פסק דין

ערעור על פסק דין (הכרעת דין וגזר דין) של בית משפט השלום לתעבורה באילת (כב' השופט עדן), בתת"ע 1157/09 מיום 13.3.12, לפיו הורשע המערער בעבירה של עקיפת רכב כשהדרך אינה פנויה, בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, ונגזרו עליו עונשים של פסילת רישיון נהיגה ל- 9 חודשים, קנס ופסילה מותנית.

במסגרת תשובתו לכתב האישום, הודה המערער בנהיגה ובעקיפה, אך כפר בכך שהדרך לא היתה פנויה.

בהכרעת הדין העדיף בית משפט קמא את גרסת השוטר, עד תביעה 1. לפי גרסה זו, הוא נסע אחרי משאית המערער, ראה אותו יוצא לעקיפת משאית אחרת, והבחין ברכב שהגיע ממול, ונאלץ ברגע האחרון לבלום ולרדת לשול הימני (להלן: "הרכב האחר"). לגרסת השוטר, רק לאחר ירידת הרכב האחר לשול, השלים המערער את העקיפה. גרסתו של השוטר גם תאמה, את דברי המערער בדו"ח השימוע (ת/1), כי סיום העקיפה על ידי המערער היה לאחר ירידת הרכב האחר לשול.

בית משפט קמא התייחס לטענת המערער, לפיה המשאית הנעקפת הגבירה את המהירות בשני ניסיונותיו הראשונים לעקיפה, וציין כי בנסיבות אלה, היה על המערער לצפות שגם בפעם השלישית יגביר הרכב הנעקף את המהירות, וינהג בהתאם.

אשר לשדה הראיה המוגבל של השוטר, צוין בהכרעת הדין, כי השוטר לא טען שראה את הרכב האחר לפני העקיפה, אלא רק כששתי המשאיות היו במקביל זו לזו, אז ירד הרכב האחר לשול, ולא היתה בעיה להבחין בו.

אשר להגברת המהירות של המשאית הנעקפת בעת העקיפה השלישית, בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסת המערער בעניין זה, שכן הטענה לא עלתה בתחקור הראשוני של המערער, ולא בשימוע. המערער התייחס להגברת המהירות רק ביחס לניסיונותיו הקודמים לעקיפה ולא ביחס לעקיפה השלישית. טענה זו גם לא עלתה מיד בחקירתו הראשית, אלא רק כאשר נשאל באופן מפורש על ידי הסנגור.

אשר למחדל הנטען לזמן את נהג המשאית הנעקפת כעד תביעה, קבע בית משפט קמא, כי לגרסת המערער יכול היה עד זה לשפוך אור על הפרשה בשתי נקודות בלבד. ראשית, הגברת מהירותו בעת ניסיונות העקיפה של המערער, ושנית, החיבוק עם השוטר לאחר שנעצר. נקבע, גם אם היה מוכח כי נהג המשאית הנעקפת הגביר את המהירות בעת העקיפה השלישית, לא היה בכך כדי לסייע למערער, שכן היה צריך להיות ברור לו, עת יצא לעקיפה השלישית, כי קיים סיכוי סביר להגברת המהירות על ידי הרכב הנעקף.

בית משפט קמא דחה את הטענה, כי הואיל ומדובר בשדה ראייה של 800 מטר, בהינתן המהירות של כלי הרכב, מדובר בשדה ראיה מספיק. נקבע כי מדובר במרחקים שהם פרי הערכה, ויש לזכור כי מדובר בעקיפה של משאית פול טריילר, משאית פול טריילר נוספת.

ב"כ המערער טוען בנימוקי הערעור, כי על מנת להוכיח את יסודותיה העובדתיים של תקנה 47(ד), יש להוכיח את המרחק בין כלי הרכב בעת היציאה לעקיפה, כדי שניתן יהיה להגיע למסקנה שלא ניתן היה להשלים את העקיפה ללא הפרעה לרכב הבא ממול. ללא נתון זה, לא יוכל בית משפט קמא להשתכנע במידה מספקת, כי הדרך לא היתה פנויה להשלמת העקיפה. עד התביעה לא יכול היה ליתן הערכת מרחק, מעבר לכך ששדה הראיה שלו היה מוגבל, היות והמערער נהג במשאית פול טריילר גבוהה, ואילו הוא נהג בניידת נמוכה. העד ציין כי עת יצא המערער לעקוף את המשאית הנעקפת, נסע רכב פרטי בנתיב הנגדי ממול, וטענה זו אינה מתיישבת עם שדה הראייה המוגבל. השוטר גם העיד כי שדה הראייה באותו קטע של הכביש היה 800 מטר, וכי לפני שהמערער יצא לעקיפה, הוא לא ראה את הרכב האחר, אלא רק כשהיה מקביל לרכב המערער ונאלץ לסטות ימינה לשול. מכאן, שלא ניתן אומדן ביחס למרחק שהיה בין הרכבים, ולא ניתן לראות בירידה לשול כמדד בלעדי לקביעת הסיכון.

ב"כ המערער מוסיף וטוען, כי לא היה מקום לייחס לעדות השוטר אמינות, ולהתעלם מהסתירות בה. כך למשל, גרסתו לגבי מספר הרכבים שסטו לשול בעקבות עקיפת המערער, טענתו כי לא הבחין ברכב שהגיע ממול עת יצא המערער לעקיפה, ושינוי הגרסה בעניין זה.

טענה נוספת, כי בית משפט קמא התעלם מהיסוד העובדתי "מרחק מספיק". למערער היה שדה ראייה של 800 מטר, שדי בו כדי לבצע עקיפה. לא היה מקום לדחות את טענת השוטר ביחס למרחק זה, לאחר שיתר הגרסה התקבלה במלואה.

עוד נטען לכשל ראייתי, באי זימון נהג המשאית הנעקפת. הנהג לא נחקר על ידי השוטר, למרות שלקח את פרטיו. לפיכך, לא ניתן לייחס כשל זה למערער אלא למשיבה. מדובר בראיה חשובה והימנעות התביעה מהביאה מחזקת את ראיות ההגנה.

עוד טוען ב"כ המערער, כי שגה בית משפט קמא משלא נתן אמון בעדותו של המערער, לפיה המשאית הנעקפת הגבירה מהירותה בזמן העקיפה השלישית, בפרט נוכח גרסתו של השוטר במסמכיו, באשר לניסיונות המערער לבצע מספר ניסיונות עקיפה. בית משפט קמא שגה גם בהתעלמו מהעובדה, כי משהחל המערער בעקיפה והמשאית הנעקפת החלה להאיץ, לא היה באפשרותו לשוב לנתיבו, מאחר וניידת המשטרה צמצמה מרחק ונצמדה למשאית הנעקפת.

אשר לעונש – טוען ב"כ המערער כי מדובר בעונש חמור יתר על המידה, שאינו מביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, היותו אב ומפרנס יחיד למשפחה מרובת ילדים, ופרנסתו היחידה הינה בנהיגה כנהג משאית, וכי פסילת רישיונו לתקופה ארוכה תגרום לפיטוריו. לא היה מקום גם לזקוף לחובת המערער את ניהול ההוכחות, וגרסתו העובדתית שנדחתה. עברו התעבורתי נלקח בחשבון רק לחומרה, למרות שבעשר השנים האחרונות, עברו אינו מן המכבידים.

ב"כ המשיבה התנגד לקבלת הערעור, וטען כי התביעה הביאה את העדים הרלוונטיים, ואילו לנהג המשאית הנעקפת לא היה דבר וחצי דבר לתרום להבנת התמונה, ומכל מקום, המערער היה רשאי לזמנו. עוד טען, כי קביעות בית משפט קמא הן קביעות מהימנות, ובכך לא אמור בית משפט שלערעור להתערב. ב"כ המשיבה גם הדגיש את גרסת המערער לפיה הוא ניסה לעקוף את המשאית הנעקפת פעמיים לפני העקיפה נשוא האישום, ובכל אחת מהפעמים, היא הגבירה את המהירות, והוא נאלץ לחזור על עקבותיו. לפיכך היה צריך לצפות את הגברת המהירות גם בפעם השלישית, ולנהוג בהתאם.

אשר לעונש – טען כי מדובר בעונש הולם, בפרט נוכח הרשעות התעבורה הקודמות של המערער.

דיון

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

אפתח בנושא המרחק בין כלי הרכב. מאחר ועד התביעה לא ראה את הרכב האחר עת נכנס לשדה הראיה של המערער, היות ושדה הראיה שלו עצמו היה מוגבל, יש להניח לזכות המערער, כי עת החל בעקיפה, לא היה הרכב האחר בטווח שדה הראיה שלו. אלא שגם אם נצא מהנחה זו, ונקבל את הערכת השוטר, לפיה היה מדובר בשדה ראיה של 800 מטר, כבקשת ב"כ המערער, וגם אם נקבע כבקשתו, כי זהו מרחק מספיק במהירות של 60 קמ"ש, לביצוע עקיפה תוך 400 מטר, לא די בכך כדי לקבוע שהמערער נהג בסבירות. זאת מן הטעם, שלא נלקחו על ידי המערער בחשבון שתי נקודות מהותיות. ראשית, הגברת המהירות הצפויה של נהג המשאית הנעקפת, אשר כבר ארעה פעמיים קודם לכן, וסביר היה להניח כי תתרחש גם בפעם השלישית. שנית, מהירותו של רכב שעתיד להגיח ממול, וצריך להיות בתחום ציפייתו הסבירה של המערער, אשר בסבירות רבה תהיה גבוהה מ- 60 קמ"ש, באשר מדובר בכביש בין עירוני, שבו המהירות המותרת גבוהה יותר.

שתי אלה, ביחד עם העובדה המוסכמת שהרכב האחר ירד לשול, ורק לאחר שירד לשול הושלמה העקיפה, אף לטענת המערער, מלמדים כי הדרך לא היתה פנויה לעקיפה.

אשר לכשל הראייתי הנטען, באי זימון נהג המשאית הנעקפת, איני רואה כיצד היה בכך כדי להועיל למערער. נהג המשאית הנעקפת אמור היה להעיד אודות הגברת המהירות שלו כדי להקשות על עקיפתו על ידי המערער. גם אם נניח כי היה מאשר את גרסת המערער, דהיינו כי הגביר את מהירותו בכל אימת שהמערער ניסה לעקוף אותו, כולל בפעם השלישית, לא היה בכך כדי לסייע למערער, מהטעמים שפורטו לעיל.

אשר לטענה כי המערער לא יכול היה לחזור לנתיב נסיעתו משהבחין ברכב האחר, מאחר וניידת המשטרה צמצמה מרחק ונצמדה למשאית הנעקפת, לאו טענה היא. אם אכן כך אירע, לא היתה כל מניעה לבלום את הרכב ולחזור לנתיב הימני בחלוף הניידת.

אשר להעדפת עדות השוטר על פני עדות המערער, ראשית, בית משפט של הערעור אינו מתערב בכגון דא. שנית, כפי שפרטתי לעיל, גם על יסוד גרסת המערער, ניתן לקבוע את אשמתו כמפורט.

אשר לעונש, גם כאן לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, וזאת נוכח עברו המכביד של המערער הכולל 120 הרשעות תעבורה, רבות מהן בעבירות מסכנות חיים, ונוכח חומרתה של העבירה נשוא תיק זה, והתוצאות הרות האסון שיכולות היו להיגרם בעטיה.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן והודע היום, ב' אלול תשע"ב, 20 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.