בפניי תביעה כספית לתשלום סך 6,630 ₪ בגין יתרות שכר טירחה אשר התובע טוען כי הנתבע חייב לו.

1. אין חולק כי התובע – רואה חשבון במקצועו – סיפק לנתבע שירותי ראיית חשבון וזאת עד לשנת 2006.

2. לטענת התובע, בגין השירותים האמורים נותר הנתבע חב לו תשלום בגין שכ"ט, לשם כיסוי התשלום משך לו שיק בסך 5,000 ₪ אשר לא נפרע – ומשכך, בהסכמה, הוחלף בשיק אחר אשר מועד פירעונו ל-30.12.06 .

3. לטענת התובע, במועד פירעון השיק, פנה אליו הנתבע בבקשה כי לא יפקיד את השיק לאור קשיים כלכליים שלו, הנובעים מסכסוך גירושין בין הנתבע לבין אשתו, והוא הסכים לעשות כן. לטענת התובע, עת פנה אל הנתבע במועדים מאוחרים יותר בדרישה לתשלום בגין ההמחאה, הובטח לו כי יבוצע תשלום עת ימכור הנתבע את בית המגורים שלו. לטענת התובע, בנסיבות בהן עמד בקשרי עבודה עם אחיו ואחיינו של הנתבע, הסכים לחכות עם פירעון החוב עד לשנת 2010, אז נמסר לו ע"י אחיו של הנתבע כי דירת המגורים של הנתבע נמכרה. לאור האמור, שב התובע ופנה אל הנתבע בדרישה לתשלום החוב ואולם הנתבע סירב לעשות כן. לטענת התובע, בנסיבות אלו, על הנתבע לשלם לו את סכום ההמחאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פירעונה, סכום העומד נכון ליום התביעה על סך של 6,630 ₪.

4. לטענת הנתבע, אין הוא זוכר באיזה נסיבות נמסר השיק לתובע ואולם לטענתו כל חוב שהיה לו כלפי התובע שולם על ידו. הנתבע מוסיף וטוען כי לאור שיהוי רב בהגשת התביעה – אשר הוגשה בחלוף כשש שנים ממועד הפירעון של השיק - ע"י התובע נגרם לו נזק ראייתי באשר אין לו אפשרות לשחזר באיזה נסיבות נמסר השיק. זאת ועוד, לטענת הנתבע, ככל שההמחאה נמסרה מרצון ולא מתוך טעות, הרי שהיא נמסרה, ככל הנראה, לשם תשלום מס כלשהו והראייה – לא נרשם בה שם המוטב. בנסיבות אלו, לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות לדוגמא.

5. בדיון אשר התקיים בפניי נשמעו עדויותיהם של התובע והנתבע. לאחר ששקלתי את העדויות והראיות, בשים לב לנטלים המוטלים על כל אחד מהצדדים, הנני מוצאת לקבל את התביעה ולהלן יפורטו טעמיי.

6. ראשית, סעיף 20 (ג) לפקודת השטרות (נוסח חדש) קובע כי:

"שטר שיצא מאחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר".

בנוסף, סעיף 29(ב) לפקודת השטרות (נוסח חדש) קובע כי:

"כל אוחז שטר חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה...".

בהתבסס על הסעיפים האמורים, נקבע בפסיקה , כי הנטל להוכיח שאין המושך חב בפירעונו של השיק כלפי אוחז השיק, מוטל על הנתבע – מושך השיק. לעניין זה, יפים דברי המלומד ש.לרנר בספרו דיני שטרות, מהדורה שנייה, תשס"ז-2007 בעמ' 313:

"מדיניות הפסיקה היא להעביר את כלל נטלי הראייה בתביעה שטרית לשכמו של הנתבע כדי להעמיק את הפער בין העילה השטרית לבין העילה החוזית. נטילת השטר להתחייבות חוזית מלמדת שהצדדים התכוונו להעניק לתובע יתרונות שונים שלא היו לו על פי העילה החוזית".

7. מן הכלל אל הפרט –

במקרה בפניי אין חולק כי התובע אוחז בשיק. יודגש כי התביעה אינה תביעה שטרית אלא שהשטר מהווה ראייה בבסיס התביעה. יחד עם זאת, בהינתן שנמשך שטר המוחזק ע"י התובע, הרי שעל הנתבע הנטל להראות, כי על אף האחיזה כאמור, אין התובע זכאי להיפרע בגין השיק ואין לו חוב כלפי התובע.

הנני סבורה כי הנתבע כשל מהרמת הנטל המוטל עליו.

8. ראשית, אמנם התובע השהה תביעתו ואולם, בהקשר זה נקבע כי השתהות בהגשת תביעה אינה כשלעצמה שיהוי במובנו המשפטי אלא, ששיהוי ייווצר מקום בו יש בהשתהות משום שימוש לו נאות בזכות התביעה ופגיעה בצפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. לעניין זה נקבע עוד כי, לצורך טענת שיהוי, יש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה או הנתבע שינה את מצבו לרעה. לשני התנאים האמורים, יש אף המוסיפים תנאי שלישי ובהתאם לו השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב של התובע. (בהקשר זה ר' רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד (24/5/93) וכן ע"א 410/87 שרה פריד נ' לאה יונגר, מה (3) 749.) זאת ועוד, הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען כך, דהיינו הנתבע (ראו - ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ , פ"ד ל(1) 732) .

במקרה בפניי התובע העיד - ועדותו היתה מהימנה בעיניי ובנוסף נתמכה בנסח טאבו היסטורי אשר הוגש וסומן כת/1 – כי השתהותו בהגשת התביעה נבעה מהליך גירושין בו היה שהוי הנתבע והמתנה עד למכירת דירתו. עיון בנסח ההיסטורי מעלה כי הדירה אמנם נמכרה בשנת 2010 ,עוד ניתן לראות כי על זכויותיו של הנתבע נרשמו הערות אזהרה, בין היתר בגין תיק משפחה מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון - האמור בנסח עולה בקנה אחד עם עדות התובע ומחזק אותה.

בנסיבות אלו, אינני מוצאת כי ההשתהות מהווה שיהוי ומשכך הנני קובעת כי אין בה בכדי לאיין את התביעה.

9. באשר לטענותיו של הנתבע ולפיהן נמשך השיק ככל הנראה לשם תשלום תשלומי מיסים – הרי שראשית, לו אומנם היה כך, מה מנע מן הנתבע לרשות כמוטב את הרשות לפקודתה נמשך השיק?!

זאת ועוד, הנתבע לא ידע לציין באיזה מועד הפסיק את ההתקשרות עם התובע ולאחר שחזר ונשאל על כך השיב כי הפסקת ההתקשרות הייתה באמצע שנת 2006. מועד הפסקת ההתקשרות שולל הטענה ולפיה השיק נמשך לשם תשלום מיסים באשר מועד פירעונו הינו ליום 30.12.06 דהיינו כחצי שנה לאחר מועד הפסקת היחסים בין התובע לבין הנתבע.

זאת אף זאת, מועד הפירעון ועדותו האמורה של הנתבע תואמים טענת התובע ולפיה מדובר בשיק שהחליף שיק אחר והראייה, מועד הפירעון של שיק זה הינו חודשים מספר לאחר הפסקת ההתקשרות בין הצדדים.

10. אציין כי הנתבע נאחז בכך שבשיק לא רשום כנמשך שם התובע. לעניין זה אציין כי בהתאם לסעיף 19 לפקודת השטרות, הרי שהיה התובע רשאי למלא בשיק את שמו ולא היה בדבר בכדי לפגוע בשיק. בהקשר זה, דווקא מחדלו של התובע משינוי השיק, יש בו בכדי להעיד על תום ליבו של התובע אשר לא מצא לעשות כל שינוי בשיק ,הגם שהיה רשאי לעשות זאת בהתאם לדין.

11. בנסיבות כפי שתוארו לעיל הרי שלא זו בלבד שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי התובע אינו זכאי להיפרע בגין השיק, אלא שמאזן ההסתברויות אף נוטה לגרסת התובע .

12. לאור האמור והמפורט הנני קובעת כי דין התביעה להתקבל ומשכך הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,630 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (21.4.12) ועד מועד התשלום בפועל.

כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בגין אגרה כפי ששולמה או תידרש וכן יישא בשכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

13. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום.

14. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים .

ניתן היום, י"ב סיון תשע"ג, 21 מאי 2013, בהעדר הצדדים.