1. המבקשים עותרים לביטול פסק הדין שניתן ביום 25.11.13, על סמך בקשת ב"כ המשיב מאותו יום, בה טען כי לא הופקד במועד סך של 20,000 ₪ אשר נקבע כתנאי לקבלת ההתנגדות לביצוע השיקים.

על החלטתי מיום 14.6.13 להעניק רשות חלקית להתגונן בכפוף להפקדת 20,000 ₪ עד ליום 15.7.13, הוגשה בקשת רשות ערעור, רע"א 27924-08-13. בהחלטה מיום 28.10.13 קבע כב' הנשיא י' אלון כי יש להעתר לבקשה, ולהעניק רשות להתגונן לא מוגבלת אולם אין מקום לבטל את ההפקדה כתנאי למתן הרשות להתגונן. נקבע כי תנאי לקבלת ההתנגדות הינו הפקדת הסכום האמור תוך 20 ימים מקבלת ההחלטה. ההחלטה נשלחה למשרד המבקש, עורך דין במקצועו, והתקבלה שם ביום 31.10.13, כפי שקבעתי בפסק הדין על סמך אישור המסירה מבית המשפט המחוזי.

2. המבקש מפנה לאשפוזו מיום 9.8.13 עד ליום 12.8.13 ולאישור מחלה עד ליום 24.10.13 כהסבר לעומס אשר נוצר במשרדו בגינו טוען, ללא אסמכתא, כי החלטת בית המשפט המחוזי התקבלה ביום 3 או 4 בנובמבר ולכן מועד ההפקדה חל ביום 24.11.13. עוד נסמך הוא על פקס בצירוף החלטת בית המשפט המחוזי, ששלח אליו ב"כ המשיב ביום 10.11.13 בגינו טוען כי רשם בפניו לטפל בעניין ההפקדה עד ליום 30.11.13. בנוסף נטען כי ביום 24.11.13 שלח המבקש מכתב לב"כ המשיב בו העלה בקשות שונות ביחס לפקדון ובמקום להשיב, הגיש האחרון את בקשתו לבית המשפט.

המשיב מתנגד לבקשה מחמת מחדליו המתמשכים של המבקש אשר לטענתו מנסה לדחות את הקץ למרות העדר טענות הגנה.

דיון והכרעה

3. לאחר עיון בבקשה ובתגובות, לא מצאתי מקום להורות על ביטול פסק הדין. התנהלות המבקש מלמדת על ניסיון נמשך, ככל הנראה מחמת חסרון כיס כפי שציין במכתבו לב"כ המשיב, לדחות את מועד ההפקדה ולהאריך את ההליך. חלק מבקשת הרשות לערער סב סביב חובת ההפקדה וחלק זה בערעור נדחה ולפיכך לא ברור מדוע סבר המבקש כי המשיב יענה לבקשותיו בעניין ההפקדה. המבקש לא סתר את מסירת ההחלטה בערעור למשרדו ביום 31.10.11 ועולה כי ביום בו פנה לב"כ המשיב, כבר אחר את מועד ההפקדה. גם לאחר שב"כ המשיב המציא למבקש את החלטת בית המשפט המחוזי ביום 10.11.13 לא טרח הוא לברר מהו המועד להפקדה וטוען כי רשם תזכורת ליום האחרון. לא ניתן הסבר כיצד היה מטפל בביצוע ההפקדה במועד אז וגם בבקשתו היום, מבקש ארכה בת 7 ימים ממתן ההחלטה לצורך ההפקדה. צא ולמד, מהמועד המקורי להפקדה, 15.7.13, חלפו מספר חודשים בהם למרות שניתן עיכוב ביצוע, לא טרח המבקש לארגן את סכום ההפקדה. מצופה היה כי עם מועד בקשתו היה מפקיד את הסכום כראיה לרצינות כוונותיו.

אכן ב"כ המשיב לא נהג באופן ראוי עת לא ציין בבקשתו כי המבקש פנה יום קודם לכן למשרדו, אולם שעה שהפניה בוצעה לאחר חלוף המועד להפקדה, עולה כי במועד האמור כבר נדחתה ההתנגדות. בית המשפט המחוזי התנה את הרשות להתגונן בהפקדת ערובה תוך 20 ימים מקבלת החלטתו ומשלא הופקדה במועד עולה כי נדחתה בפועל ההתנגדות. פסק דיני רק הצהיר על המצב הקיים.

אין לקבל הטענה כי אין כל מניעה לתת ארכה בנסיבות מעין אלו. עמד על כך כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין ברע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה (3) 730 (2001), שם איחר בעל דין בתשלום הוצאות אשר היוו תנאי לביטול פסק דין:

"אך לא הייתה מוטלת עליו שום חובה להזמין את המשיב לדיון, שהרי בהחלטה מיום 26.3.2000 הותנה ביטול פסק-הדין בתשלום ההוצאות תוך 30 ימים, ומשלא שולמו ההוצאות, היה מקום לראות את בקשת הביטול כנדחית ללא צורך בכל החלטה נוספת. בנסיבות אלה נועדה בקשת המשיבה מיום 25.5.2000 אך לקבוע את זכאותה לפסק-הדין מכוח ההחלטה מיום 26.3.2000.

5. בית-המשפט המחוזי סבר בפסק-הדין נושא ערעור זה, שחרף מחדלו של המשיב מן הראוי שיינתן לו יומו בבית-המשפט "ולא יגרם כל נזק אם תינתן למבקש ארכת זמן קצרה כדי לשלם" את ההוצאות. אכן, לא זו בלבד שדברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם החלטת השופטת נאור שהפכה לסופית עם דחיית הבקשה לרשות לערער עליה, אלא שיש בה התעלמות מהאינטרס של המבקשת לסופיות הדיון ומאינטרס הציבור שמשפטים יתקיימו ביעילות בלי שיונחו מכשולים בלתי ראויים על דרכי ניהולם. צא וראה: המבקשת הגישה את תובענתה כבר בשנת 1995, ורק עתה, אם המשיב יואיל לשלם את ההוצאות, תוכל להתחיל לנהל את תובענתה לגופה. על-כן שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד."

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

לאור האמור לעיל לא מצאתי מקום לבטל את פסק הדין. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ד, 17 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.