מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1. לטענת התובעים, הם שילמו בגין אגרת חיבור שתי יחידות דיור לתשתית המים סך של 4,500 ₪ לכל יחידת דיור. ואולם, שעה שבאו ודרשו את החיבור בפועל, נתקלו בסירוב, זהו הבסיס לתובענה שבנדון. ויוסבר, עלות אגרת חיבור למים, לשיטת התובעים, הינה 4,500 ₪ וזאת בשים לב להחלטת הנתבעת 2 מיום 29.1.2001. בהסתמך על החלטה זו, שילמו התובעים בגין יחידות הדיור באופן הבא: ביום 17.4.2005 סך של 4,500 ₪ וביום 5.9.2007 סך נוסף של 4,500 ₪. כל תשלום היה בגין יחידת דיור נפרדת ובסה"כ שתי יחידות דיור. כאשר הסתיימה בניית יחידות הדיור האמורות, פנו התובעים לנתבעת 2 בבקשה כי זו תפעל לחיבור היחידות לתשתית המים. הנתבעת 2 סירבה וטענה כי סמכויותיה בעניין זה הועברו לידי הנתבעת 1, הוא תאגיד המים המקומי אשר הוקם במהלך שנת 2008. התובעים פנו לנתבעת 1, אך זו לא הכירה בתשלום האגרות שנעשה על ידם כמפורט לעיל ודרשה כי יפעלו לתשלום האגרות המתאימות בעניין. התובעים ביקשו את התערבות הנתבעת 2 בעניין ולטענתם, ראש המועצה של הנתבעת 2 הודה בזכותם לעיל תוך שהוא פנה בכתב לנתבעת 1, הודיע כי התובעים שילמו את כל האגרות הנדרשות ודרש את חיבורם למים. פניה זו הביאה לידי כך שהנתבעת 1 הכירה בתשלום אחד שבוצע על סך של 4,500 ₪, אך עדיין דרשה סכום נוסף בעבור חיבור אותה יחידת הדיור, סך של 9,126 ₪. לגבי יחידת הדיור השנייה טענה הנתבעת 1 כי לא שולם בגינה מאום ויש לשלם את מלוא האגרה. מוסיפים התובעים וטוענים כי לאחר פניות רבות בעניין הודתה הנתבעת 1 כי למעשה אין כל חוב בגין האגרות האמורות. ואולם, על אף האמור, היחידות לא חוברו למים, מה שאילץ את התובעים לפנות פעם נוספת לנתבעת 1. בפניה זו, הודיעה הנתבעת 1 כי התיק של התובעים אצל אבד וכי עליהם להמציא את כל המסמכים מחדש. בלית ברירה שילמו התובעים את הסך של 11,380 ₪ בגין חיבורה של יחידת דיור אחת לתשתית המים וזאת מבלי שיהא בכך כדי להודות או לוותר על טענותיהם. במסגרת התביעה מבוקשת השבת הסכום ששולם בסך של 11,380 ₪ וכן הכרת בית המשפט בכך שהתשלומים שבוצעו על סך של, כל אחד, 4,500 ₪, יוכרו ככאלה המכסים את האגרות הנדרשות. כן נתבעו פיצויים בסכום כולל של 20,000 ₪.
2. לטענת הנתבעת 1, היא תאגיד סטטוטורי אשר הוקם מכוח חוק תאגיד מים וביוב תשס"א-2001 וזאת לשם מתן שירותי מים וביוב למספר רשויות מקומיות ולרבות לנתבעת 2. לטענתה, ההחלטה עליה מסתמכים התובעים, לפיה, הנתבעת 2 קבעה שהאגרה תעמוד על סך של 4,500 ₪ בעבור כל יחידת דיור, אינה חוקית ולכן לא כיבדו אותה. לשיטתה, אי החוקיות נובע מכך שההחלטה האמורה של הנתבעת 2 עומדת בסתירה גמורה לחוק העזר העירוני. אשר על פיו, האגרה מחושבת בהתאם לשטח בניה ושטח הקרקע. משכך, שעה שהאגרה נקבעה כסכום קבוע אשר אינו מביא בחשבון את שטח הבניה ושטח הקרקע - הרי שההחלטה אינה חוקית. עוד נטען, כי אף אילו החלטה זו הייתה חוקית הרי שהיא אינה רלבנטית שעה שניתנה לפני המועד הקובע - הקמת הנתבעת 1 במהלך שלהי שנת 2008. לגבי התשלומים שבוצעו, נטען כי הם מתייחסים רק עבור הנחת צינור מים ולא בגין היטל ביוב וזאת כפי שניתן לראות מנספחי כתב התביעה (המוכחשים כשלעצמם). כן נטען כי, אחד מאישורי התשלום שצורפו, הופק לטובת צד ג' שאינו תובע בהליך דנן, מה גם שאותו צד ג' אינו מופיע בהיתר הבניה לנכס נשוא התובענה דנן. באשר למכתבו הנטען של ראש המועצה בנתבעת 2, טוענת הנתבעת 1 כי הוא הוצא לטובת צד ג' אחר, שוב צד ג' אשר אינו תובע בהליך דנן, מה גם שהמכתב מתייחס רק לעניין מים ולא לביוב. לגבי התשלומים שבוצעו טוענת הנתבעת 1 כי היא הכירה בתשלום בסך של 4,500 ₪ וקיזזה אותו מאגרת המים בלבד. הסכום שקוזז, הוצמד ליום הקיזוז והועמד על סך של 5,164 ₪. בסופו של יום נטען כי התובעים הודו בטענות הנתבעת 1 שעה ששילמו את מלוא האגרה הנדרשת בגין יחידת דיור אחת. הנתבעת 1 הוסיפה וטענה כנגד סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענה.
3. לטענת הנתבעת 2, דין התביעה כנגדה להידחות על הסף, בין היתר נוכח קיומה של התיישנות, וכן קיומו של שיהוי ניכר בהגשת התביעה כנגדה. נטען כי הנתבעת 2 הסתמכה על כך שהתובעים זנחו טענותיהם כנגדה במרוצת השנים ומכאן אין זה ראוי לברר התביעה בעניינה. עוד נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר והנתבעת 2 שינתה מצבה לרעה ואף סייעה לתובעים מול הנתבעת 1. נוסף על כך טוענת הנתבעת 2 כי התביעה הוגשה בתום לב, לאחר שלכל אורך הדרך, הציגו התובעים מצג שווא לפיו הם אינם מתכוונים לתבוע את הנתבעת 2 ולכן זו סייעה להם. באשר לסעדים המבוקשים הרי שאין הם יכולים לעמוד כנגד הנתבעת 2, שעה שכל הסמכויות בעניין חיבור יחידות דיור לתשתית מים וביוב וכן תשלומי כספים והשבות הועברו לידי הנתבעת 1 כבר בשנת 2008. עוד נטען כי התובעים לא שילמו את כל אגרות המים והביוב כפי שהם נדרשו ולכן דין התביעה להידחות אף מטעם זה.
4. בדיון הוכחות שהתקיים בפני העיד מטעם התביעה מר סעאידה חאלד, הוא אביהם של התובעים 2 - 3 (להלן- "התובע 1"). מטעם הנתבעת 1 העיד מר שאדי ח'ורי (להלן- "נציג הנתבעת 1"). יצוין כי בדיון שהתקיים ביום 16.11.2015 נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 2 בהסכמת הצדדים.

דיון:

1. מבחינת טענות הצדדים עולה כי לשיטת התובעים, התובע 1 שהינו אביהם של התובעים 2 - 3 רצה לסייע בידיהם עת אלו יבנו את בתיהם. לצורך כך, הוא רכש עבורם שני חיבורים למים (ראו פרוטוקול הדיון עמ' 1 ש' 20 - 23). והנה, כאשר אלו בנו את בתיהם, נדרשו התובעים 2 - 3 לשלם סכומים נוספים, מעבר למה ששולמו, זאת כפי שנטען על ידי התביעה. על כך מלינים כעת התובעים. מנגד, טוענת הנתבעת 1 כי התשלומים שנטען כי שולמו על ידי התובע 1, אינם יכולים לכסות את אגרת המים והביוב, שכן החלטה של הנתבעת 2 בדבר גובה האגרה אינה חוקית והיא מנוגדת לחוק העזר העירוני בעניין. שעה שכך, היה על התובעים לשלם את האגרה במלואה. זוהי למעשה, יריעת המחלוקת בין הצדדים.
2. תשלום האגרות בפועל

תחילה יש לבחון את השאלה האם עמדו התובעים בנטל להוכיח כי שילמו את הסך של 4,500 ₪ בעבור כל יחידת דיור, וביחד 9,000 ₪. נוכח כך שמדובר בשני יחידות דיור שונות ולמען הנוחות, אתייחס לכל אחת מהן בנפרד.

יחידת דיור ראשונה - נכס מס' 3470200 במסגרת ההליך דנן:

לטענת התובעים, התשלום בוצע ביום 17.4.2005 וזאת בסך של 4,500 ₪. התובעים צירפו לכתב התביעה אישור לכאורה לפיו ביום 17.4.2005 שולם על ידי התובע 1, סך של 4,500 ₪ (נספח ב' לכתב התביעה). כן צורף מכתבו של ראש המועצה בנתבעת 2 מיום 17.3.2010, במכתב נטען כי הוא בעניינם של התובעים וכי שולמה אגרה ביום 17.4.2005. מנגד, הנתבעת 1 טענה כי היא הכירה בתשלום זה וכי היא זיכתה את התובעים בגינו במסגרת הליך החיבור לתשתית (ראו למשל סע' 12 לתצהיר נציג הנתבעת 1).

נוכח האמור, הרי שהתובעים עמדו בנטל הדרוש להוכיח כי שילמו את הסך של 4,500 ₪ בעבור יחידת הדיור הראשונה, נכס מס' 3470200.

יחידת דיור שנייה - נכס מס' 3470100 במסגרת ההליך דנן:

לטענת התובעים, התשלום בוצע ביום 5.9.2007 וזאת בסך של 4,500 ₪. התובעים צירפו לכתב התביעה אישור לכאורה לפיו ביום 5.9.2007 שולם על ידיהם, סך של 4,500 ₪ (נספח ב' לכתב התביעה). כן צורף מכתבו של ראש המועצה בנתבעת 2 מיום 17.3.2010, במכתב נטען כי הוא בעניינם של התובעים וכי שולמה אגרה ביום 5.9.2007. מנגד, הנתבעת 1 טענה כי אישור התשלום עליו מסתמכים התובעים אינו נוגע ליחידת דיור נשוא התובענה, וכי התשלום בוצע על ידי צד ג' שלא תובע כעת, צד ג' אשר אף אינו מופיע בבקשת להיתר בניה שהוגש בעניין יחידת הדיור השנייה. משכך, לא הכירה הנתבעת 1 בתשלום זה.

עיון באישור המוצג על ידי התובעים מלמד כי בפרטי זיהוי הנכס בעבורו בוצע התשלום מופיע נכס מס' 7003301. והרי מספר נכס זה שונה מזה של יחידת הדיור השנייה נשוא התובענה דנן. בהקשר זה יוער כי נציג הנתבעת 1 העיד בדיון כי נכס מס' 7003301 אינו מוכר לנתבעת 1 (פרוטוקול הדיון עמ' 13 ש' 28 - 29). כמו כן עלה מעדותו של נציג הנתבעת 1 כי למעשה לא נעשו פניות לנתבעת 2 בעניין נכס מס' 7003301, וכן לא בעניין זהותו של צד ג' הנטען. יצוין בהקשר זה כי צד ג' הנטען הוא בן אחר של התובע 1. למעשה, במקום אחד בעדותו של נציג הנתבעת 1, עלה כי אולי הנתבעת 1 פנתה טלפונית לנתבעת 2 (שם עמ' 1 3ש' 13 - 14). כאשר לאורך עדותו לא עלה באופן משכנע דיו כי נעשו בירורים כנים ומלאים מול הנתבעת 2 בעניין יחידת הדיור השנייה. לדברים האמורים אוסיף ואציין כי לא נסתר האמור במכתבו של ראש המועצה בנתבעת 2, מכתב אשר תוכנו מדבר בעד עצמו כי שולמה אגרה בעניין. בחינת כלל החומר שהונח ובשים לב לאמור לעיל הרי שהתובעים עמדו בנטל להוכיח כי שולם על ידם התשלום השני מיום 5.9.2007. כמו כן, שעה שעלה מהדיון שהתקיים בפני כי למעשה הנתבעת 1 לא עשתה די כדי לברר טענותיהם של התובעים בעניין, כך שהתשלום מיום 5.9.2007, היה בגין יחידת הדיור השנייה. הרי שיש מקום לקבל טענותיהם ולקשור תשלום זה שבוצע ביום 5.9.2007 ליחידת הדיור השנייה. למען שלמות התמונה אציין כי במהלך הדיון הצהיר בא כוח הנתבעת 2 כי המסמכים שצורפו על ידי התובעים ולרבות אישורי התשלום הם מסמכים אותנטיים (פרוטוקול הדיון עמ' 8 ש' 15).

באשר לטענת הנתבעת 1 לפיה בעצם התשלום שבוצע על ידי התובע 1 ביום 14.8.2013 בגין יחידת הדיור השנייה ובסך כולל של 11,380 ₪ יש כדי להוות הודאה מצידם של התובעים בטענות הנתבעת 1, אציין כי אין בידי לקבל עמדה זו. אין לראות בתשלום זה שנעשה תחת מחאה ותוך מתן הסבר הגיוני מצידם של התובעים לפיו באי תשלום יחידת הדיור לא הייתה מחוברת לתשתית מים עד תום ההליך דנן, כתשלום אשר מהווה הודאה.

נוכח האמור, הרי שהתובעים עמדו בנטל הדרוש להוכיח כי שילמו את הסך של 4,500 ₪ בעבור יחידת הדיור השנייה, נכס מס' 3470100.

1. האם התשלום הינו בגין אגרת מים וביוב או תשלום חלקי

לטענת התובעים, יש לראות בתשלומים שבוצעו משום תשלומים מלאים של אגרת מים וביוב. מנגד, טוענת הנתבעת 1, כי מדובר בתשלום חלקי בלבד ובוודאי שאינו מכסה את כל האגרה הנדרשת לצורך החיבור למים ולביוב.

בחינה של המסמכים מלמדת כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי התשלום הינו התשלום המלא הנדרש עבור אגרת מים וביוב.

כך, מעיון בנספח ב' לכתב התביעה, הוא אישורי התשלום הנטענים, עולה כי נכתב בו מפורשות שהתשלום הינו עבור הנחת צינור מים. אין באישורי התשלום כל רמז כי מדובר באגרת תשתית מים וביוב במלואה. יתרה מזאת, בשורה אשר עוסקת בתשלום עבור היטל ביוב לא מולא דבר, קרי התשלום בסך של 4,500 ₪ היה רק בגין הנחת צינור מים. כמו כן, כאשר נשאל התובע 3 בעדותו האם שילם עבור חיבור מים לנתבעת 2 הוא לא הצליח להציג אישור מתאים אלא השיב בקצרה כי שילם (פרוטוקול הדיון עמ' 10 ש' 14 - 21). בהמשך עדותו הפנה למסמכים והודה כי מי ששילם בפועל עבור חיבור מים היו בניו ולא הוא (שם בעמ' 11). עוד יצוין כי הנתבעת 1 פנתה לתובעים ביום 6.4.2010 והסבירה כי בהתאם לחישוב שבוצע ולאחר ניכוי התשלום ששולם על ידם, עדיין נמצא פער בין גובה ההיטל שיש לשלם לבין מה ששולם בפועל וכן צורפה דרישת תשלום מעודכנת ומפורטת בעניין (ראו נספח ד לכתב התביעה). מדרישת התשלום עולה בבירור כי נותר לתשלום בעבור יחידת הדיור הראשונה סך של 9,126 ₪ תוך שמסכום זה נוכה הסך של 4,500 ₪ (לאחר הצמדה וריבית נוכה סך של 5,164 ₪). אתייחס לנספח ח' עליו מסתמכים התובעים כאילו הוא מוכיח שאכן בשלב מסוים הנתבעת 1 קיבלה טענותיהם והחוב עודכן ל-0 ₪. בחינה של נספח ח' מיום 27.7.2011, מלמדת כי אין בו די פרטים כדי לאמת שאכן הנתבעת 1 קיבלה את הטענות ביחס לשתי יחידות הדיור. מה שכן יש בו כדי לרמוז אך בדוחק, כי עבור יחידת הדיור הראשונה אין חוב לתשלום ואולם עיון בו מלמד כי יחידת הדיור אינה מוגדרת בגודלה במסמך, כמו כן במסמך נכתב בכותרות - גביה עירונית. למעשה, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח ולקשור כי אכן מסמך זה הונפק על ידי הנתבעת 1, כי הוא אכן מדויק ונכון. אם לא די בכך, הרי שהנתבעת טענה באופן מפורש כי מסמך זה מתייחס אך ורק לחוב בגין צריכת מים שוטפת - טענה זו לא נסתרה על ידי מי מהתובעים. ולאחר שעיינתי בנספח האמור וכן ביתר תיק בית המשפט שוכנעתי כי טענת הנתבעת בעניין זה הוכחה כדבעי.

נוכח כל האמור הרי שהתובעים לא הוכיח ששילמו את אגרת הביוב והמים במלואה.

1. ישיבת המועצה מיום 29.1.2001 ושאלת חוקיותה – החלטת הנתבעת 2

לטענת התובעים, על פי החלטת הנתבעת 2, המועצה המקומית שיבלי-אום אל גאנם, אגרת המים הועמדה על סכום כולל של 4,500 ₪, עבור כל יחידת דיור. הנתבעת 1 מלינה וטוענת כי החלטה זו מנוגדת לחוק העזק העירוני וכי בשל כך היא איננה חוקית.

התובעים צירפו את פרוטוקול ישיבת הנתבעת 2 מיום 29.1.2001. עיון בפרוטוקול מלמד כי לכאורה הועלתה הצעת ראש המועצה של הנתבעת 2 לפיו יש לעדכן את אגרת החיבור למים לסכום של 4,500 ₪ וזאת תוך שסגנו, שיבלי נאסר העיר באופן מפורש שיש צורך בתיקון חוק העזר העירוני. חברי המועצה בנתבעת 2 הצביעו פה אחד בדבר הצעת ראש מועצת הנתבעת 2:

"3. אגרת חיבור מים לכל יחידת דיור

ראש המועצה הציע 4500 ₪ סכום חד פעמי לכל יחידת דיור. הסכום של 3500 ₪ לכל יחידה נוספת (קומה שניה או שלישית)

...

נסאר: צריך לתקן חוק עזר בכדי להוריד את אגרת המים אני מציע שהאגרה תהיה 4500 ₪.

מליאת המועצה הצביעה פה אחד בדבר ההצעה".

(נספח א לכתב התביעה).

בפועל, נוכח המציאות כפי שהוצגה בפני, עלה כי סכום עלות האגרה בחוק העזר העירוני לא תוקנה בפועל. כך למשל, התובעים לא נתנו כל הסבר סביר מדוע, על אף החלטת הנתבעת 2, כלשונם, המשיכה הנתבעת 1 ודרשה מהם תשלומים בסכומים גבוהים יותר. עוד יצוין כי אין בהחלטה כל התייחסות לסוגיית הביוב אלא כל שהתקבל הוא הצעה בדבר תיקון עלות החיבור למים. עוד יצויין כי התובעים אף לא הצביעו על מקרה אחד אחר בו אדם אחר שילם אגרת חיבור למים בסך של 4,500 ₪ בלבד וכי תשלום זה היווה כל אגרת היטל מים וביוב. ויוזכר כי התובעים טענו, לא אחת כי: "במשך תקופה ממושכת, נבנו בכפר שיבלי אום אל גאנם מספר רב של בתים, אשר עברו הליך התשלום של החיבור למים הנדרש לצורך הנפקת היתר בנייה כדין. החלטה המועצה נותרה בעינה עד לעצם כתיבת שורות אילו, החלטה זו מעולם לא בוטלה, מעולם לא הוגש עליה השגה כל שהיא, ולמעשה החלטה זו היוותה נר לרגלי אנשי המועצה בהתנהלות שלהם בכל הקשור לתשלום היטל חיבור המים הנדרש" (ראו למשל סיכומי התובעים בסע' 4 - 5). כמו כן, התובעים לא הצביעו על חוק העזר העירוני הרלבנטי ולא הראו כיצד קיימת בו התאמה לטענותיהם. נוכח כל האמור הנני סבורה כי אין לראות בהחלטה הנתבעת 2 המצוטטת לעיל די בנסיבות העניין כדי להצדיק קבלת טענות התובעים בעניין זה. כן אוסיף ואסביר כי כל רשות מקומית שואבת סמכותה ממן המסגרת הנורמטיבית הסובבת אותה. בענייננו, התובעים, אשר נטל הוכחת התביעה מוטל על כתפיהם, לא עמדו בנטל זה. התובעים לא הביאו ולא פירטו אודות המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית, לא הצביעו על חוק העזר העירוני הרלבנטי, והכל תוך שיוזכר כי התובעים הם הטוענים כי החלטה זו חוקית ומחייבת את הנתבעת 1.

1. התחייבות הרשות המקומית

לטענת התובעים, יש לראות בהתנהלות הנתבעת 2 כמחייבת. כך, שהתשלום שבוצע על ידם יוכר כתשלום המלא בגין אגרת מים וביוב. הנתבעת 1 דוחה מכל וכל טענות מסוג זה. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, שוכנעתי כי טענות אלו של התובעים, לא הוכחו על ידם. מה גם שהנתבעת 2 סתרה גישה זו בכתב הגנתה, עת הסבירה כי סייעה לתובעים ועלה באופן ברור כי לא הייתה כל התחייבות מספיקה כדי ליצר לתובעים סעד מן הנתבע כעת. בפנייתו של ראש הרשות המקומית לנתבעת 1 אין כדי לחייב בנסיבות המקרה דנן. מה גם שהוכח כי קיימת אי חוקיות בהחלטת הנתבעת 2 מיום 29.1.2001 בדבר תיקון האגרה לסכום של 4,500 ₪. התחייבות של רשות ציבורית יש להוכיח באמצעות המבחנים המוכרים בפסיקה בעניין. התובעים לא עשו כן. עוד אוסיף ואציין התחייבות שלטונית, אין היא לזמן בלתי מוגבל ואין האזרח רשאי להסתמך עליה מן הבחינה הכלכלית. הוראות החוק הן התוחמות את גבולות פעולותיה של הרשות הציבורית והן אשר קובעות את חובותיו של האזרח במישור הכלכלי בנסיבות העניין דנן. שעה שכך, לא מצאתי כי יש בטענות התובעים כדי לחייב את הנתבעת 1 כך שהתשלומים ששולמו על ידי התובעים ייחשבו כמכסים את כל האגרה הנדרשת על פי החוק. ויוזכר כי בעוד שהתובעים טוענים כי התשלום בגין 4,500 ₪ היה נהוג ועדיין נהוג בנתבעות, הרי שהם לא הצביעו ולו על מקרה בודד בו אירע כנטען על ידם.

1. פיצויים

לטענת התובעים, סך הפיצויים המגיעים להם, מלבד סעד ההשבה, הינו בסך כולל של 20,000 ₪. הנתבעת 1 דוחה אף טענות אלה מכל וכל. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בשים לב לכך שלמעשה נקבע כי דין התביעה להידחות במובן זה שטענת התובעים כאילו הסך של 4,500 ₪ הינו הסך הדרוש כי לכסות אגרת מים וביוב נדחתה במלואה, הרי שלא מצאתי מקום לפסוק כל פיצוי בעניין זה. מה גם שהנזקים הנטענים לא הוכחו, לא פורטו וממילא לא נמצא כל צידוק שבדין להיעתר לסעד זה ולו באופן חלקי.

1. סמכות עניינית

לטענת הנתבעת 1 הרי שדין התביעה להידחות מפאת חוסר סמכות עניינית. ואולם, בעוד שהנתבעת סומכת ידיה על ת"א (שלום - נצ') 12671-05-13 עואודה ואח' נ' גליל תחתון בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 1.12.2013), הרי שעל פי אותה החלטה עולה כי בית המשפט פסק בדבר העדר סמכות עניינית שעה שסבר כי מדובר בצו עשה אשר תוקף החלטה של הרשות, החלטה אשר כוללת שיקולים של הוצאת היתר בניה, הנחת צינורות, כניסה לחצרים וכיו'. במקרה הנבחן בפני כעת, אין כל שאלה בעניין זה, הנתבעת כלל לא תקפה סוגיה זו, כל שנטען הוא שבאי תשלום מלוא ההיטל הנדרש לא יחובר הנכס למים. עוד ייאמר כי באותה החלטה הנטענת על ידי הנתבעת 1 כתוב מפורשות שאין הלכה פסוקה בסוגיה זו וכי קיימות פסיקות סותרות של ערכאות שונות. בין כה ובין כה, שעה שברור כי יחידת דיור אחת חוברה זה מכבר לתשתית המים תוך שלגבי יחידת הדיור האחרת, כל המחלוקת נותרה בכך שרק לאחר ביצוע תשלום מלוא האגרה תחובר היחידה אין בכך כדי לפגוע בסמכותו של בית משפט זה. להיפך, עולה באופן ברור כי המחלוקת בין הצדדים הינה כספית גרידא ואין תקיפה מנהלית המצריכה פנייה לערכאה שיפוטית אחרת. ככל ותהא מחלוקת מעין זו לאחר ביצוע התשלום הרי שמובן מאליו כי על הצדדים לפנות לערכאה המתאימה ובשים לב לסוג המחלוקת שתהא.

זאת ועוד, בסיכומים, נטען על ידי הנתבעת 1 כי העדר הסמכות מיוחס לסוגיית החיבור לתשתית הביוב (פרוטוקול הדיון עמ' 15 ש' 23 - 25) ואולם סעד זה נמחק כבר בדיון מיום 26.11.2012 תוך שהצדדים הסכימו כי אין כל טענה בדבר חיבור לתשתית הביוב.

נוכח האמור הטענה בדבר העדר סמכות עניינית נדחית.

סיכום:

1. התביעה נדחית.
2. יחד עם האמור ובשים לב להודעת הנתבעת 1 (פרוטוקול הדיון 26.11.2012 עמ' 2 ש' 2 - 4) הרי שעל הנתבעת 1 להנפיק דרישת תשלום מעודכנת בגין אגרת מים וביוב ולרבות קיזוז הסך של 4,500 ₪ שנקבע כי שולם על ידי התובעים תוך הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
3. בשים לב לאופן סיום התובענה, סוג המחלוקות והקביעות שעלו בפסק הדין ולפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ו, 24 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.