1. זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מ-28.2.12 שקבעה כי סוג הליקוי אינו נכלל ברשימת המחלות המנויות בתוספת לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד - 1994.

טוענת המערערת כי לקתה הועדה באלה:

א. בתחום העור לא התייחסה לאישור ד"ר שמרוט רסל מ-16.1.11 באשר לקיום alopecia ומבדיקת ד"ר שפירא מ-30.6.11 במסגרת ההכרה בה.

ב. בועדה לא נכח נוירולוג, כמתחייב מועדה קודמת ומנימוקי הערעור.

ג. באי הכרה במחלת Myeloma Multiple ("המחלה") (משהועדה ציינה כי הכרה במחלה זו מצוייה בדיון משפטי ולא היא; הכרה במחלה מצויה בבדיקה מחקרית – ובספק, יש להכיר; לא יתכן שתופלה מול מקרה אחר בו ביהמ"ש העליון אישש הסכמה לפיה ועדה בדרג ראשון הכירה במחלה).

ד. לו הוכרה בתחום העור היתה יכולה להיות מוכרת בתחום הנפשי כשבדרג ראשון נבדקה ע"י פסיכיאטר שזיכה ב-10%.

ה. המשיב הגיש ערר על דרג ראשון; בהעדר נימוקי הערעור – ברור שסבר כי המערערת זכאית להכרה באחוזי נכות. משבהודעת הערעור נאמר שהוא "בכל התחומים בהם דנה הועדה" – ועדת הערר צריכה לכלול גם נוירוכירורג, ומשכך, עסקינן בפגם בהרכב.

ו. המערערת מפנה לבג"צ 4968/10 ("ממוקה") ובו הסכמת הצדדים להשאיר החלטת דרג ראשון לפיה נקבעו לנפגע שם 100% בגין המחלה.

משעסקינן בחוק סוציאלי – אין המשיב יכול לנהוג איפָה ואיפָה. עצם המתנת המשיב – כמוה ספק – ולכן יש להכיר בה.

2. ביום 5.6.12 טענו בפניי הצדדים:

המערערת חזרה על טענותיה, כולל עתירה לקבלת הערעור, משלא הגיש המשיב תגובתו לערעור, כמו גם לא לשמוע כלל את נימוקי המשיב.

אין בחוק מניעה כי המחלה תכלל.

המשיב ביקש להגיש עמדתו, כבקשות הדחייה שהגיש, וכן ביקש כי ישמע מר שחר.

לאחר התנגדות המערערת, בהנמקה כי אין מקום לשמוע עדויות בהליך דנא, משברי היה כי אין עסקינן ב"עדויות" – הותר למר שחר לומר דברו.

מר שחר הבהיר כי נושא המחלה יוברר בחודשים הקרובים והמערערת השיבה – כי נושא הבדיקות הנעשות אינו רלוונטי להליך.

כן עתרה לחיוב המשיב בהוצאות.

3. ביום 19.3.13 הגישה המשיב תשובתו תוך שהביע התנצלותו על העיכוב בהגשתה.

המשיב עתר לדחיית הערעור:

ב- 24.2.13 התקבלה בפרקליטות חוו"ד פרופ' סיגל סדצקי, מומחית בתחום האפידמולוגיה, לפיה, לא רק שהמחלה אינה כלולה בתוספת לחוק, אלא גם אין תמיכה לכלול אותה כמחלה מזכה (חווה"ד צורפה).

משלא נקבעה כל נכות בפן דרמטולוגי – לא היתה בדיקה פסיכיאטרית.

הועדה פעלה כסמכותה כדין ונימקה כדבעי החלטותיה.

בהעדר פגם משפטי ומשהחלטת הועדה ראויה וסבירה –יש לדחות הערעור.

המחוקק התכוון לפצות אך את מי שועדת מומחים קבעה שעבר טיפול בהקרנות ולקה במחלה המנויה בתוספת לחוק [ביהמ"ש העליון וביה"ד הארצי קבעו כי עסקינן ברשימה סגורה (בג"צ 625/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני גזזת נ' ביה"ד הארצי; "בג"צ הדרמטיטיס"; ע"ע 1393/01 מיראכור נ' המרכז הארצי לנפגעי גזזת; בג"צ 11674/05 העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת נ' שר הבריאות בג"צ "בלוטת התריס")].

כך נקבע בבג"צ הדרמטיטיס כי אין הועדה מוסמכת לקבוע אחוזי נכות בגין מחלה שאינה מנויה בתוספת, אף עם קיים קשר סיבתי בינה לטיפול בהקרנות. לענייננו, קל וחומר, כשעפ"י חווה"ד אין לקבוע, בוודאות מספקת, קשר סיבתי בין הקרנה למחלה.

החלטת הועדה ניתנת לערעור בפני ביה"ד, בשאלה משפטית בלבד [ס' 14 (ב) לחוק], כמקובל ביחס לועדה רפואית לפי חוק הבטל"א.

כך נקבע כי ביה"ד לא יטול על עצמו הסמכויות שנקבעו בחוק לועדה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל (דב"ע נא/ 99-50 זהר כץ נ' המל"ל; דב"ע
לה/01-345 מועלם נ' המל"ל; תב (ארצי) 01-4 סולומון אסור נ' המל"ל;
נב/99-118 צבי יאמין נ' המל"ל; ש.קובובי, ביקורת שיפוטית של ועדות רפואיות, בטחון סוציאלי בעמ. 44; אליאסוף עדות רפואית וועדות עררים, שנתון משפט העבודה ו', 47 בעמ' 78).

ביה"ד לא ישים עצמו בנעלי הועדה ואף קביעת סעיף הליקוי היא בסמכות הועדה, אלא אם נתגלתה בה טעות משפטית (בר"ע 128/08 שמיאן סימי נ' מרכז הגזזת; בר"ע 508/08 בן זקן נ' מרכז הגזזת; עב' 1592/10 אמסלם עישה נ' מד"י).

באשר להתייחסות לחוו"ד /מסמכים רפואיים שהגישה המערערת – די שניתן יהא לעקוב אחר הלך מחשבתה של הועדה (בר"ע 145/09 אליהו לוי נ' מרכז הגזזת).

ועדה מדרג ראשון (26.12.11) לאחר שערכה למערערת בדיקה נוירוכירורגית, דרמטולוגית ונפשית – קבעה כי סוג הליקוי אינו נכלל ברשימת המחלות שבחוק.

המערערת ערערה וגם המשיב ערער.

ב- 28.2.12 נבדקה המערערת ע"י וע"ר ונבדקה דרמטולוגית ונפשית.

משנקבע דרמטולוגית כבדרג ראשון – לא היה מקום לבדיקה נפשית.

באשר למחלה נאמר כי העניין מצוי בדיון משפטי בדבר הקשר בינה לגזזת וככל שיקבע קשר – תגיע לבדיקה חוזרת.

מתוצאות הבחינה הרפואית שנערכה בחווה"ד עולה כי אין הוכחות מספקות לכלול את המחלה ככלולה בתוספת לחוק.

יתרה מכך, כפי שעולה מבג"צ הדרמטיטיס – אין הועדה מוסמכת לדון במחלה שאינה מנויה בחוק, קל וחומר להעניק נכות בגינה.

כעולה מס' 13 ב' לחוק, רק למחוקק הזכות להוסיף מחלה לתוספת (כך גם נקבע בע"ע 81/08 כוכבה גדסי נ' מד"י).

באשר להסכם הפשרה בעניין ממוקה – הוא נקודתי, ספציפי לנסיבותיו ובלא שהודתה המדינה בטענה עובדתית /משפטית ואין הוא הלכה המחייבת בניגוד לחוק.

בדיקה דרמטולוגית שנערכה לא מצאה התקרחות צלקתית המזכה באחוזי נכות עפ"י החוק, ולא היה על הועדה להתייחס לבדיקת ד"ר שפירא, כאמור בכותרת בדיקתו ומשבדק המערערת לצורך עצם ההכרה כמי שהוקרנה כנגד הגזזת.

הועדה התייחסה לתלונות המערערת ולחוות הדעת מטעמה, מקצועית ובנימוק וניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה של הועדה.

אין חובה לזמן הרכב זהה לזה שבדרג ראשון.

משהמחלה אינה מוכרת עפ"י החוק, לא היה צורך בנוכחות נוירולוג.

בהעדר טעות משפטית – עתר המשיב לדחיית הערעור.

4. המערערת ביקשה לקבוע התיק לדיון ולחקור את פרופ' סדצקי.

בהחלטה מ- 29.4.13 הובהר שאין לכך בסיס משפטי. בתגובה להחלטה הודיעה המערערת כי יש להוציא חוו"ד מהתיק וכן כל התייחסות אליה בתגובת המשיב.

בהחלטה מ- 6.5.13 הובהר כי ביה"ד בוחן החלטת הועדה ובהתאם – מה שהיה בפניה.

כן נתבקשה עמדה משותפת, סו"ס של הצדדים אם ניתן להכריע בהליך.

המבקשת ביקשה לגיש כתב תשובה והמשיב הגיש (16.5.13) תגובתו:

ביה"ד קבע ב- 5.6.12 כי יש להמתין להחלטה ברורה של המדינה ביחס למחלה.

בהתאם, הגיש המשיב כתב תשובה אליו צירף חווה"ד ולפיה המחלה אינה מנויה בחוק ואין להעניק אחוזי נכות בגינה.

בתגובת המערערת (13.6.13) נטען כי חרף הקביעה בהחלטה מ- 6.5.13 ראה המשיב לעצמו חירות לצרף לכתב התשובה את חווה"ד.

לא נהיר כיצד יוכל ביה"ד להתעלם מהשפעה של קיום חווה"ד ולא ברור איזה מחיר תשלם המדינה, כמצופה מפסיקת ביה"ד (בהוצאות ראויות), נוכח הכללת חווה"ד בכתב התשובה, חוו"ד שלא עמדה בפני הועדות.
מקשה המערערת: מי יישא בעלות המערערת לבדיקת חווה"ד?

רק העתרות לערעור, כדוגמת הסדר הפשרה בבג"צ – עשויה לרפא הפגם הקשה שנגרם למערערת. צירוף חווה"ד פגע באופן קשה בעיקרי הצדק.

המערערת מקשה כך או אחרת להיבטים רפואיים ובמומחיות/במחקר ביחס לחווה"ד – מחד ומאידך – חוזרת על טענותיה בהקשר להסדר הפשרה.

כן חזרה וביקשה לקבוע מועד לערעור.

5. ולהכרעה –

א. הליך זה נמשך הרבה מעבר לצורך.

כך הוגשה תגובת המשיב – קרוב לשנה לאחר שהוגש הערעור (כך, הגם שחווה"ד שצורפה נושאת תאריך 17.12.12).

בנסיבות אלה ומשעסקינן בהליך בו נתקיים דיון, בו טענה המערערת ומשנתאפשר למערערת, כמקובל, להגיש תגובתה לתשובה – לא מצאתי לדחות עוד שמיעת ההליך ולקיים דיון נוסף.

כך גם – בקשת המערערת (שלא בסיפא תגובתה) – לקבוע דיון ולחקור את פרופ' סדצקי – תמוהה דווקא לאור עמדתה היא, עת ביקש המשיב כי מר שחר יאמר דברו בדיון...

כך גם אין נדרשת הכרעת ביה"ד בערעור דנא, בחווה"ד או בהסתמכות עליה, או על הנטען בהסתמך עליה בכתב התשובה. גם תהיית המערערת בהקשר זה, תמוהה-משהו, שהרי יכול ביה"ד וכך פועל הוא, תוך התייחסות לרלוונטי והתעלמות ממה שאינו ממין הענין!

ב. ולגופא –

החוק הוא חוק בתחום הביטחון הסוציאלי.

תלי תילים של הלכות נקבעו, כהפניית המשיב, לכך כי נקבעה בחוק רשימה סגורה של מחלות, שאינן ניתנות לשינוי ע"י ביה"ד או לפרשנותו.

הסמכות היחידה לשינויה של רשימת המחלות המזכות בחוק, נקבעה בחוק – ואינה נתונה, בכל הכבוד, לביה"ד, ודאי לא בערעור על ועדה רפואית.

בהתאם – כך לטעמי – "נגזר" גורלו של הערעור.

אין חולק כי למערערת לא נקבעה נכות דרמטולוגית.

ממילא, לא היה מקום לבדיקתה בתחום הנפשי ולקביעת נכות בתחום זה.

כך גם, עצם העובדה כי בועדה בדרג ראשון נכח נוירולוג – אין בה כדי חיוב הכללתו של נוירולוג בועדה דנא.

הוא הדין בהתייחסות הועדה לקביעות רפואיות קודמות – קביעות הועדה ברורות ומובנות ואין נדרשת התייחסות נוספת שלה לקביעות קודמות – כפי שטען המשיב.

ובאשר להסדר הפשרה (עניין ממוקה) – דומה טענת המערערת בענייננו לטענה כי ועדה אחרת קבעה נכות לנפגע אחר – ומשכך, יש להעניק נכות גם למערערת.

הועדה בוחנת העניין בהיבט רפואי. בחינתנו את החלטתה היא בשאלה אם נפלה בה טעות משפטית בלבד.

לטעמי, אין איזשהי טעות משפטית בהסדר שבפשרה ולא רק לאור משמעותו ותנאיו ככזה, כטענת המשיב, אלא והעיקר, משאין מדובר בקביעה שהועדה (שם) טעתה.

בפועל, אין בפניי כי המחלה מצויה ברשימת המחלות שבתוספת המביאה לקביעת נכות עפ"י החוק, המערערת אף היא אינה ממש טוענת כי "המחלה" מצויה ברשימת המחלות שבחוק, המזכה בקביעת נכות.

בהתאם – משהועדה לא קבעה כי המחלה מנוייה בחוק ולא הקנתה נכות בגינה – אין בפניי טעות משפטית שתצדיק קבלת הערעור.

כללית, ראוי לציין כי צודק המשיב בטיעוניו – שהרי ביה"ד אינו מחליף שקול דעתו בשק"ד הועדה, שהינו שק"ד רפואי במומחיות. משהמחלה אינה מנויה בחוק – ממילא, עפ"י ההלכה – אין מקום לקביעתה כמחלה מזכה, ע"י ביה"ד.

ראוי לומר עוד – משעסקינן בחוק סוציאלי הרי אף אם טעתה ועדה (או טעה פקיד תביעות, למשל, בחוק הבטל"א, וקבע זכאות למבוטח בניגוד להוראות הדין/מתוך טעות/רשלנות/"הסח דעת") – אין בכך כדי להקנות זכאות למבוטח/נפגע אחר כלשהו...

בהקשר זה יש לזכור – הועדה לא קבעה כי המחלה מזכה המערערת בנכות. הועדה לא ציינה כי המחלה קיימת בתוספת וכי לפיכך יש לקבוע למערערת נכות; בהתאם, ומשברי כי המחלה אינה מנויה בתוספת – לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה.

לאור כל האמור – משלא נפל פגם משפטי בפעולת הועדה ביחס למערערת – אין לי אלא לדחות הערעור.

למעלה מן הצורך אוסיף – להבנתי, חווה"ד נתבקשה ע"מ שלא יהא ספק בהבט הרפואי שבמומחיות, ולא יוּעדה דווקא להליך זה, מחד או לשלילת זכאות, מאידך. חווה"ד תכליתה לבירור אובייקטיבי אחיד בתחום המומחיות הרפואית וע"מ שהמשיב יפעל באופן ראוי ביחס לכל נפגעי הגזזת.

חרף דחיית הערעור ובשל המשכות ההליך שבאחריות המשיב (הגם שהיתה בחלקה בהסכמת המערערת; ראה בג"ץ 3522/13) – ישא המשיב בהוצאות המערערת בסך 2,000 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום מהיום אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ג, (14 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה

קלדנית: שרון קופלביץ