בפניי תביעת התובעים כנגד הנתבעת, לקבלת פיצויים בגין עוגמת הנפש וההוצאות שנגרמו להם, בעקבות האיחורים בהגעת ההסעה לצורך איסוף התובעת 2 (להלן: "התובעת") מביתה אל בית הספר ומבית הספר חזרה לביתה.

התובעת הינה בעלת צרכים מיוחדים, סובלת מנכות בשיעור של 100% והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאית גם לשירותים מיוחדים.

בשל מצבה הרפואי, התובעת נמצאה זכאית לקבלת שירותי הסעה לצורכי לימודיה, שירות שהוסדר דרך אגף החינוך אצל הנתבעת, הרשות המקומית, שפרסמה מכרז לביצוע שירותי הסעת התלמידים בתחום הרשות, ובפרט, תלמידי החינוך המיוחד עליו נמנתה התובעת, כאשר צד ג' הייתה חברת ההסעות שזכתה במכרז.

הנתבעת טענה שיש לדחות כנגדה את התביעה על הסף. לטענתה, הצד האחראי על ביצוע ההסעות הינה צד ג', אשר חלה עליה החובה לשפות את הנתבעת בגין כל נזק שייגרם עקב האיחורים בהגעת ההסעות ואי העמידה בלוח הזמנים וזאת, מכוח ההסכם שנחתם ביניהם בעקבות הזכייה במכרז.

אין בידי לקבל טענת הנתבעת. על הנתבעת, כרשות ציבורית שפרסמה מכרז לביצוע עבודות ושירותים עבורה, לדאוג כי אותו צד ג' שזכה במכרז מקיים אחר חובותיו על פי תנאי המכרז ועל פי החוזה שנחתם ביניהם בעקבות הזכייה במכרז, וכי אותו צד ג' מבצע את העבודה בהתאם לתנאי המכרז והחוזה. לא זו אף זו: הנתבעת קיבלה מהתובע מספר רב של פניות, בין אם בעל פה ובין אם בכתב וחרף זאת, הנתבעת נמנעה מלפנות לחברת ההסעות (צד ג') בהקשר זה, נמנעה מלברר את פשר התלונות, נמנעה מלהזהיר את חברת ההסעות אודות הסנקציות הצפויות לה עקב אי עמידתה בלוח הזמנים, ונמנעה מלדרוש מחברת ההסעות פיצויים מוסכמים בגין האיחורים, חרף העובדה שחוזה המכרז שנחתם ביניהם, מאפשר לנתבעת לעשות כן (ראו: סעיף 9.4 לחוזה). אף נהפוך הוא; הנתבעת בחרה להוציא אישורים המלמדים על הערכת הנתבעת לעבודותיה של חברת ההסעות (ראו: אישורים מיום 05.07.12 ומיום 17.07.12 שצורפו לכתב ההגנה מטעם צד ג'). ברי, כי אישורים אלה הוצאו על ידי הנתבעת, תוך התעלמות מוחלטת מטענות התובעים.

הנתבעת לא צירפה התכתבות כלשהי ביונה לבין התובע ו/או בינה לבין צד ג' שיהא בה כדי לתמוך בעדותה של ד"ר בסיס רביעה, מנהלת אגף החינוך, לפיה התריעה בפני חברת ההסעות אודות הסנקציות הצפויות לה עקב הפרת חובותיה ואף התכתבה עם התובע בהקשר זה.

זאת ועוד, הנתבעת טענה, כי לא קיבלו כל תלונה כנגד חברת ההסעות, למעט מהתובעת. בהקשר זה אדגיש שתי נקודות: ראשית, אף אם אצא מתוך הנחה, כי הטענה נכונה, עדיין אין בכך כדי לסתור את טענות התובעים בדבר האיחורים החוזרים על עצמם במקרה של התובעים. שנית, ביום 06.05.12 מנהלת הכיתה של התובעת הגישה תלונה למועצה כנגד האיחורים בהסעות התובעת והתלמידה הנוספת המוסעת באותה הסעה. כך, שטענת הנתבעת אף במישור העובדתי, אינה נכונה.

אמנם, מסעיף 5.2 לחוזה בין הנתבעת לצד ג', ניתן ללמוד על קיומה של חובת חברת ההסעות לשפות את הנתבעת בגין הנזקים הנגרמים עקב רשלנותה של חברת ההסעות. אך, חובה זו פועלת במישור היחסים בין הנתבעת לצד ג', ואין בה כדי להקים לנתבעת פטור מפני אחריותה הישירה כלפי התובעת.

התובע מס' 1, אביה של התובע, העיד בפניי על התנהלותה של חברת ההסעות, על הזלזול ברגשות התובעת וחוסר ההתחשבות במצבה הרפואי והנפשי, כאשר התובע אינו זמין להסיע את התובעת בשל עבודתו, ובה בעת, שלאמה של התובעת אין רישיון נהיגה, כך שבכל איחור בהסעה לא היה להורי התובעת כל תחליף להסעתה בעצמם לבית הספר או להחזרתה הביתה מבית הספר, דבר שהיה גורם לתובעת תחושה של עצב עמוק, בכי ועצבנות יתר.

שמעתי את התובעת בעצמה, והתרשמתי מפגיעתה וסבלה הממשי עקב התנהלות חברת ההסעות. התובעת אף העידה על השיחות הטלפוניות שנהגו לעשות על מנת לברר מול חברת ההסעות את פשר האיחור ומתי יגיעו, ונקבה בשמו של אוסאמה, בנו של מנהל ובעלי חברת ההסעות, שנהגו להתקשר אליו בעניין.

למותר לציין, כי עדויותיהם של התובעים יצרו עלי רושם אמין ומהימן ביותר. עדויותיהם אף נתמכו במכתביה של מחנכת כיתת התובעת, הגב' נגוה מנסור, שפירטה את האיחורים בהגעת התובעת אל בית הספר במהלך החודשים מאי, יוני ויולי 2012, ושאישרה את טענות התובעים בדבר אי הגעת ההסעה לבית הספר להחזרת התובעת לביתה פעם אחת בחודש נובמבר 2011, ובדבר האיחורים החוזרים ונשנים אף בחודשים דצמבר 2011, ינואר, פברואר, מרץ ואפריל 2012.

בעדותו, התובע דיבר על מנהג איחורים החוזר על עצמו מזה כחמש עשרה שנים, אך כמובן, בשל מגבלת ההתיישנות לא אוכל להתייחס לתקופה שמעבר לשבע השנים שקדמו למועד הגשת כתב התביעה לבית המשפט. לא זו אף זו: דומה, ומההתכתבויות שצורפו לכתב התשובה לכתב ההגנה, כי ההחמרה הממשית במצב האיחורים ושהצדיקה את פניות התובע לנתבעת בכתב, ולאחר מכן הגשת התביעה לבית המשפט, הייתה מסוף שנת 2011 ובמהלך שנת 2012. כך שבבואי להעריך את הפיצוי המגיע לתובעים, אתחשב במשך תקופה זו בעיקר, תוך התחשבות מסוימת בעוגמת הנפש שנגרמה לתובעים בשנים קודמות.

חברת ההסעות, צד ג', בחרה להעיד את מנהל ובעלי החברה בלבד, ונמנעה מלזמן ולו נהג אחד שהסיע את התובעת במועדים הרלבנטיים לתביעה. הדבר אומר דרשני ופועל לרעת צד ג'. זאת ועוד, מנהל צד ג' בעצמו, לא כפר בכך כי היו איחורים, אם כי לטענתו, מדובר באיחורים של מה בכך.

אין בידי להסכים עם מנהלה של חברת ההסעות. כעולה מעדויות התובעים, ממכתבי מחנכת הכיתה, מפניות התובע לנתבעת, ברי שאין המדובר באיחורים של מה בכך וכי מדובר באיחורים משמעותיים, במיוחד בהינתן מצבה של התובעת, ובאיחורים שאינם ספוראדיים כלל וכלל.

מהמקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת 2 בגין עוגמת הנפש והטרדה שנגרמו לה בעקבות האיחורים בהגעת ההסעה אליה, וזאת בסך של 7,000 ₪.

בנוסף, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע 1 סך של 2,000 ₪ בגין הטרדה וההוצאות שנגרמו לו לצורכי הטיפול בנושא האיחורים, ובכלל זה, בגין השיחות הטלפוניות ואובדן זמנו עקב פניותיו לנתבעת לצורך הטיפול בבעיה וסיום סאגת האיחורים, וכן עבור הוצאות המשפט שנגרמו לו בגין ניהול הליך זה.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

באשר להודעה כנגד צד ג', הרי שלנוכח הוראות ההסכם שנחתם בין הנתבעת לבין צד ג' דינה להתקבל, אם כי בחלקה ולהלן אנמק:

חובת השיפוי המלא המוטלת על צד ג' כלפי הנתבעת קמה, כאשר מלוא נזקי התובעים נגרמו אך ורק בשל רשלנותה של צד ג'.

בענייננו, היה באפשרות הנתבעת לקצר את תקופת סבלה של התובעת והטרדה המיותרת לתובעים, אם הייתה נוקטת בהליכים כנגד חברת ההסעות מיד לאחר קבלת תלונות התובע או בסמוך לכך. הנתבעת בחרה שלא לעשות כן, כך שחלק מנזקי התובעים נגרמו בשל אחריותה הישירה של הנתבעת ובשל רשלנותה היא.

אשר על כן, אני מחייבת את צד ג' לשפות את הנתבעת בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום תשלום סכום פסק הדין על ידי הנתבעת לתובעים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ג, 12 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.