה. שמא האמור בה ושמא אי המענה הנטען, יכול היה אף הוא להזין את שיקול דעתי.

8. נטען והוכח כי המשטרה הגיעה למקום. ועם זאת לא טרחו התובעים להמציא לעיוני את תיק המשטרה. שמא עדויות שנגבו על ידי השוטרים מעוברים ושבים, שמא דוחות פעולה, אף הם היו יכולים להזין את שיקול דעתי.

9. מלכתחילה טענו התובעים כי הקלטת המתעדת את אשר ארע הייתה "מבושלת" והעלימה את האלימות הנטענת. משנדרשו התובעים להבהיר האם בדעתם להגיש חוות דעת מקצועית שתאמת זאת, הם השיבו שאין בדעתם לעשות כן. וחרף זאת הדבר לא מנע מן התובעים, בגדר סיכום טענותיהם, להמשיך ולטעון אודות העדר האמינות של הקלטת האמורה.

10. כעוצמת התוקפנות הנטענת נגד התובע, בולטת העובדה שבמסגרת התיעוד הרפואי שהונח בפניי בעקבות הטיפול שניתן לו, נמצאו ממצאים מינוריים שאינם עולים בקנה אחד עם אותה עוצמת תוקפנות נטענת.

11. ומעל הכל: התובעים לא סיפקו כל הסבר על שום מה נאלץ היה ד"ר נוימן להזעיק את המאבטחים, לכאורה ללא כל סיבה נראית לעין. במצב דברים זה אין לי אלא להניח כי סבירה ונכונה היא גרסתו של ד"ר נוימן שהדבר נעשה בעקבות איום באלימות שננקט כנגדו על ידי התובע. האיום באלימות מסתבר כהגיוני לנוכח תפיסתם של התובעים, שקבעתי שהייתה חסרת שחר, שבתם צריכה הייתה לקבל טיפול דחוף ומהיר יותר מזה שניתן לה, על יסוד שיקול דעת וסדרי עדיפויות של רופאי בית החולים.

לעניינו של בית החולים

12. התנהלותו הדיונית של בית החולים, לכל אורך הדרך, רחוקה מלהניח את הדעת, דרך המעטה שבהמעטה.

13. לסיכום טענות בית החולים הוגנבו שלא כדין ראיות. וכך, לסיכום הטענות צורף דוח אירוע באשר לאירועי ה- 6.11.07 (להלן-"דוח האירוע"), בחתימתם של ד"ר נוימן וד"ר איהאב חטיב (להלן – "ד"ר חטיב"). ועוד צורף דיווח על אירוע אלימות מיום 7.11.07 (להלן- "דוח האלימות") וכן יומן אירועים באשר למה שהתרחש באותו אירוע (להלן – "יומן האירועים").

סברתה של ב"כ בית החולים כי ממילא, לו נשמעות היו ראיות, היה בית החולים מציג מסמכים אלו היא חסרת שחר. מסמכים אלו היו מוצגים רק ככל שבמסגרת חקירה נגדית היה מי מב"כ הצדדים מגיש אותם. מנגד, לא הייתה כל סיבה מבוררת שמסמכים אלו לא יצורפו, כהלכה, לתצהיר עדותו של ד"ר נוימן ולתצהירי עדויותיהם של המאבטחים.

14. בכך לא מסתיימת מסכת ההתנהלות הנפסדת של בית החולים. ב"כ התובעים מצביע על סתירות בין גרסת ד"ר נוימן וד"ר חטיב, בהקשר לדו"ח האירוע שלהם. כך, ככל שעסקינן בסתירות לגבי שעת קבלתה של התינוקת לבית החולים. במסגרת סיכום טענות משלים של ב"כ בית החולים היא נוטלת חירות לעצמה לרשום כי "ההסבר לכך הוא פשוט - על המכתב אשר צורף כנספח א' לסיכומי הנתבע 1, חתומים שניים – ד"ר חטיב אשר טיפל ראשון וקיבל למעשה את התובעים ובתם לחדר המיון, וד"ר גל נוימן אשר באותה העת בכלל לא היה מעורב בטיפול בבתם של התובעים. למעשה, הפעם הראשונה בה התרחש ממשק בלתי אמצעי בין ד"ר נוימן לבין התובעים, היה לקראת השעה 23.00 בלילה כאשר בסמוך לחצות חש ד"ר נוימן מאוים ממש..." (סעיפים 3-2).

עסקינן בגרסה עובדתית מובהקת שבית החולים אמור היה ליתן לה תשתית בתצהירים. איש לא מנע מבית החולים מלהביא את תצהירו של ד"ר חטיב. איש לא מנע מד"ר נוימן לאבחן ולדייק מתי נוצר לראשונה בינו לבין התובעים אותו "ממשק בלתי אמצעי". הדרך לחפות על מחדל זה כאשר בסיכומי הטענות המשלימים מוגנבות ראיות, היא נפסדת.

15. כאמור, ד"ר חטיב היה אחד מן הרופאים שטיפל בתינוקת. לכאורה הוא אמור היה למסור עדות על אודות התוקפנות המילולית של התובעים, כנטען מתחילת הדרך. לא ניתן כל הסבר על שום מה לא נמסר תצהירו.

16. מתצהירו של ד"ר נוימן, ואף מדוח האירוע האמור, נלמד כי בתינוקת טיפלה אחות וכי עם התובעת דיברה עובדת סוציאלית. משום מה לא נמסרו תצהירים של מי מהן, שמא אף הם היו מזינים את שיקול דעתי. כבר ציינתי כי במקום שהו אנשים נוספים. אם ציינתי שמצפה הייתי שהתובעים יביאו מי מהם לעדות, קל וחומר שמצפה הייתי זאת הן מבית החולים והן מן המאבטחים.

17. בית החולים בא חשבון עם התובעים באשר לסתירות שנמצאו בגרסתם לעניין השעה המדויקת בה התקבלה התינוקת לבית החולים. לנוכח העובדה שהאירוע המדובר התרחש בחצות, לדבר יכולה הייתה להיות משמעות לעניין משך הזמן שבו המתינו התובעים להעברת התינוקת לאשפוז במחלקה. ואולם, ראשית, מצפה הייתי קודם כל שבית החולים יביא רישום ממוחשב על השעה האמורה. שנית, עד אשר בית החולים בא חשבון עם התובעים בעניין זה תמוה כי בעוד שד"ר נוימן, בתצהירו, מציין כי שעת הגעת התינוקת לחדר המיון הייתה "קצת לפני השעה 23.00" (סעיף 5), הרי בדו"ח האירוע הוא מציין כי הדבר קרה בשעה 21.20.

18. בעוד שבדוח האירוע מציין ד"ר נוימן, עובר להזעקת המאבטחים, כי "בשלב מסוים האב איים בתקיפה פיזית", הרי רק בתצהירו, שנעשה שנים לאחר מכן, הוא יודע למסור ציטוט מדויק על פיו התובע אמר לו "כדאי שלא תדבר ואל תקום מהכיסא כי אם תקום תקבל מכות" (סעיף 10). פליאה היא בעיניי הכיצד הציטוט המדויק האמור לא בא זכרו, אם אכן היה, אלא בחלוף שנים ולא בזמן-אמת. כך, הגם שבהמשך דוח האירוע יודעים ד"ר נוימן וד"ר חטיב לצטט כי בהמשך הדרך נוסף איום שבני המשפחה "יחזרו עם עוד 20 איש ויתנקמו בכולם".

19. כך, באשר לתובע. ככל שעסקינן בתובעת בדוח האירוע נטען כי "האם המשיכה בצעקותיה ואיימה על הרופא ברצח". מנגד, בתצהירו של ד"ר נוימן נמסר מפי התובעת ציטוט הנחזה להיות מדויק על פיו היא אמרה "אם פוגעים בו אתה מת הערב" (סעיף 15). התמיהה אודות הזיכרון המילולי המדויק הנטען, אחרי שנים, שלא נרשם בזמן-אמת, ממשיכה ומתעצמת.

20. משהגיעו המאבטחים, כך תצהירו של ד"ר נוימן, "הם פנו ברוגע ובאדיבות אל התובע כדי לשמוע את גרסתו" (סעיף 12). אף גרסה זו אינה מתיישבת באופן סביר עם הדינמיקה שהתרחשה במקום ועליה יורחב הדיבור כאשר אדרש לעניינם של המאבטחים.

21. בית החולים טוען כי אף הוא הגיש תלונה כנגד התובעים. בית החולים אף הוא, כמוהו כיתר בעלי הדין, לא המציא לעיוני את תיק המשטרה. ואולם הוא אף לא המציא, כפי שהמציאו התובעים, ולו רישום משטרתי המאשר שלא רק התובעים הגישו תלונה כנגד בית החולים, אלא אף בית החולים הגיש תלונה כנגדם.

22. עיינתי בקלטת הנטענת. אכן אין לי ספק כי הקלטת האמורה היא אוטנטית ואמינה מבחינת הרצף שבה. ואולם לא שזפו עיניי, ולו כזית, כל תמונה אודות החיכוך שאין ספק שהיה בין התובעים לבין המאבטחים. משום כך טענת בית החולים כי הקלטת מבססת את גרסת הנתבעים, היא חסרת שחר. הקלטת אינה תומכת, ולו בגרסת מי מבעלי הדין. הדבר למצער תמוה. אם אכן לא כל שטח בית החולים, מלכתחילה, מכוסה במצלמות, מצפה הייתי שהדבר ייטען מפורשות. ואולם במקרה זה מתעצם מחדלו של בית החולים, ושל המאבטחים, שלא עיבו את גרסתם בעדויות אחרות, אם של מבקרי בית החולים ואם של שורת עובדים נוספת שאמורה הייתה לחזות באירוע שלכל הדעות אינו שגרתי. ואם שטח בית החולים, מלכתחילה, מכוסה במצלמות, הרי לא הונחה בפניי המצלמה הרלוונטית שמתעדת את החיכוך הנטען, על מנת שאוכל להכריע גרסתו של מי מקובלת עליי יותר.

אכן מן הקלטת אני רואה, לכאורה, את המאבטחים מגיעים במרוצה למקום כלשהו. במקום כלשהו זה, שאיננו נראה לנגד עיניי, מתרחש מה שמתרחש בין המאבטחים לבין התובע. לאחר מכן אני רואה את התובע ישוב כאשר המאבטחים נמצאים מסביבו. חלק מן העוברים ושבים נחזים כמי שראו אירוע לא שגרתי. מן הסתם ניתן היה להתחקות אחריהם ולהביא את עדותם. לבית החולים בוודאי אמורים להיות רישומים מי פקד את בית החולים ואת חדר המיון ילדים, במועד הרלוונטי.

לעניינם של המאבטחים

23. כאמור לסיכומי טענות בית החולים הוגנבו מסמכים מזמן-אמת באשר לקרות האירוע. לכאורה מסמכים אלו, אמורים היו לעמוד בלב תצהיריהם של המאבטחים. מסמכים אלו, והם דוח האלימות ויומן האירועים, לכאורה משקפים דברים כהווייתם. העובדה שמסמכים אלו לא צורפו לתצהיריהם של המאבטחים מעוררת חשד כבד באשר להתנהלותם של המאבטחים.

24. המאבטחים, בתצהיריהם, מתנבאים כמעט באותה לשון. הם מצביעים על נוהלי העבודה שלהם, באורח כללי. הם מתארים את מצוקת שגרת חייהם ואת ההתמודדות היומיומית שלהם עם תופעת האלימות. ואולם, ככל שעסקינן באירוע הספציפי שבפניי, מקמצים המאבטחים בתיאורם. המאבטחים מתארים את השתוללותם של התובעים שלא פסקה. ואולם, כך נטען למשל על ידי סרגיי חנקים, "על פי הנוהלים הורחק התובע ממקום האירוע, לא נהגנו באלימות ואיני נוהג באלימות אף פעם" (סעיף 24). ואכן, תיאור זה אף תואם את הנטען בכתב ההגנה על פיו המאבטחים, באשר לתובע, "נאלצו ... ללוותו אל מחוץ לחדר המיון" (סעיף 18), ומתיאור זה ניתן היה ללמוד על "ליווי", אכן "ברוגע ואדיבות" כגרסתו של ד"ר נוימן.

25. ואולם לא זו בלבד שהדבר בלתי סביר, לנוכח הדינמיקה של האירוע, הדבר אינו מתיישב עם דוח האלימות ויומן האירועים. מדוח האלימות נטען כי אותו סרגיי מציין ש"לאחר שהסקתי כי הנ"ל מסוכן לרופא, הוא הוצא בהפעלת כוח סביר". עניין השימוש ב"כוח סביר", חזר ונשנה. וכך, בהמשך, נטען כי "כאשר תוך כדי ההוצאה הנ"ל התנגד הופעל כוח יותר חזק".

ואם בכל אלו לא די הרי ביומן האירועים ניתן לדבר תיאור מפורט יותר. וכך נרשם כי שעה שנעשה ניסיון להוציא את התובע "בהפעלת כוח סביר" הרי "תוך כדי ההוצאה הנ"ל מנסה לתקוף אותי ונעשים מספר בריחים על זרועותיו וצווארו של החשוד. הנ"ל מרותק לרצפה עד להרגעתו. לאחר מכן מעוכב עד להגעת ניידת המשטרה".

26. במצב דברים זה מצפה הייתי שתצהיריהם של המאבטחים יעמדו בקנה אחד עם התיאור האמור. אף מצפה הייתי שכל אחד מן המאבטחים, לעניינו, יספר על מידת מעורבותו באותו חיכוך. והרי, כך עליי להניח, מי שעשה "מספר בריחים על זרועותיו" הוא אינו מי שעשה זאת על "צווארו של החשוד". ושמא מישהו אחר נאלץ היה לגרום לכך שהתובע היה "מרותק לרצפה".

ודוקו: אילו המאבטחים, בגאון וביושר, היו מאמצים בתצהיריהם את התיאורים האמורים, אך מנסים לשכנע שלנוכח נסיבות המקרה מדובר בהפעלת כוח סביר, הייתי שוקל באורח ענייני האם מדובר אכן בכוח סביר, אם לאו. אז הייתי קשוב, עניינית, לשקול כל תובנה לעניין זה. ואולם משעה שהמאבטחים כלל אינם פותחים במלאכה, אלא מנסים להרחיק לכת לגרסה חסרת סבירות על פיה לא ננקטה, כלל ועיקר, כל אלימות, אין לי אלא להסיק שהם מנסים להסתיר ממני את המציאות כהווייתה. ומשכך, נקל לי לקבוע כי המאבטחים נקטו כלפי התובע בהפעלת כוח בלתי סביר, ובלתי מידתי.

דיון והכרעה

27. הממצאים עד הנה אינם מחמיאים, דרך המעטה, למי מבעלי הדין בפרשה זו. אכן אני מתייחס באהדה רבה למצוקתם היומיומית הן של הגורמים הרפואיים והן של המאבטחים, מול תופעת אלימות מילולית ופיזית שלהוותם פוקדת אותם לא אחת וגורמת להם למידה לא מבוטלת של תסכול, פחד והשפלה. ואולם אין בכל אלו כדי לפטור את בית המשפט מבחינה חוזרת ופרטנית של ניתוח עובדתי, בכל פרשה ופרשה.

28. משכל אלו לנגד עיניי נהיר לי שיש לדחות מכל וכל את התביעה נגד בית החולים. הנני קובע כי התובע נקט באלימות מילולית ובאיומים כלפי ד"ר נוימן, משעה שלא נענה לדרישתו הנחרצת לטפל מיד בבתו. משום כך התנהלותו של ד"ר נוימן, בכך שהזעיק את המאבטחים, הייתה סבירה ומתחייבת בנסיבות, גם בהינתן הביקורת שהשמעתי על חלקים מעדותו ועל מחדלים ראייתיים ודיוניים בהתנהלותו של בית החולים. מכאן כי על התובעים לבוא בטענות, בעיקר על עצמם, משעה שהיו אלו הם שחוללו את הסיטואציה שהולידה את התובענה שבפניי.

29. המאבטחים הגיעו למקום ונאלצו להתמודד עם התנהגותו האלימה של התובע, ואף נאלצו לנקוט נגדו בכוח סביר. ואולם, לנוכח ניתוח הדברים עד הנה, אין לי ספק שהמאבטחים נקטו בכוח בלתי סביר נגד התובע ובהמשך הדרך, כמסתבר, ניסו לתאר התנהלות נטולת כל מימד של הפעלת כוח, ובאורח חשוד ובלתי סביר.

30. האחריות לאירוע, איפוא, מתחלקת בין התובעים לבין המאבטחים. הנני סבור כי התובעים נושאים ב- 70% מן האחריות לכך ואילו המאבטחים ב- 30% הנותרים. בגין עוגמת הנפש שהוסבה לתובעים והכאב והסבל שנגרמו לתובע, בעיקר לאחר שאני דוחה את תיאורו המוגזם באשר להיקף הפגיעות שנגרמו לו, זכאים התובעים לסכום של 10,000 ₪ ש- 30% הימנו עולה לכדי 3,000 ₪.

31. איש מבעלי הדין אינו זכאי לפסיקת הוצאות. וכך, הגם שבדעתי לדחות את התביעה נגד בית החולים הרי לנוכח התנהלותו, אין בדעתי לחייב את התובעים לשלם לבית החולים הוצאות משפט כל עיקר. הגם שבדעתי לחייב את הנתבעים 6-2 בסכום האמור, הרי משום העובדה שהתובעים נושאים בעיקר האחריות לאירוע, אף אין בדעתי לזכות את התובעים בהוצאות משפט כל עיקר.

סוף דבר

32. לפיכך הנני דוחה את תביעת התובעים נגד הנתבע 1.

הנני מחייב את הנתבעים 6-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 3,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעים תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

33. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד סיון תשע"ג, 23 מאי 2013, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא