בפניי תביעה כספית שעניינה החזר הלוואה על סך של 20,000 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הלווה לנתבע סכום כסף בסך של 20,000 ₪, והשניים חתמו ביום 20.11.2008 על הסכם המאשר דבר מתן ההלוואה (להלן: "ההלוואה").

לטענת התובע, הוא הסכים להלוות את הסכום הנ"ל לנתבע בשל היותו מכר וידיד של בנו, מר קבטני דימיטרי (להלן: "דימיטרי" או "בנו של התובע"), ועל אף שהנתבע התחייב לפרוע את ההלוואה, הוא לא עשה כן חרף פניות רבות אליו - ומכאן התביעה.

הנתבע בתורו אינו מכחיש כי קיבל את ההלוואה מהתובע, אך טען כי הוא החזיר לו את כל סכום ההלוואה עד תום.

הנתבע הוסיף, כי החזר ההלוואה בוצע באמצעות תשלומים שהופקדו לחשבון הבנק השייך לבנו של התובע, כמפורט בשוברי התשלום, וזאת בהסכמת התובע ולבקשתו מאחר שהיה באותה עת מסובך כלכלית ומצוי בהליכי פשיטת רגל, ועל כן ביקש כי הכסף בגין החזר ההלוואה יופקד בחשבון בנו.

דיון והכרעה:

מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובע ובנו, ומטעם ההגנה הוגש תצהירו של הנתבע.

כל המצהירים נחקרו בפניי בחקירה נגדית.

כפי שעולה מהאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר מתן ההלוואה בסכום של 20,000 ₪, והמחלוקת המרכזית בתיק הינה האם הנתבע אכן פרע את סכום ההלוואה.

בתצהירי העדות הראשית ובסיכומים שלהם טענו התובע ובנו כי ההיכרות עם הנתבע נוצרה בתחילה בינו לבין בנו של התובע כאשר הנתבע פרסם באינטרנט מודעה שהוא מחפש משקיע שותף לעסק. בעקבות אותו פרסום יצר בנו של התובע קשר עם הנתבע, וביום 20.8.2008 נחתם ביניהם הסכם לניהול עסק בטורקיה וכן לחלוקת הרווחים ביניהם (להלן: "ההסכם העסקי").

התובע ובנו הוסיפו, כי בהתאם להסכם העסקי, בנו של התובע מסר כסף לנתבע בשתי הזדמנויות שונות בסך של 25,000 ₪ בפעם הראשונה ובסך של 13,000 ₪ בפעם השנייה לצורך השקעה בעסק האמור, תוך מתן התחייבות מצד הנתבע להחזיר לבן את הסכומים שהשקיע עם רווחים עד ולא יאוחר מיום 20.8.2009, כפי שצוין בהסכם הנ"ל.

לפיכך טוענים התובע ובנו, כי התקיימו שתי עסקאות נפרדות עם הנתבע, האחת עם התובע בגין הסכם ההלוואה, והשנייה עם בנו של התובע בגין ההסכם העסקי. השניים הוסיפו, כי הכספים אשר הופקדו מעת לעת על ידי הנתבע בחשבון הבנק השייך לבנו של התובע, הם למעשה החזר בגין ההשקעה הכספית שהבן נתן לנתבע מכוח ההסכם העסקי וללא קשר להלוואה שנלקחה מהתובע.

במענה לטענות אלו מסר הנתבע בעדותו כי אין כך הם פני הדברים. לדבריו, הוא חתם אומנם על ההסכם העסקי מיום 20.8.2008 עם בנו של התובע, ברם הסכם זה לא יצא אל הפועל ולא הייתה כל התנהלות עסקית ביניהם.

הנתבע הוסיף, כי כך או כך בנו של התובע לא היה מעורב ולא היה לו כל חלק בהתקשרויות אשר צוינו לעיל, שכן השותף האמיתי למעשה הוא התובע אשר דאג לציין את שם בנו כצד להסכם העסקי בשל היותו (התובע) מסובך כלכלית ועל מנת לחמוק מנושיו.

אפתח ואומר כי הנטל להוכיח פירעון ההלוואה עבר לכתפי הנתבע מאחר שלא הכחיש קבלת ההלוואה אלא טען לפירעונה המלא. והשאלה שנשאלת כעת היא, האם הנתבע עמד בנטל זה?

התשובה לכך היא חיובית. טענותיהם של התובע ובנו לעניין קיומה של התקשרות עסקית נפרדת עם הנתבע לא הוכחה. אומנם התובע צירף את ההסכם העסקי מיום 20.8.2008 המעיד על שותפות עסקית וחלוקת רווחים בין בנו לבין הנתבע, ואולם עיון בהסכם (בתרגום מהשפה הרוסית לעברית) מגלה, כי בהסכם לא צוין מהו הסכום שנמסר לכאורה לנתבע על ידי בנו של התובע.

יתרה מזאת, בנו של התובע העיד כי מקורו של הכסף שמסר לנתבע במעמד החתימה על ההסכם העסקי הוא בהלוואות שנטל מהבנק. אלא שעיון במסמך הבנק שצורף לתיק מגלה, כי ההלוואה שנטל בנו מהבנק הייתה לאחר תאריך החתימה על ההסכם העסקי.

זאת ועוד, בסעיף 5 להסכם העסקי צוין כי יש להגיש דו"ח כל שבוע, ואילו בסעיף 2 צוין כי הרווח יחושב מהמכירות לפי חשבוניות. אלא שהתובע ובנו לא צירפו חשבוניות ואף לא דו"ח אחד כדי לבסס את הטענה בדבר ביצועו של ההסכם העסקי.

בנוסף לכך, במהלך החקירה הנגדית בנו של התובע ציין במפורש כי יש בידיו קבלות וחשבוניות המעידות על רכישת סחורה שנעשתה בידי הנתבע במסגרת ההסכם העסקי, ואולם קבלות וחשבוניות אלו לא צורפו כראיה לתיק.

נימוקים אלה מבססים דיה את טענת הנתבע, כי ההסכם העסקי לא בוצע ולא יצא אל הפועל.

משכך אני קובעת, כי התובע לא הוכיח קיומה של התקשרות נפרדת בין בנו לבין הנתבע, ומתוקף כך לא הוכיח כי הכספים שהופקדו לחשבון הבנק של הבן שימשו כתשלום במסגרת ההסכם העסקי.

לעומת זאת, מסקנתי בדבר אי מימוש ההסכם העסקי ואי קיומו, לצד דברי הנתבע בדבר קשייו הכלכליים של התובע באותו זמן ורצונו של האחרון לבצע את החזרי ההלוואה באמצעות חשבון הבנק של בנו מחשש לעיקולים, תומכים במסקנה כי הנתבע פרע את ההלוואה.

ככל שנותר ספק, הרי שהתובע עצמו אישר כי בסמוך לאותה תקופה הוא סיים הליך של פשיטת
רגל – נתון אשר תומך אף הוא בגרסתו הנ"ל של הנתבע.

על יסוד כל הנימוקים אשר פורטו לעיל, אני דוחה את התביעה.

לאחר ששקלתי מכלול השיקולים, אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ה, 26 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.