1. בפניי תביעה להשבת הפרשי רכישת רכב שניזוק.
2. ביום 11.3.2012 רכשה התובעת מהנתבעת רכב מסוג סוזוקי ליאנה, מודל 2007. התובעת לא לקחה את הרכב לבדיקה והסתמכה על בדיקת הרכב שבוצעה כשלושה ימים קודם לכן ושתוצאותיה הוצגו לה על ידי נציגי הנתבעת. תמורת הרכב שילמה התובעת לנתבעת סך של 37,000 ₪.

לטענת התובעת, לאחר כיומיים ניזוקו מיסבים ברכב, וכעבור שבועיים ניזוק ראש מנוע.

התובעת חזרה עם הרכב לנתבעת וביקשה להחזיר את הרכב ולקבל את התמורה בחזרה. בין הצדדים נוהל מו"מ בסיומו חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו "הסכם פשרה", ונקבע בו, בין היתר, כי הנתבעת תקבל את הרכב בחזרה, ואילו התובעת תקבל בחזרה סכום של 32,000 ₪, וזאת "לפנים משורת הדין" נוכח שהרכב הוחזר במצב קלוקל [להלן: "הסכם הפשרה"].

יצויין, כי למעשה הרכב כבר הועבר על שמה של התובעת, שהתחייבה להעביר בעלות שוב לנתבעת.

1. הסכם הפשרה נחתם ביום 23.4.2012, וביום 29.4.2012 הגישה התובעת תביעתה דנן, במסגרתה היא עותרת לקבלת יתרת הסכום, תשלומים ששילמה בגין העברת הבעלות ופיצוי בגין עגמת הנפש. סך כל תביעתה של התובעת – 8,000 ₪.

יצויין, כי בכתב התביעה לא הזכירה התובעת כלל את אותו "הסכם פשרה", וכאשר הוצג לה הדבר בבית המשפט, אישרה זאת התובעת אולם לטענתה, עורך הדין של הנתבעת החתים אותה על המסמך ואם לא היתה חותמת לא היתה מקבלת גם חלק מכספה. לטענתה, היא חתמה על הסכם הפשרה "תחת לחץ". עוד טענה התובעת כי הבעלים של הנתבעת ממנו רכשה את הרכב הסכים להשיב לה את כל כספה אולם מר יוסף מדר, שנכנס כשותף כמה ימים לאחר הרכישה, סירב לכך.

1. מר מדר, נציג הנתבעת, טען כי הסכם הפשרה בא לעולם כיוון שרצה ללכת לקראתה של התובעת. לטענתו, הטרמוסטט של הרכב נתפס והתובעת המשיכה בנסיעה במקום לעצור בצד, כפי שהיתה צריכה לעשות.

ההכרעה:

1. עסקת המכר של הרכב בוטלה למעשה עם החתימה על הסכם הפשרה, והתובעת קיבלה כמעט את כל התמורה בגין הרכב, תוך שהיא מוותרת במפורש על כל טענה כלפי הנתבעת.

למעשה, מהותה של התביעה היא לא לביטול עסקת המכר, אלא לביטול אותו הסכם פשרה, עליו חתמה ביום 23.4.2012.

עילת הביטול היא, כך לטענת התובעת, שהסכם הפשרה נחתם תחת לחץ.

1. הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, הסכם הוא לכל דבר ועניין. הוא נחתם בין שני מבוגרים המודעים היטב למצב והוא משקף את האוטונומיה של ההתקשרות ביניהם בעת ההתקשרות, כאשר כל צד מביא בחשבון את היתרונות והחסרונות שבהתקשרות. התובעת ידעה כי בהתקשרותה היא מוותרת על מלוא תביעתה. טענתה כי עשתה זאת כיוון שהיתה בלחץ, עדיין אינה מהווה עילה מספקת לביטול אותו הסכם פשרה. לא הונחה בפניי תשתית ראייתית שלא היתה לתובעת ברירה, שעמדה בפני עושק או מצב לא הוגן בצורה קיצונית. התובעת עשתה את חישוביה והעדיפה לקבל באופן מיידי 86% מהסכום ששילמה, תוך שהיא מוותרת על תביעתה. גם אם נראה למתבונן מהצד כי בעצם החתימה על הסכם הפשרה, גילתה הנתבעת אחריות למצב, עדיין אין לשלול כי גם הנתבעת עשתה ויתור בהסכם הפשרה, כשנטלה על עצמה 86% מהאחריות למצב שנוצר.
2. דיני החוזים, והודאות שהם מבקשים ליצור בחיי המסחר והיחסים החוזיים בחיי היום-יום, מחייבים לתת משקל לאוטונומיה של הצדדים ולהגן על רצונם המשותף של הצדדים להגיע לפשרה ביניהם.
3. במקרה דנן, מדובר היה בפשרה אמיתית שבה כל צד החליט "לקנות" סיכון. התובעת קנתה את הסיכון שמא יתברר כי הרכב היה תקין כשנרכש על ידה וכי ראש המנוע התקלקל כיוון שלא נקטה זהירות בשימוש ברכב, ובמצב שכזה תצא וידיה ריקות מכל. הנתבעת קנתה את הסיכון שמא יתברר כי תצטרך לחוב במלוא עלות העסקה.

מדובר בהסכם הדדי, כאשר איש מהצדדים לא ידע היכן נוטה הדין והוא היה מוכן לוותר. במקרה שכזה הפשרה היא כמו מכר, שבו יש סיכויים וסיכונים הדדים והיא מחייבת את הצדדים, ולא ניתן לטעון לאחריה כי צד אחד נאנס לחתום עליה.

טענה לפגם בכריתת הסכם, בנימוק של לחץ, או כפיה או מצוקה אישית, היא טענה כבדת משקל ולא בנקל ייטה בית המשפט להעדיף גרסה מאוחרת על פני מצגם של הצדדים בכריתת ההסכם עצמו. העובדה כי צד מסויים הרגיש לחץ אין בה די כדי להביא לביטולה של הפשרה. יש צורך באונס של ממש, וכזה לא הוכח לי במקרה דנן. העובדה כי התובעת חששה שלא תקבל מאומה, אין משמעותה עדיין "אונס" שיש בו כדי לבטל הפשרה, אלא שיקול מבין כלל השיקולים ששקלה. בסופו של יום מדובר בעסקת רכב, שככל הנראה לא צלחה לשני הצדדים, ושני הצדדים הפסידו ממנה. הפשרה אליה הגיעו הביאה בחשבון, בעת כריתתה, את שיקולי שני הצדדים כשני אנשים בוגרים בנסיבות העניין. במקרה דנן, לא הרימה התובעת את הנטל להראות כי מצוקתה היתה כה גדולה וכי הסכם הפשרה נכפה עליה.

טענת נציג הנתבעת לפיה הצדדים נדברו ביניהם על סכום הפשרה, וכי הוצע בתחילה לשלם לתובעת "רק" 27,000 ₪ לא נסתרה על ידי התובעת עצמה, דבר המלמד כי הצדדים כן ניהלו מו"מ ביניהם. אילו באמת היתה נתונה התובעת ללחץ כפי שהיא טוענת היום, היתה מסכימה גם לקבל את הסכום הנמוך יותר. עצם ניהול המו"מ וחתימת ההסכם מהווה מעשה בוגר שאינו עומד בקנה אחד עם טענת הכפייה שהעלתה התובעת.

מטעמים אלו, אין לקבל טענתה של התובעת כי יש לבטל את הסכם הפשרה בנימוק של כפייה (אפילו כפייה כלכלית), לפי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 [להלן: "חוק החוזים"]. כאמור, כפייה שכזו לא הוכחה, ואין די בתחושה של התובעת כי עמדה בפני בחירה כלכלית קשה. על התובעת להוכיח כי לא היתה לה כל ברירה וכי ההסכם נכפה עליה, וזאת לא הוכיחה במידה הנדרשת בהליך אזרחי זה.

אין גם מקום לקבל טענתה של התובעת שיש לבטל את הסכם הפשרה בנימוק של עושק, לפי סעיף 18 לחוק החוזים. אף זאת לא הוכח לבית המשפט.

1. זאת ועוד: כאמור, ההסכם נכרת ביום 23.4.2012 והתובעת קיבלה את כספה בהתאם להסכם זה. התובעת לא עשתה כמצוות סעיף 20 לחוק החוזים ולא שלחה הודעת ביטול. תחת זאת פנתה ישירות לבית המשפט בהגשתה את התביעה בתוך 5 ימים לאחר שקיבלה מבוקשה בהסכם הפשרה. לא רק שבכך לא מילאה אחר חובתה שבדין, אלא שהיא עשתה ניצול ציני בעצמה במושג הפשרה: קיבלה מרבית תאוותה בפשרה והלכה לחפש סעד משלים בבית המשפט, תוך שהיא מעלימה, במסגרת כתב התביעה, את קיומו של אותו הסכם שפרה, שלמעשה היא עותרת לביטולו.

תביעתה של התובעת, כחמישה ימים לאחר שלמעשה קיבלה מבוקשה בהסכם הפשרה, מהווה ניצול ציני של כוח התביעה והיא חותרת תחת עקרון הוודאות של דיני החוזים.

1. יתכן, ואילו לא היו הצדדים מגיעים להסכם פשרה ביניהם, והמחלוקת היתה מתעוררת ישירות בבית המשפט, שאז היתה התוצאה שונה. ואולם, לא רק שאין לומר זאת היום (ולבירור עניין זה היה צורך אף במומחה מקצועי), אלא שבעצם הסכם הפשרה הסכימו הצדדים שלא להביא מחלוקת זו לפתחו של בית המשפט.

סוף דבר:

1. נוכח כל האמור, התביעה נדחית.
2. בנסיבות העניין, וכיוון שהנתבעת למעשה לקחה במעשיה אחריות ולו חלקית לרכב, ולפנים משורת הדין, לא אפסוק הוצאות לחובתה של התובעת.

ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, בתוך 15 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ג, 23 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.