ביום 05.08.2008 הגישה התובעת תביעתה דנן.

התביעה הוגדרה כתביעה חוזית ביטוחית ובגדרה עתרה התובעת לתשלום פיצויים מכוח פוליסות ביטוח סיעודי שהנפיקה הנתבעת.

על-פי הנטען, בזמנים הרלוונטיים לתביעה סבלה התובעת משלל בעיות רפואיות המזכות אותה בתגמולי ביטוח בהתאם לפוליסות האמורות.

התובעת לא תמכה תביעתה בחוות דעת רפואית לביסוס טענותיה בדבר מצבה התחלואתי.

התובעת עתרה בבקשות חוזרות ונשנות להארכת המועד להגשת חוות דעת רפואית מטעמה, ובית המשפט נענה פעם אחר פעם לבקשותיה והאריך את המועד להגשת חוות הדעת מטעמה.

חרף האמור, לא הוגשה חוות דעת רפואית מטעם התובעת על אף הארכות שניתנו כאמור והזמן הרב שעבר מאז פתיחת התיק ועד היום (כ- 5.5 שנים).

כידוע, הוראות תקנה 127 ו- 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מורות כי על בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת מומחה וביהמ"ש לא יזקק להוכחת עניין שברפואה מטעמו של בעל דין שלא עשה כך.

כאמור, המדובר בתובענה לקבלת תגמולים מכוח פוליסות ביטוח סיעודי, כאשר מטבע הדברים הוכחת תביעה זו, לרבות הוכחת מצבה הבריאותי של התובעת, מחייבת קיומה של חוות רפואית מטעם התובעת. ללא חוות דעת ייבצר מהתובעת להוכיח את טענתה בדבר מצב רפואי המזכה אותה בתגמולי ביטוח עפ"י הפוליסות. מכאן, חוות הדעת הרפואית היא שמקימה את עילת התביעה ובהעדרה לא הניחה התובעת תשתית ראויה להוכחת תביעתה.

בנסיבות המתוארות, ומשלא תמכה התובעת תביעתה בחוות דעת רפואית ואף לא צירפה חוות דעת רפואית במהלך 76 החודשים מאז הגשת התביעה, שעה שניתנו לה אורכות רבות ואלה חלפו, אין מנוס מלהורות על מחיקת התביעה מחמת העדר עילה מכוח תקנה 100 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' טבת תשע"ד, 04 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.