1. לפניי תביעתו של התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה שארעה במהלך עבודתו. בגדרי ההליך מתעוררות מחלוקות בשאלת אחריות הנתבעות לאירוע התאונה והיקף הפיצוי המגיע לתובע.

רקע עובדתי ונתונים כללים

2. התובע הוא יליד 29.2.1998. ביום 10.12.2009 ארעה תאונת עבודה (להלן: התאונה) בה נפגע התובע, כאשר הוא הועסק על ידי הנתבעת 1 (להלן: בראבו או חברת בראבו). במועד התאונה עבד התובע בהתקנת צלחת לוויין על גג ביתו של אחד מלקוחות הנתבעת 2 שהיא חברת המספקת שירותי לוויין המכונה "יס" (להלן: יס או חברת יס).

3. חברת בראבו היא קבלן עצמאי שהתקשר עם חברת יס לביצוע התקנת ציוד קצה עבורה בבתים של לקוחות חברת יס. בין הצדדים נערך ונחתם הסכם המסדיר את היחסים ביניהן (ראו ההסכם נ/5).

4. התאונה ארעה עת עבד התובע בתור עוזר לאחר, ווג'די שלאעטה, אשר יחד הוו צוות עבודה, בהתקנת צלחת לוויין בבית פרטי בפרדס חנה. בכתב התביעה נטען כי כאשר הלך התובע על גג הבית, הרצפה מתחתיו קרסה, נשברה והתמוטטה, וכתוצאה מכך נפל התובע מגובה אל תוך הבית.

5. בכתב התביעה נטען כי בראבו ויס אחראיות לקרות התאונה, בין היתר בכך שלא סיפקו לתובע מקום עבודה בטוח ולא בדקו את תקינות משטח העבודה עליו עבד בטרם יחל בעבודתו. חברת יס הגיש מצדה הודעה לצדדים שלישיים נגד חברת בראבו וחברה קשורה אליה בשם בית חכם בע"מ, וכן נגד הפניקס חברה לביטוח אשר ביטחה את שתיהן בפוליסת ביטוח (ראו הפוליסה נ/6). לא הייתה מחלוקת כי הפניקס מבטחת את הצדדים השלישיים 1 ו- 2.

6. כבר עתה יצוין כי הצדדים התייחסו אל חברת בראבו ואל צד ג' 1 (בית חכם בע"מ) כגוף אחד, וראו בהם ישות משפטית אחת למרות שעל פני הדברים המדובר בשתי חברות שונות. בכתבי הטענות ובמהלך הדיון לא טענו הצדדים כי יש לערוך אבחנה בין שני הגופים, ואף פוליסת הביטוח שהוציאה הפניקס כללה את שני הגופים כמבוטחים. עוד יצוין כי החותמת המוטבעת על טופס 250 וכן על התביעה לדמי פגישה אשר הוגשה למוסד לביטוח לאומי, היא של בראבו, בעוד שההסכם נ/6 שלפיו סופקו השירותים נערך עם צד ג' 2. על כן, בפסק הדין ההתייחסות לצדדים השלישים 1 ו- 2 תהיה כאל גוף אחד, וככל שצוין בראבו – הכוונה היא לשתיהן כאחת.

7. בשל המחלוקת בין הצדדים נקבעה ישיבה לשמיעת ראיות הצדדים, בישיבה זו העידו התובע ונציג מטעם בראבו, הצדדים סיכמו את טענותיהם ולאחר מכן נפניתי למתן פסק דין בסוגיות השונות השנויות במחלוקת.

8. בתום שמיעת הראיות והסיכומים הגיש ב"כ בראבו הודעה מוסכמת בה נתבקש בית המשפט שלא להכריע בשאלת חלוקת האחריות בין חברת יס לבין בראבו בינן לבין עצמן, וכן במישור ההודעה לצד שלישי שהתייחסה לאחריות בראבו בפן הנזיקי וכן להתחייבויותיה החוזיות כלפי יס. בהודעה נתבקש, בהסכמת הצדדים, למחוק את ההודעה לצד שלישי ללא צו להוצאות.

התאונה והאחריות בגינה

9. אדרש תחילה לאירוע התאונה ולנסיבות התרחשות התאונה נוכח המחלוקת העובדתית בעניין זה. לאחר מכן אעבור לדון במסקנות המתבקשות מהגרסה העובדתית המתקבלת, לעניין אחריות הנתבעות.

10. נראה כי במהלך הדיון המחלוקת הצטמצמה לנסיבות בהן התרחשה התאונה, ולא לעצם התרחשותה. אתייחס להלן לנסיבות אירוע התאונה.

11. התובע העיד לפניי ונדרש בין היתר לנסיבות אירוע התאונה. באופן כללי, ציין התובע כי הוא החל לעבוד בחברה כחודש וחצי לפני קרות התאונה, וכי ביום התאונה הוא התלווה אל עובד אחר, בכיר יותר, מר ווג'די שלאעטה, שהוא המתקין הראשי והתובע היה עוזרו, כדי להתקין צלחת לוויין. התקנת הצלחת אמורה הייתה להתבצע בבית פרטי בפרדס חנה, המורכב משני מפלסים ומעל אחד המפלסים גג רעפים. לדברי התובע כדי להגיע לגג צריך לעלות לקומה השנייה ומתוך הקומה השנייה לעלות על סולם, לפתוח פתח שנמצא בגג הרעפים, ולאחר מכן לעלות על גג הרעפים. כך העיד התובע בבית המשפט לגבי נסיבות אירוע התאונה:

"מדובר בבית של שני מפלסים, יש מדרגות שצריך לעלות לקומה 2 ומשם יש גג רעפים, אין גג בטון אין מדרגות שעול[ות] לגג. צריך לשים סולם לפתוח את גג הרעפים לעלות עליו ולשים צלחת. הגג שעמדנו עליו הרגשנו בטון. על הגג יש רעפים בשיפוע. אנחנו היינו מתחת לרעפים. צריך היה להסיר את הפלטות של הרעפים כדי להתקין את המוט על הגג ועליו להתקין את הצלחת. אחרי שהתקנו את הצלחת ווגדי ביקש ממני לרדת להביא משהו. הייתי עדיין על הגג עוד לא הגעתי לסולם, עברו שניות והרגשתי שאני בקומה ראשונה. המקום שבו קרס היה באמצע גג הרעפים והרגשתי שיש צינורות של מזגן. נפלתי לתוך הבית בסלון". ראו בעמ' 17 לפרוטוקול וראו השרטוט שערך והגיש התובע במהלך עדותו.

12. ככלל, התרשמתי לחיוב מהתובע, מאמינותו וממהימנות גרסתו. התובע מסר גרסה מפורטת, רציפה וגדושה בפרטים, שחלקיה תואמים ואשר מתיישבת עם ראיות ונתונים נוספים שהונחו לפניי. העד תיאר את נפילתו מהגג, תוך שהנפילה עצמה הוצבה בהקשר הכולל של ביצוע עבודת ההתקנה שווג'די והתובע היו אמורים לבצע, ולוותה בתיאורים שמוסיפים לה נופך של מהימנות, כגון שתוך כדי הנפילה הרגיש הנאשם "שיש צינורות של מזגן" ובמקום אחר "זו תקרה של מזגנים היו שם שרוולים של מזגנים" (עמ' 15 שורה 7 לפרוטוקול). על כן, סבורני כי ניתן להשתית ממצאים על עדותו של התובע.

13. איני מתעלם מכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין (ראו: סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), אך לצד התרשמותי ממהימנות גרסת התובע, קיימות ראיות נוספות אשר הונחו לפניי אשר יש בהם כדי לסייע ולתמוך בגרסתו.

14. מטעם חברת בראבו העיד מר גיא דביר. דביר ציין במהלך עדותו כי לאחר אירוע התאונה נערך תחקיר על ידי מי שמופקד על ענייני הבטיחות בחברה וכי קיים תיעוד כתוב לתחקיר. אותו תחקיר, שנערך ביום 24.2.2015, הוגש (נ/7) וממנו עולים נתונים התומכים בגרסת התובע. בתיאור האירוע צוין באותו מסמך כך "בביצוע עבודה מעל תקרה דרך העובד על משטח גבס וצנח איתו לרצפה". תחת כותרת נוספת "השתלשלות האירועים" צוינו מפי העובד נסיבות אירוע התאונה התואמות את גרסתו שנמסרה בבית המשפט. התחקיר האמור, אינו כולל רק את טענותיו של התובע אלא פרטים נוספים ואף תיאור שלא נרשם רק מפי התובע, מכאן שאין לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי אין המדובר אלא בדברים שמסר התובע. גם אם כך הדבר, אני רואה לייחס לדברים משקל לאור המועד בו נמסרו והגורם בפניו נמסרה הגרסה.

15. ב"כ בראבו עימת את התובע והפנה לתביעה לקביעת דרגת נכות שהגיש (נ/1) ולדו"ח ועדה רפואית (נ/2), בהם צוין כי התובע נפל מסולם. אולם אין במסמכים אלה כדי לשנות ממסקנתי. שני המסמכים לא נערכו בסמיכות לתאונה, האחד נערך בחודש מאי 2010 והשני ביום 8.7.2010, כאשר להם קדמו מסמכים למכביר בהם לא צוין כי התובע נפל מסולם אלא גרסה המתיישבת עם מה שמסר בבית המשפט. החשוב מכולם, הוא תעודת חדר מיון שנערכה מיד לאחר התאונה, בה צוין כי התובע "נפל מתקרת גבס" (ראו ת/3), וכן ראו טופס 250 (ת/1) והתביעה לדמי פגיעה (ת/2). יתרה מכך, אף בדו"ח הועדה הרפואית (נ/2) אליו מפנה ב"כ בראבו צוינו בסעיף 25 תחת הפרק "תולדות המקרה והתלונות מפי התובע" דברים אלו: "תוך כדי עבודתי נפלתי מגג גבס בבית לקוח מגובה כ 6 מטר", ואילו לגבי נ/1 – לא הכחיש התובע כי הוא חתם על המסמך, אך ציין כי אין המדובר בכתב ידו.

16. המסקנה העולה מן האמור כי יש לקבל את גרסת התובע לגבי עצם אירוע התאונה ונסיבותיה ולקבוע כי התאונה ארעה כאשר התובע צעד על גג הבית בו הוא עבד בהתקנת צלחת, דרך על משטח לא יציב העשוי גבס, שלא יכול היה לשאת את משקלו וכתוצאה מכך קרס המשטח והתובע נפל אל תוך הבית ונפגע.

17. אמנם, אותו ווג'די אליו התלווה התובע, אשר נכח בעת אירוע התאונה בבית לא הובא למתן עדות. התובע מסר הסבר לפיו ווג'די ובני משפחתי ידועים כמשפחה שלא תעזור לאחרים (עמ' 15 שורה 9 לפרוטוקול). הסבר זה מעורר אי-נחת, שכן אין הוא פוטר את התובע מזימונו לבית המשפט וחזקה היא כי אותו עד ימסור עדות אמת. אולם בנסיבות מקרה זה לא ראיתי לזקוף מחדל זה לחובת התובע. מנגד למחדל זה, קיימות ראיות למכביר לגבי אירוע התאונה ונסיבותיה, לרבות כאלו שסופקו על ידי בראבו (התחקיר שבוצע). כמו כן, אותו ווג'די הוא עובד של בראבו, שגם לה קשר אליו, והוא לא הובא למתן עדות על ידה ולו כדי להבהיר את סידורי הבטיחות שננקטו לטענתה בשטח.

18. מכאן, אעבור לדון באחריות הנתבעות לתאונה, ובעניין זה אקדים ואציין כי מצאתי כי יש לקבוע כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבעות, וכי בנסיבות העניין אין להטיל אשם תורם בשיעור כלשהו על התובע. אנמק את מסקנתי:

19. בראבו היא מעסיקתו של התובע, ועליה מוטלות חובות זהירות כלפיו. דומה כי חובות הזהירות הכלליות (המושגיות) ברורות, על כך נכתבו הררי הררים של פסקי דין, ואין צורך להכביר במלים. נקבע לא אחרת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראו בין היתר: ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פסקה 10 לפסק הדין (פורסם בנבו, 2.12.2009); ע"א 663/88 שירויאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993); ע"א 447/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988) (להלן: עניין בוארון); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 (1985).

20. זאת ועוד, חובת הזהירות של המעסיק כלפי העובד ממשיכה לחול גם כאשר העובד מבצע את העבודה מחוץ למפעלו או לחצריו של המעסיק, וגם במקומות שאין למעסיק שליטה מלאה עליהם. אחריותו של מעביד אינה מצטמצמת לשטח המקרקעין שבחזקתו או לתחומי עסקו, לא כל שכן במקרה שלפנינו כאשר טיב העבודה הוא בהתקנת מתקנים בבתים שלפי ההגדרה אינם בשליטת המעסיק. ב- ע"א 246/72 משה נ' דרומנו, פ"ד כז(1) 712, 717 (1973) נקבעו דברים אלו, שליחם לא נס וטעמם לא פג עם חלוף הזמן:

"מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ותנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. מה ייחשב לנקיטת אמצעי זהירות סבירים תלוי בכל נסיבות העניין והוא משתנה ממקרה למקרה".

ראו גם: ע"א 971/03 אבנר בגא נ' אלי מלול (פורסם בנבו, 10.11.2005); עניין בוארון; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980).

21 נתמקד אפוא בחובת הזהירות במקרה ספציפי זה ובהפרתה של חובת הזהירות במקרה שלפנינו, ולכך נפנה כעת.

22. במקרה שלפנינו, נשלח התובע לעבוד בסביבת עבודה שאינה בטוחה כלל, במהלך הימצאותו על החלק העליון של המבנה, לצורך ביצוע עבודתו, ותוך כדי שהוא מבצע פעולה שגרתית ביותר של הליכה, הוא דרך על משטח מסוכן, המשטח קרס והוא נפל. בנסיבות אלה חלה חובה על המעביד לדאוג לכך כי סביבת העבודה, במיוחד כשמדובר בעבודה שמעצם טיבה מתבצעת במשטחים גבוהים, תהיה בטוחה ונטולת סיכונים (השוו: תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או חלולים), התשמ"ו-1986; תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007). אמנם, מי שיצר את המשטח המסוכן אינו המעסיק שכן עובדיו הגיעו אל מבנה פרטי שמתקניו קיימים, אך אין הדבר פוטר את המעסיק מאחריות. מחובתו של המעסיק לקבל פרטים לגבי המבנה, לסרוק את סביבת העבודה ולו באמצעות עובדיו הנשלחים לשטח, ולקבל אינפורמציה מבעלי הבית על יציבות המשטחים עליהם דורכים העובדים בעת התקנת הצלחת, כדי להיערך בהתאם. אילו בראבו הייתה עושה פעולות אלה ובמיוחד קבלת מידע ממחזיק המבנה (שלא לדבר על קבלת מסמכים הקשורים בבניית הבית כגון היתר הבניה ותכניות הבית), ומזהירה את עובדיה מקיומו של משטח מסוכן ושביר במקום בו אמורה הצלחת להיות מותקנת – התאונה הייתה נמנעת.

23. בנוסף, מוטלת חובה על המעסיק להדריך את עובדיו על הסכנות הטמונות בעבודה המבוצעת וכיצד לבצע את עבודתו בבטחה (ראו: ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד (פורסם בנבו, 18.11.1992)). התובע העיד כי הוא החל לעבוד אצל בראבו כחודש וחצי לפני התאונה, והוא נקלט לעבודה מבלי לקבל הנחיות בטיחות, מבלי שתיערך הדרכה בנושאי בטיחות ומבלי שיצויד באמצעי בטיחות כלשהם. ייתכן, ובשל אופי התאונה ונסיבותיה, ציוד בטיחות לא היה מסייע במניעתה, אך בהחלט, הדרכה נכונה, בין היתר באופן בו יש לסרוק את המשטחים עליהם תבוצע העבודה וקבלת אינפורמציה לגבי חלקים מסוכנים בבית, הייתה יכולה למנוע את התאונה. בנקודה זו מקובלים עליי דבריו של התובע כי הדרכה בנושאי בטיחות כלל לא ניתנה (ראו עדותו בעמ' 13 לפרוטוקול). יצוין כי העד מטעם בראבו, דביר, העיד כי עם קליטתם לעבודה, עובדי החברה עוברים הדרכה בנושאי בטיחות, מה שכונה על ידו "הצהרת בטיחות" (עמ' 18 לפרוטוקול). אלא שניכר כי העד ציין את הדברים באופן כללי ולא הבהיר לאיזה תקופה רלוונטיים הדברים ואם כך נהגה בראבו בזמנים הרלוונטיים לתאונה. העד הוסיף כי אין הוא יכול למסור פרטים לגבי השאלה האם התובע קיבל הדרכה כזו, תוך שהוא מציין כי "זה משהו ישן". בנוסף, עולה מעדותו כי בראבו מעסיקה ממונה על נושא הבטיחות שהוא האחראי על התחום. מכל מקום, ניתן להניח כי אילו אכן התובע עבר הדרכה בנושאי בטיחות, היה מוצג תיעוד המאשר זאת ולו אותה "הצהרת בטיחות" אליה התייחס העד.

24. אשר לאחריותה של חברת יס, אכן החברה התקשרה עם בראבו לביצוע ההתקנות בבתים הפרטיים של לקוחותיה ולא נטען לגבי מקצועיותה ומומחיותה של בראבו, שעל פי האמור במבוא להסכם (ראו נ/5) ביצעה עבודות בעבר עבור יס ברחבי המדינה. על כן נראה כי לא ניתן להידרש לאחד החריגים המנויים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין. ואולם, במנותק מחובותיה של בראבו כלפי התובע, סבורני כי קיימת חובת זהירות של יס כלפי התובע וחברת יס הפרה חובה זו. המתקנים אשר עובדי בראבו אמורים להתקין הם מתקנים השייכים לחברת יס, מיועדים ללקוחותיה ולשימושם שלהם ושל חברת יס. חברת יס אינה מנותקת לחלוטין מהמערך של התקנת ציוד הקצה שלה, שכן הדבר נעשה כלפי לקוחותיה. היותה של יס חלק ממערך זה, מחייב אותה בנקיטת אמצעי זהירות כלפי העובדים הנשלחים להתקין את ציוד הקצה. דווקא קיום הקשר בין חברת יס לבין לקוחותיה, מביא למסקנה כי במסגרת קשר זה הנגישות של חברת יס למידע הקשור למבנה בו יותקן ציוד הקצה, מחייב הטלת חובת זהירות עליה. מה עוד שניתן להניח כי בטרם ההחלטה בדבר התקנת ציוד הקצה (שבמקרה שלפנינו כלל התקנת מוט ברזל על גג הבית) מקבלת יס (ולמצער אמורה לקבל) מידע הנדסי לגבי המקום שאמורה להעביר לבראבו, מה שלא הוכח שנעשה. לפיכך, גם על יס מוטלת החובה ליצור שגרת עבודה נטולת סיכונים, אשר תבטיח כי הבתים בהם מבוצעות ההתקנות, יהיה נטולי סכנות, תוך קבלת כל המידע הרלוונטי מהמחזיק בו במסגרת הקשר בין השניים. זאת ועוד, עיון בהסכם בין יס לבין בראבו מלמד כי במידה רבה חברת יס מכתיבה את שיטת העבודה של בראבו – ראו סעיף 5 להסכם ונספח ב'. שליטה כה הדוקה באופן בו על בראבו לבצע את העבודה בפועל, מכתיבה הטלת חובת זהירות כלפי עובדי בראבו. לזאת יש להוסיף הוראות חוזיות נוספות מהן עולה כי חברת יס "מנצלת" את שהותם של עובדי בראבו לקידום מטרותיה, כגון סעיף 5.9 להסכם לפיו רשאית יס להסתייע בעובדי בראבו להפצת חומר שיווקי שלה, וההוראה כי עובדי בראבו ילבשו בגדי עבודה עם סמל יס.

25. מן האמור לעיל עולה המסקנה כי הנתבעות חבות חובות זהירות כלפי התובע וכי הן הפרו את חובתן כלפיו, ועל כן יש לחייבן בפיצוי התובע על נזקיו. אין צורך לומר כי יש לראות בנתבעות כמעוולות במשותף.

26. אשר לאשם התורם – אקדים ואציין כי הנטל להוכיח כי העובד התנהג באופן שדבק בו אשם מוטלת על הנתבעות הטוענות לכך, והן לא הרימו נטל זה. מעבר לנדרש, עסקינן בתאונה שארעה במהלך עיסוקו של התובע במקום אליו נשלח, ועל פני הדברים לא עולה התנהגות חריגה מצדו או תרומה שהביאה לנזק שנגרם, שהרי כל שעשה – התהלך על הגג במהלך ביצוע העבודה. במצב דברים זה, אין מקום להטיל אשם תורם כלשהו (ראו בין היתר: ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ (פורסם בנבו, 19.3.2007); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירות נמלים מאוחדים בע", פ"ד יט(3) 205 (1965)).

שאלת הנזק

27. עתה אעבור לדון בנזקים. בטרם אתייחס לשאלת הנזק, אסקור את הנתונים הרלוונטיים לשאלה זו.

28. התובע יליד 29.2.1988. ביום התאונה (10.12.2009) היה כבן 22 שנים, והיום הוא כבן 27 שנים.

29. לאחר התאונה פונה התובע לבית החולים הלל יפה (ראו ת/3), שם התלונן על פגיעה בגב ובמרפק ואובחן כסובל משבר במרפק ימין, ב head radius , והמרפק הושם בגבס. התובע לא אושפז, שוחרר באותו יום, ולאחר מכן המשיך בקבלת טיפולים רפואיים בקופת החולים, טיפולים שכללו בין היתר פיזיותרפיה. כבר במהלך הטיפולים הרפואיים נרשם כי הוא סובל מהגבלה בתנועות המרפק (ראו אסופת המסמכים ת/4).

30. הנכות רפואית: התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר גנאיים לפיה נותרה לו נכות רפואית בשיעור של 10% בגין הגבלה ביישור וכיפוף המרפק. הנתבעות צירפו מצדן חוות דעת של פרופ' שטהל לפיה הנכות שנותרה לתובע היא בשיעור 5%. לאור הפער בין חוות הדעת הוריתי על מינוי מומחה רפואי, ד"ר מיכה רינות. ד"ר רינות בדק את התובע וקבע כי דרגת הנכות שנתרה לו היא בשיעור 10%. נקודת המוצא אפוא כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובע היא בשיעור 10%.ד"ר רינות ציין כי התובע סבל משבר של ראש הרדיוס עם מדרגה תוך פרקית קלה. צוין כי השבר מחובר, אך קיימת אי-סדירות של המשטח הפרקי של ראש הרדיוס. ד"ר רינות מצא הגבלה קלה ביכולת היישור והכפיפה של המרפק עם דלדול שרירים קל.

הנכות התפקודית: התובע סובל מהגבלה בתנועות המרפק, וידו הדומיננטית היא יד ימין. אמנם המדובר בפגיעה באחת הגפיים, אולם נראה כי יש מקום להעמיד את הנכות התפקודית, והגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 10% בהתאם. השוו: ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה (פורסם בנבו, 25.07.2010)); ע"א 4919/09 עיסא נ' בר (פורסם בנבו, 14.6.2001). התובע הוא צעיר, ביום התאונה היה בן 22, עם השנים רכש הכשרה לעבוד בתחום העזרה הראשונה, בין היתר בתחום ההדרכה שאינו דורש מאמץ פיזי. התובע עובד במקום עבודה מאז שנת 2013. על כן עולה כי הנכות הרפואית הולמת את הכושר הנגרע.

31. נתוני המוסד לביטוח לאומי: התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע שולמו דמי פגיעה בגין תקופת אי-כושר עד ליום 10.3.2010 (שלושה חודשים, ראו גם תעודות אי כושר – ת/12). לתובע נקבעה נכות זמנית בשיעור 25% מיום 11.3.2010 ועד ליום 31.10.2010 (כשבעה וחצי חודשים), והחל מיום 1.11.2010 נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10%. סך כל התגמולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין הפגיעה – 46,447 ₪, בערכים נומינליים.

32. נתוני תעסוקה ושכר לפני התאונה: בעת אירוע התאונה עבד התובע כפועל לא מקצועי אצל בראבו, כעוזר למתקין צלחות לוויין. בעבודה זו החל התובע כחודש וחצי-חודשיים לפני התאונה (לא צורפו תלושי שכר בגין תקופה זו). התובע העיד כי לפני עבדותו אצל בראבו, הוא למד קורס "אחזקת טלפונים סלולאריים" (ראו ת/8) ועבד בתחום זה משך כשלוש שנים. מתלושי השכר שהוגשו (ראו ת/9) עולה כי התובע עבד אצל מספר מעסיקים. עולה כי בשנת 2008 עבד מספר חודשים אצל מעסיק פרטי, והחל מחודש 12/2008 עבד בחברת פלאפון תקשורת בע"מ. תלוש השכר האחרון שהוצג ממעסיק זה הוא לחודש 8/2009, בו מסתכם שכרו ברוטו בסך 6344 ₪. הוצג תלוש לחודש 10/2009 ממעסיק פרטי שלפיו השכר ברוטו – 4611 ₪.

תעסוקה ושכר לאחר התאונה: התובע העיד כי לאחר כשנה מהתאונה חזר לעבודה בחברת בת של חברת הוט – "נועתק", שם עבד כשנתיים. תלוש השכר האחרון ממעסיק זה הוא לחודש 8/2011, השכר המלא האחרון (חודש 7/2011) הוא על סך 5151 ש"ח . תוך כדי עבודתו זו עבר התובע קורס חובשים במד"א. במהלך מספר חודשים בשנת 2012 עבד התובע בחברת אמבולנסים פרטית. הוצגו תלושי שכר שהאחרון בהם לחודש 6/12 על סך 6236 ₪ ברוטו.

נתוני שכר מהמעסיק הנוכחי: החל מיום 21.11.2012 ועד היום מועסק התובע כחובש, נהג ומדריך במרכז מד"א בקרית אונו. התובע צירף תלושי שכר ממעסיקו הנוכחי עד לחודש 12/2013. השכר הממוצע (ברוטו) לחודש לשנת 2013 מסתכם בסך של 11,700 ₪ (במעוגל). לא הוצגו תלושי שכר מעבר לשנת 2013.

33. לאחר שהוצבו הנתונים הרלוונטיים, אעבור לחישוב הנזקים:

34. נזק לא ממוני: לאור מהות הפגיעה ותוצאתה שהותירה הגבלה בתנועות המרפק, בשים לב לטיפולים הרפואיים שהנאשם עבר ובכללם העובדה כי ידו הייתה בגבס משך תקופה, אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 40,000 ₪.

35. הפסד שכר לעבר – א' : התובע היה נתון בתקופת אי-כושר מלא למשך 3 חודשים. לאחר מכן היה בתקופת אי-כושר חלקי, אותה אני קובע כגובה שיעור הנכות הזמנית שקבע המל"ל, 25%, למשך שבעה וחצי חודשים. לעניין ראש נזק זה החישוב יבוצע לפי בסיס השכר הרלוונטי לפני התאונה, ממוצע השכר לחודשים 8/2009 (מהמעסיק "אחים ג'נאמה") ולחודש 10/2009 (מחברת פלאפון תקשורת)– בממוצע כ- 5500 ₪, משוערך להיום בסך 5900 ש"ח. הפיצוי בגין ראש נזק זה הוא כדלקמן:

הפסד מלא בעבר: 5900 ₪ * 3 חודשים = 17,700 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה עד להיום 19,000 ₪ (במעוגל).

הפסד חלקי בעבר: 5900 ₪ * 7.5 חודשים * 25% * 5900 ₪ = 11,807 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה עד להיום 12,500 ₪.

36. הפסד שכר לעבר – ב': אשר לתקופה מתום תקופת אי הכושר החלקי, אותו אני קובע בחופף לתחילת הנכות הצמיתה (1.11.2010) ועד היום, אני סבור יש לפסוק סכום המשקף 10% מהשכר לפני התאונה וזאת רק עד לתחילת עבודת התובע במד"א, בחודש 11/2012. המדובר בתקופה של 24 חודשים. אני סבור כי החל מתחילת עבודת התובע במד"א אין לפסוק הפסד שכר, זאת בשים לב לשכרו ומאחר ולא הוכחה ההשפעה של המגבלה על שכרו במקום העבודה החדש, לפחות בתקופה ההתחלתית. החישוב אפוא הוא כלהלן:

5900 ₪ * 10%* 24 חודשים: 14,160 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה – 14,800 ₪.

37. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: בסמוך לאחר התאונה הייתה ידו של התובע מגובסת והוא נזקק לתמיכת ועזרת בני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות. אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 5,000 ₪. בגין ראש נזק זה לעתיד, אני רואה לפסוק סך של 15,000 ₪. סה"כ בסעיף זה – 20,000 ₪.

38. הוצאות לעבר ולעתיד: בגין הוצאות לעבר ולעתיד, לרבות הוצאות בגין נסיעה לטיפולים רפואיים והוצאות שונות, אני רואה לפסוק סכום גלובלי של 10,000 ₪.

39. הפסד שכר לעתיד: אכן, לאחר שהתובע החל להיות מועסק במד"א עלה שכרו באופן משמעותי ביותר. כפי שצוין לעיל בשנת 2013 עמד ממוצע השכר על סך של 11,700 ₪, ואילו השכר לפני התאונה עמד בממוצע על סך של 5,500 ₪. ואולם, עליית השכר הייתה על רקע העובדה כי באותה עת היה התובע בחור צעיר, שטרם גיבש את תכניותיו לעתיד ובמשך הזמן רכש לעצמו הכשרה בתחום העזרה הראשונה. לאחר התאונה ותוך כדי עבודתו, עבר הכשרה במד"א, שסללה את הדרך להשתלב במקום העבודה הנוכחי. לגבי השפעת מגבלתו במקום עבודתו הנוכחית, התובע ציין כי בשל המגבלה שכרו נפגע מדי חודש בכ- 2,000-3,000 ₪ מאחר והוא משתדל שלא לעבודה משמרות נוספות בעבודה כמגיש עזרה ראשונה בפועל, עבודה הדורשת מאמץ פיזי, ונאלץ לעבוד יותר בהדרכה – תחום שגם בו קיבל הכשרה. בנקודה זו התובע לא הביא ראיות התומכות בטיעונו זה, ונראה שתנודות השכר במהלך שנת 2013 אינם מתיישבים עם טענתו כי לא עבד בעבודות נוספות על ידי הוספת משמרות.

על כל פנים, אין להתעלם מהשפעת המגבלה על התובע ותפקודו. התובע הוא בן 27 כיום ואין לדעת מה צופן העתיד, הן במקום עבודתו הנוכחי והן במקרה ויפלט בעתיד לשוק העובדה. מסיכון זה אין להתעלם מאחר ומד"א היא גוף המאוגד כעמותה, ולא ניתן לקבוע כי הוא מהווה מקום תעסוקה שמבטיח קביעות ויציבות תעסוקתית לכל החיים, הגם שעל פני הדברים התובע עובד במקום מזה שלוש שנים.

לפיכך, אני רואה לפסוק בראש נזק זה, פיצוי גלובלי בסך 150,000 ₪.

40. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: הפסד זה ייגזר מהפסד השכר לעבר ולעתיד. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי השתכרותו של התובע לעתיד, ולפי 10% מהפסד השכר לעבר. (150,000 ₪ * 12%) + (46,300 ₪ * 10%) = סה"כ (במעוגל) 22,600 ₪. לדרך חישוב הפסדי הפנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 1.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, (31.12.2013).

41. ריכוז ראשי הנזק:

נזק לא ממוני 40,000 ₪.

הפסד שכר לעבר 46,300 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 20,000 ₪.

הוצאות לעבר ולעתיד 10,000 ₪.

הפסד שכר לעתיד 150,000 ₪.

הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 22,600 ₪.

סה"כ 288,900 ₪.

סיכום

42. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 288,900 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל. תגמולי המל"ל מסתכמים בסך של 46,447 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ועד למועד מתן פסק הדין – 52,500 ₪ במעוגל. הסכום שעל הנתבעות לשלם לתובע מסתכם אפוא בסך של 236,400 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 56,000 ₪, וכן מחייבן לשלם לתובע הוצאות משפט (כולל הוצאות חוות הדעת) בסך כולל של 8,000 ₪.

כל החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

43. לאור הסכמת ב"כ המודיעה והצדדים השלישיים, אני מורה על מחיקת ההודעה לצד שלישי ללא צו להוצאות. למרות השלב המתקדם בו התבקשה מחיקת ההודעה לצד שלישי, לאור כך שבפועל לא התקיים דיון לגוף הטענות במישור החוזי – ניתן פטור מיתרת אגרה ביחס להודעה לצד שלישי.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ה, 02 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.