1. העותר הוכר, לאחר גלגולים משפטיים וארוכים שנמשכו שנים רבות, כנכה בשיעור של 50% אשר למחציתם (25%) קשר סיבתי לאירוע תאונתי (מיום 3.7.88) שאירע במהלך שירותו הצבאי (זאת בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.2.11 בתיק ע.א. 37064-03-10).

קצין התגמולים החליט כי דרגת נכותו זו (25%) הינה בתוקף מיום 19.5.03 – שנה בטרם פנה העותר לקצין התגמולים בבקשה לעיון מחדש בשיעור נכותו בהתאם לסעיף 35 לחוק הנכים – ובעקבות כך שולמו לו הפרשי התגמולים, עפ"י חוק הנכים, החל מאותו המועד (9.5.03).

לעומת זאת, ההטבות הנוספות (שאינן מכוח החוק) הניתנות עפ"י "הוראות אגף שיקום נכים מס' 80.23" (להלן ן- הוראה 80.23) שולמו לו החל מפברואר 2011 (החזר שכר לימוד לילדיו) ומיוני 2011 ("ניידות" ו"החזר מס").

קצין התגמולים נימק זאת בכך שהמדובר בהטבות שאינן קבועות בחוק הנכים אלא בהוראות אגף השיקום. בהתאם להוראה 80.23 ועפ"י סעיף 10 הימנה – לשיטת המשיב – המועד הקובע לתחילת תשלומי ההטבות בעניין העותר הינו ממועד פסק דינו הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי בו נקבע כי 50% מנכותו (דהיינו 25% נכות) קשורים סיבתית לשירותו הצבאי (ולא 10% מהנכות כפי שנקבע בתחילה וגם לא 100% כפי שנקבע בוועדת הערעורים בהמשך).

בעתירתו טען העותר כי הוראת סעיף 10 להוראה 80.23 אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הנכים – ועל כן דינה להתבטל.

בנוסף טען העותר כי הוראת סעיף 10 להוראה 80.23 עניינה בשיעור נכות שהוגדל על ידי "ועדה רפואית עליונה או ביהמ"ש מחוזי ביושבו כערכאת ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה".

בעניינו של העותר דנן נכותו הכוללת בשיעור 50% נקבעה עוד ב- 1995 על ידי ועדה רפואית – ואיש לא חלק על כך.

המחלוקת הייתה מה החלק מאותה הנכות הקשור סיבתית לשירותו הצבאי – וזו הוכרעה בפסיקתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי בפברואר 2011. על כן, אין המדובר בקביעת "ועדה רפואית עליונה" לעניין עצם אחוזי הנכות ושיעורה או בפסק דין של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטה שכזו, אלא בפסיקה שעניינה שיעור הקשר הסיבתי של נכות רפואית נתונה.

על כן, כך הטענה, לא חלות הוראות סעיף 10 להוראה 80.23 אלא הוראות חוק הנכים (לעניין מועד תחילת תשלום התגמולים) בסעיף 35 הימנו, וכי העותר זכאי לתשלום ההטבות ממאי 2003 – כמפורט לעיל.

2. העתירה הוגשה באפריל 2012.

ביום 28.5.12 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר דיוני מוסכם.

בהסדר זה הודיעו הצדדים כי אותה שעה תלוי היה ועומד בביהמ"ש העליון עע"מ 7335/10 מ. לופו נ. קצין התגמולים הנוגע "לסוגיות העולות במסגרת העתירה שבנדון" (להלן – "עע"מ לופו").

על כן הסכימו הצדדים להמתין להכרעה שתינתן בעע"מ לופו – ובעקבותיו "יודיעו הצדדים לביהמ"ש אם וכיצד הם מתכוונים לנהל את העתירה".

לאור הסדר דיוני זה הורה בית משפט זה (כב' השופטת ר. אבידע) ביום 29.5.12 על התליית ההליכים בעתירה זו.

3. והנה, ביום 29.12.2013 נפסק הדין בעע"מ לופו.

בפיסקאות נ"ד – נ"ה לפסק דינו של השופט א. רובינשטיין נפסק (פה אחד):

"המסקנה היא כי קביעת מועד ההכרה בנכות, כמועד ממנו תשולמנה הטבות האגף – אינה מקיימת יחס ראוי בין התועלת לציבור הטמונה בשיקול התקציבי לבין הנזק לנכי צה"ל שנקבעה זכותם לשוויון.

סוף דבר, סבורני כי אין לקיים את מדיניות תשלום ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום ממועד ההכרה, כפי שמורה הוראה 80.23, ויש לקבוע אפוא כי הוראה 80.23 בטלה".

עם זאת, "באשר לסוגיית התחולה" של הפסיקה הנ"ל נקבע בפיסקה סה לפסה"ד הנ"ל:

"...לסייג את תחולתה של הכרעה זו, כאמור, למועד מתן הינתנו של פסק דיננו".

ובפיסקה ס"ז:

"הערעור מתקבל אפוא חלקית במובן זה שפסק הדין קמא (בו בוטל "מועד ההכרה" שבהוראה 80.23 – י.א.) יחול אך על החלטות שניתנו מהיום (דהיינו – 29.12.13)".

4. לאור ההסדר הדיוני (ממאי 2012) ופסה"ד בעע"מ לופו (29.12.13) ביקש העותר לחדש הדיון בעתירתו.

הוא מסכים כי תחולת ביטול הוראה 80.23 בפסה"ד בעע"מ לופו הינו פרוספקטיבי ואינו חל על עניינו.

ברם, בעתירה המתוקנת שהגיש (בהתאם להחלטה מיום 10.7.14) נטען על ידו כי גם בהינתן תחולה של הוראה 80.23 על עניינו שלו – אין הוא בא בגדרי סעיף 10 לאותה ההוראה.

זאת, הואיל וסעיף 10 להוראה 80.23 מתייחס לדרגות נכות שהועלו על ידי "ועדה רפואית עליונה או פסק דין של בימ"ש מחוזי בערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה".

לעומת זאת, כך טענתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו (מיום 20.2.2011) – לא ניתן בגדרו של ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה, אלא בגדרו של ערעור קצין התגמולים על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים בה נקבע קשר סיבתי של 100% לאירוע התאונתי, ובפסק הדין שבערעור הופחת כאמור שיעור הקשר הסיבתי ל- 50%.

5. וזה פירוט טענתו הנ"ל של העותר.

הנכות הרפואית הכוללת בשיעור 50% נקבעה בעניינו על ידי הועדה הרפואית עוד בשנת 1995 – וזאת ביחס להצטברותם של שני אירועים תאונתיים והחמרתם בהמשך.

האחד, פגיעה בקרסולו של העותר בעת משחק כדורגל ביום 5.3.1988 (יום לפני גיוסו לצה"ל ללא קשר לשירות). השני, אירוע חבלתי ברגלו ארבעה חודשים לאחר גיוסו ביום 3.7.88.

נכותו הרפואית הכוללת של העותר נקבעה כאמור ב- 1995 (לאחר החמרה) בשיעור של 50% - ועל כך לא היה חולק.

ההתעצמות המשפטית נסבה מכאן ואילך כל כולה על שיעור הקשר הסיבתי של ה"אירוע התאונתי השני" שאירע בתחילת שירותו הצבאי ביחס לאירוע החבלתי הראשון והמכונן שאירע כאמור טרם גיוסו.

המשיב קבע מלכתחילה כי נכותו הרפואית יסודה כולה באירוע הראשון ועל כן אין קשר סיבתי בין הנכות או החמרתה לבין שירותו הצבאי.

ועדת הערעורים לפי חוק הנכים קיבלה בראשונה את ערעורו של העותר ופסקה (ביום 26.2.91) כי קיים קשר סיבתי של 10%.

ארבע שנים, לאחר מכן, פנה העותר למשיב בבקשה לעיון מחדש, לפי סעיף 35 לחוק, להכיר בנכותו הרפואית במלואה (50%) כקשורה לשירותו הצבאי. המשיב דחה בקשתו מן הטעם כי אין המדובר ב"ראייה חדשה".

ועדת הערעורים קיבלה ערעור העותר וקבעה כי אמנם מדובר בראייה חדשה והורתה למשיב לשוב ולבחון לאור זאת בקשת העותר ל"עיון מחדש" לפי סעיף 35.

המשיב, לאחר הבדיקה הנוספת, שב למסקנתו כי הקשר הסיבתי הינו 10% בלבד, מהנכות הרפואית הכוללת (50%), דהיינו – נכות מוכרת בשיעור 5%.

העותר ערער גם על כך לוועדת הערעורים – והיא קיבלה הערעור במלואו וקבעה קשר סיבתי מלא (100%) של מלוא הנכות הרפואית (50%) לשירות הצבאי.

קה"ת ערער על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי – ובפסק הדין (מיום 20.2.11) התקבל הערעור בחלקו ונקבע כאמור היקף ה"קשר הסיבתי" בשיעור 50% מהנכות הרפואית – דהיינו – 25%.

6. לאור זאת – טוען העותר, פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מיום 20.2.11 אינו בא בגדר "הגדלת נכות" מנימוקים של בחינה רפואית (ע"י ועדה רפואית עליונה או בפס"ד בערעור על החלטתה) אלא מהכרעה שיפוטית בסוגיית "הקשר הסיבתי".

על כן, סעיף 10 להוראה 80.23 אינו מתייחס כלל לקביעה שיפוטית שכזו – ולכן לא חלות הוראותיו לעניין מועד התחולה של ה"נכות המוגדלת" לעניין תשלום ה"הטבות" עפ"י אותה הוראה 80.23.

כיוון שכך, טוען העותר, יחולו הוראות חוק הנכים ולפיהם מועד התחולה (בהגדלת נכות לאחר "עיון מחדש" לפי סעיף 35) יהיה במועד השנה שבטרם הוגשה הבקשה – דהיינו במאי 2003.

7. העותר אינו משיג כמובן על הנפסק בעע"מ לופו בדבר הפרוספקטיביות של ביטול הוראות מועד התחולה בהוראה 80.23 – אלא טוען הוא כי עפ"י סעיף 10 לאותה הוראה, הוא איננו עניין לתביעתו של העותר.

8. לאחר עיון בטענות העתירה המתוקנת, בתשובת המשיב ובפסה"ד בעע"מ לופו – אינני מקבל את טענת העותר.

עפ"י פסה"ד בעע"מ לופו (כמצוטט לעיל) מועד ההכרה לעניין ההטבות המשולמות לנכי צה"ל עפ"י הוראה 80.23 – יוותר כקבוע באותה ההוראה לעניין תביעות שקדמו למועד מתן אותו פסה"ד (29.12.2013).

אכן, "מועד ההכרה" המפורט בסעיף 10 להוראה הנ"ל מתייחס כלשונו לדרגת נכות שהועלתה ע"י "ועדה רפואית עליונה או בית משפט מחוזי ביושבו כערכאת ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה".

לעומת זאת, דרגת נכותו (המוכרת לעניין נכות עפ"י החוק) של העותר הוגדלה ע"י ביהמ"ש המחוזי ביושבו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערעורים לעניין קביעת היקף הקשר הסיבתי ולא לעניין דרגת הנכות הרפואית.

ברם, איני מקבל את טענת העותר כי עקב כך יוקדם מועד ההכרה, ביחס ל"הטבות" נשוא עתירה זו (להבדיל מהתגמולים עפ"י חוק) למועד הקבוע בחוק (ולענייננו בסעיף 35 הימנו)

זאת משלוש סיבות.

האחת, בסעיף 11 להוראה 80.23 – הלא הוא סעיף "התחולה" – נקבע מפורשות כי:

"11. הוראה זו (דהיינו – הוראה 80.23 – י.א.) חלה על תשלומי כל ההטבות מכוח הוראות אגף שיקום נכים".

והרי אין חולק כי שלוש ההטבות, נשוא עתירה זו (דהיינו: "החזר שכ"ל לילדים", "ניידות" ו-"החזר מס") – שלושתן הטבות להן זכאי העותר מכוח הוראות אגף שיקום נכים, ולא מכוח חוק הנכים.

השנייה, אילו קיבלנו הטענה כי סעיף 10 להוראה 80.23 מחריג את מועד ההכרה של "הטבות" הנובעות מהגדלות אחוז הנכות בפסק דין של ביהמ"ש המחוזי – בשבתו כבית משפט לערעורים על החלטות ועדת הערעורים – התוצאה המתבקשת מכך הייתה למעשה שמיטת עצם יסוד הזכאות ל"הטבות" הנובעות מאותה הגדלת נכות.

זאת הואיל והטבות אלה יסודן הנורמטיבי הינו באותן "הוראות אגף שיקום נכים", ולא בחוק הנכים עצמו.

שלישית, הרציונל והאיזון שביסוד קביעת התחולה הפרוספקטיבית ופסיקת "מועד ההכרה" בעע"מ לופו – כוחו והגיונו עמו גם לעניין מועד ההכרה בהטבות שמקורן בהגדלת נכות בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת ועדת הערעורים לעניין היקף הקשר הסיבתי – מאותם נימוקים וטעמים שנמצאו ראויים בפסק הדין הנ"ל לעניין הגדלת שיעור הנכות שיסודה בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בערעור על אחוזי הנכות שנקבעו בוועדה רפואית עליונה.

לא מצאתי נימוק ראוי המצדיק הבחנה בין שתי הסיטואציות האפשריות הנ"ל של הגדלת שיעור הנכות בפס"ד בערעור של ביהמ"ש המחוזי.

ב"כ העותר טוען (בעתירה המתוקנת) כי ערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת ועדה רפואית עליונה (לעניין אחוז הנכות הרפואית) הינו מורכב וממושך יותר מערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת ועדת הערעורים (לעניין שיעור הקשר הסיבתי לשירות הצבאי).

איני מוצא ממש בטענה זו.

ראשית, ספק רב בעיני אם אכן סוג הערעור השני קצר יותר או נקודתי יותר מסוג הערעור הראשון.

שנית, אפילו הייתי מוכן להניח הנחה שכזו, איני מוצא מה בינה לבין הסוגיה והשאלה המתעוררת בעתירה דנן, או כיצד אותה אבחנה נטענת משנה ממהות הסוגיה הזהה המתעוררת בשתי הסיטואציות כאחת.

9. סוף דבר – לאור הנפסק בעע"מ לופו בעניין "מועד ההכרה" ביחס לתשלום הטבות מכוח הוראות האגף לשיקום נכים ונוכח עיתוייה הותיק ורב השנים של נכות העותר ותביעתו בגינה , נשוא עתירה זו- "מועד ההכרה" לעניין תשלום ההטבות – נשוא העתירה – הינו אכן כפי שנקבע ע"י המשיב בהתאם לאמור בהוראה 80.23 דנן, זאת נוכח ומכוח קביעת התחולה הפרוספקטיבית של הנפסק בעע"מ לופו – וכדברים שפורטו לעיל.

לאור זאת – דין העתירה להידחות.

10. אשר על כן, אני דוחה את העתירה.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ה, 18 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.