1. לפני שתי תובענות שהדיון בהן אוחד, באחת – בקשה לאישור פסק בוררות ובשנייה - בקשה נגדית לביטולו, שתיהן בכל הנוגע לפסק הבוררות אשר ניתן ביום 20.3.12, על ידי הבוררים הרב חיים וידאל, הרב זאב ציצוביץ והרב יאיר לרנר מבית הדין לענייני ממונות בירושלים (להלן: "פסק הבוררות").
2. הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה מטעם קאליש סנדרה ריבה (להלן: "המבקשת"), והבקשה לאישורו הוגשה מטעם חיימוביץ יצחק (להלן: "המשיב").

רקע עובדתי

3. ברקע לבקשה זו עסקאות נוגדות שביצעו מר מרדכי פריד והגב' בילה פריד (להלן: "הזוג פריד"), הראשונה עם המשיב והשנייה עם המבקשת. בחודש ינואר 2010 נחתם הסכם מכר בין המשיב (הקונה) לבין הזוג פריד (המוכרים) לרכישת דירת מגורים שבבעלותם בעיר ערד (להלן: "הסכם מכר"). בשל חילוקי דעות בין המשיב לבין הזוג פריד, החליטו הצדדים להעביר את הסכסוך להכרעה בפני בורר, ולשם כך חתמו על שטר בוררות. במהלך קיום הליך הבוררות ועוד בטרם ניתן פסק הבוררות, הזוג פריד חתמו בחודש נובמבר 2010 על הסכם מכר נוסף עם הגב' קאליש סנדרה (המשיבה), לגבי אותה דירה. בחודש דצמבר 2010 ניתן פסק בוררות, שקבע כי כל הזכויות במקרקעין של הזוג פריד צריכות להירשם על שם המשיב, עוד נקבע כי כל פעולה שעשו הזוג פריד ממועד החתימה על הסכם המכר אינה תקפה.

ביום 14.3.11 אישר בית המשפט המחוזי בבאר שבע את פסק הבוררות (הפ"ב 48735-12-10), ברם, כפי שציין בית המשפט באישורו, אישור פסק הבורר אינו מעניק למשיב את הסעד הדרוש להכרעה בשאלת הבעלות, מאחר שקיים צד ג' – הרי היא המבקשת – אשר לא הייתה צד לבוררות זו. להלן דברי בית המשפט:

לצערי אין המבקש מפנים את חוסר התוחלת בהמשך ניהול ההליך במתכונת הנוכחית.

אכן- בפי המשיבים אין עילת ביטול "רגילה" כנגד החלטת הבורר, אך, כנטען אין לה נפקות אופרטיבית מעת שהזכויות בדירה כבר נמכרו לצד ג', שאינו כפוף לבוררות, ואישור הפסק הופך להיות עניין אקדמי, בוודאי כל עוד צד ג' אינו צד להליך.

אין טעם בכפל הליכים, שעה שברור שכל התדיינות בין הצדדים שלפני, בנושא הדירה, תחייב צרוף הרוכש, שזכויותיו עלולות להיפגע.

חלף אישור פסק הבורר, במובן המקובל, זכאי המבקש להצהרה בדבר העדר עילת ביטול מן הדין להחלטה נשוא בקשת האישור, ולכך שהחלטת הבורר דנן תקפה ומחייבת בין הצדדים החתומים על שטר הבוררות. סעד כזה ניתן כעת, ומוצהר כאמור לעיל.

אין לנקוט הליכי הוצל"פ או אכיפה, ואם חפץ המבקש בסעד אופרטיבי כלשהו, יהא עליו להגיש תביעה מתאימה, ולצרף כל הצדדים הנוגעים בדבר.

בכך מתמצה הדיון הנוכחי.

4. לאור המצב שנוצר, לאחר שהמבקשת ביצעה עסקת רכישה עם הזוג פריד, שילמה את מרבית התמורה ורשמה הערת אזהרה על שמה, ובהתאם למתווה שקבע בית המשפט בהחלטתו האמורה, הגיש המשיב תביעה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.א 2014-04-11), נגד כל המעורבים, קרי, נגד המבקשת ונגד הזוג פריד, בה ביקש שבית המשפט יכריע באופן מלא וכולל בדבר הבעלות בדירה, וכי יוצהר כי העסקה שלו קודמת וגוברת על העסקה שביצעה המבקשת. בחודשים מאי ויוני הוגשו על ידי הצדדים כתבי הגנה.

לאחר הגשת התביעה האמורה, הגיש המשיב תביעה לבית הדין לממונות כנגד המבקשת באותה עילה, על מנת שהסכסוך בינו לבינה יוכרע בבוררות על פי דין תורה. בספטמבר 2011 התקיים דיון בבית הדין לממונות, בו הסכימו הצדדים האמורים לקיים בוררות בבית הדין, אך לטענת המבקשת לפניי, הסכמתה ניתנה רק בתנאי שהמשיב יחויב "לסגור" את ההליך בבית המשפט, מאחר שהצדדים חתמו על הסכם בוררות בו הסמיכו את בית הדין לממונות להכריע בסכסוך שביניהם. בית הדין אכן הורה למשיב לעשות כן, ברם בפועל, המשיב לא סגר את ההליך בבית המשפט; במכתב ששלח בא-כוחו נימק המשיב כי אין ביכולתו לסגור את התיק האזרחי מאחר שהתביעה אינה חופפת את הליך הבוררות, וזאת מאחר שהמוכר, שהוא אחד הנתבעים בבית המשפט, אינו צד לבוררות. לדבריו, וכפי שהעיר בית המשפט באישור פסק הבוררות הראשון, המשיב לא יוכל להשיג את מבוקשו ולקבל ליד פסק דין אופרטיבי שניתן יהיה לאכיפה אלא אם כן ינוהל הליך כולל נגד שני הנתבעים גם יחד, ומאחר שהמוכר אינו צד לבוררות, אין למשיב ברירה אלא להשאיר את התביעה על כנה. לאור האמור, ביקש המשיב להסתפק בהגשת בקשה לבית המשפט לדחיית מועדי הדיונים בתיק עד לאחר הכרעת הבוררים.

בית הדין קיבל את עמדתו, והורה כי שני הצדדים יגישו לבית המשפט בקשה משותפת מוסכמת לדחיית מועדי הדיונים.

מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.11.11 עולה כי המבקשת לא הסכימה להגשת בקשת דחייה (ולדברי אחד המצהירים, נוריאל יקנה, העובד במשרדו של ב"כ המבקש, נמסר לו על ידי ב"כ המבקשת כי היא לא תסכים לדחיית מועדי הדיון בבית המשפט אלא אם כן יסכים לדחייה גם ב"כ המוכרים, עו"ד שגיא (שהוא היום מייצג את המבקשת בהליך שלפניי), ועו"ד שגיא הודיע שלא יסכים אלא אם יימחקו המוכרים מתביעתו האזרחית); ועל כן החליט בית המשפט שלא לדחות את הדיונים בתיק. להלן ההחלטה: "להבנתי – הבקשה האמורה היתה [אמורה] להיות משותפת. אין מניעה להיעתר, בנסיבות שפורטו, אך כל עוד לא נעשה הדבר בהסכמת כל הצדדים – יוותר הדיון הקבוע על כנו".

מנקודה זו ואילך, כשהליך בית המשפט נשאר פתוח ופעיל, הודיעה המבקשת לבית הדין כי מבחינתה, הליך הבוררות בא לסיומו, מאחר שאי אפשר לקיים מצב שבו מתנהלים שני הליכים במקביל, ומאז אותה הודעה לא שיתפה פעולה עם בית הדין. למרות מספר התראות מצד בית הדין שאם לא תעשה כן, יינתן פסק בוררות בהעדר, המבקשת עמדה בסירובה. לבסוף, ביום 20.3.12 ניתן פסק הבוררות (לעיל והלן: "פסק הבוררות"), בו נקבע כי בתחרות שבין עסקאות המכר הסותרות, העסקה שנעשתה בין הזוג פריד לבין המשיב, ידה על העליונה; כך שעל המבקשת לסלק ידה מהנכס, ולבטל את רישום הערת האזהרה.

מכאן הבקשות שלפניי לאישור פסק הבוררות, ומנגד, לביטולו.

תמצית טענות המבקשת

5. המבקשת סומכת בקשתה לביטול פסק הבוררות על הטיעונים המרכזיים הבאים:

א. לא היה הסכם בוררות בר תוקף- עילה לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות.

לטענת המבקשת, הסכם הבוררות הותנה בתנאי מתלה שלא התקיים. היא התנתה את עצם קיומו של הליך הבוררות בכך שההליך המשפטי יבוטל או "ייסגר" כלשונה. משההליך המשפטי המשיך, הרי שהסכם הבוררות כלל לא נכנס לתוקפו, משום שהתנאי המתלה לא התקיים. לטענתה, כאשר הסכם הבוררות מותנה בתנאי מתלה והוא אינו מתקיים, ההסכם לא נכנס לתוקף, כך שלמעשה אין הסכם בוררות והבוררים לא היו מוסמכים להמשיך להתדיין.

ב. הבורר חרג מסמכותו- עילה לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות.

לטענת המבקשת, אין תוקף לבוררות כאשר בית המשפט והבוררים דנים במקביל באותו עניין. סמכות הבורר אינה יכולה להשתרע במקביל לסמכות בית המשפט הדן בעניין. המשיב פנה לבוררות לאחר שהגיש תביעה לבית המשפט והצהיר בכתב התביעה שהגיש לבוררים כי הוא יסגור את ההליך בבית המשפט, ברם חרף זאת לא משך את ההליך המשפטי ולא הגיש כל בקשה לעיכוב הליכים כנדרש, והמשיך לנהל את ההליך המשפטי במקביל להליך הבוררות. אשר על כן, לטענתה הבוררים פעלו בחוסר סמכות.

ג. חוסר תום לב והשתק שיפוטי

העובדה שהמשיב בחר לנהל שני הליכים במקביל יוצרת השתק שיפוטי המונע מהמשיב לבקש לאשר את פסק הבוררות בהליך זה. המשיב המשיך לנהל את ההליך המשפטי ובכך גילה דעתו כי בכוונתו לנהל הליך בוררות רק כאלטרנטיבה להליך שניהל בבית המשפט, אחרת היה מבקש לעכב את ההליכים בבית המשפט כפי שנדרש ממנו בנסיבות העניין.

תמצית טענות המשיב

6. המשיב טוען מנגד, שבהסכם הבוררות שחתמו עליו הצדדים לא ניתנה כל הצהרה או התחייבות מצידו לסגור את ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ובפועל בהסכם זה אין כל תנאי מתלה. יתרה מזאת, בטרם החתימה על הסכם הבוררות הודיעה המבקשת לבית הדין כי היא מסכימה לדון בפניו, ולא העלתה כל תנאי לכך. אמנם, בית הדין הורה על הקפאת ההליכים בבית משפט המחוזי, אך בשום אופן לא הורה לבטלם. גם בדיון שהתקיים ביום 20.9.11 בבית הדין, דובר על עיכוב הליכים ולא על סגירתם. לטענתו, חרף החלטת בית הדין שהורתה לצדדים לבקש מבית המשפט, בהסכמה ובמשותף, לדחות את הדיונים עד להכרעה בבוררות, המבקשת עשתה כל שביכולתה דווקא לקיים את הדיון, וכאמור, התנתה את הסכמתה לדחיית הדיון בבית המשפט, בהסכמת ב"כ המוכרים (שהיום מייצג את המבקשת) וזה התנה הסכמתו במחיקת המוכרים (הזוג פריד) מכתב התביעה, וברור שלא היה יכול להסכים לכך מאחר שכל הרציו להשארת התביעה על כנה היה בשל הצורך שהמוכרים והמבקשת גם יחד יהיו צדדים להליך.

כמו כן טוען, כי לא הייתה למבקשת כל זכות להודיעה לבית הדין שהיא רואה בתיק הבוררות כתיק סגור מבחינתה, והיא הייתה מחויבת לנהל את הדיון בבית הדין מכוח הסכם הבוררות עליו חתמה; בעצימת עיניה להסכם ולתנאיו נהגה המבקשת בחוסר תום לב.

דיון והכרעה

7. במקרה דנן, הצדדים חתמו על שטר בוררות לפיו הם מקבלים עליהם לקיים את הכרעת בית הדין לממונות במחלוקת שביניהם. עיון בהסכם הבוררות מעלה כי הוא לא הותנה בתנאי כלשהו, ובפרט לא בתנאי מתלה כמשמעו בסעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בתחילת הדיון שהתקיים ביום 20.9.11 בבית הדין לממונות, ובטרם החתימה על ההסכם, ציינו הצדדים (המבקשת- הנתבעת בהליך הבוררות, והמשיב- התובע בהליך הבוררות), כדלקמן:

ב"כ הנתבע: אני מבקש שהתובע יציג מסמך שהוא סגר את התיק בבית המשפט שמתנהל שם...

אב"ד: כולם רוצים לדון כאן?

תובע: ... אם ביה"ד יסכים שמקום הדיון כאן לפי ההלכה אני מוכן לדון כאן.

....

נתבע: ... אני מצהיר שאני מוכן את הכל כאן בביה"ד, אבל אני רוצה השוואה

אב"ד: קודם כל תתנו לנו את הסמכות להחליט היכן אתם יכולים לדון

נתבע: אני רוצה שהכל ידון מלכתחילה כאן...

בסוף אותו דיון נאמר:

אב"ד: אנחנו צריכים להודיע שבערכאות אי אפשר להמשיך, ולבקש שכיוון שמתקיים הליך בוררות אתה מבקש לעכיו (צ"ל "לעכב"; טעות כתיב במקור, ב.צ)

....

תובע: אני מתחייב שמחר אני פונה לעו"ד ואני אומר לו שיכתוב לבית המשפט שכיוון שהצדדים פנו לבוררות בבית הדין אני מבקש שיקפיאו את הדיון, ואני מבקש שבית הדין יורה לצד השני לנהוג כך.

8. נראה כי הצדדים הסכימו לנהל את הדיון בבית הדין לממונות וכתנאי לכך, הסכימו לעכב – "להקפיא", את ההליכים בבית המשפט. אולם לא מצאתי כי הסכמה מעין זו באה לידי ביטוי בהסכם הבוררות ביניהם ובטח שלא הובאה כתנאי מתלה לקיום הליך הבוררות. לא ראיתי, לא במהלך הדיון ולא בהסכם הבוררות, כי המשיב (התובע בהליך הבוררות) התחייב לסגור את ההליכים המתנהלים בבית המשפט, כטענת המבקשת, שהרי לכל היותר הוא הסכים לעכב אותם (ועל אף שאכן השתמש במונח "לסגור" בכתב התביעה שהגיש לבוררים, הרי שחזר בו ממונח זה כבר בהתחלת הדיון לפני הבוררים שקדם לחתימתו על הסכם הבוררות); כך שאין כל מקום לטענה שהתנאי שהציבה המבקשת התקבל בהסכמה והפך לחלק מהסכם הבוררות. כמו כן, אין מקום לטענה כי המבקשת הציבה את דרישתה לסגירת התיק האזרחי כתנאי לעצם הסכמתה להשתתפות בבוררות, שהרי המשיכה להתדיין בפני הבוררים גם לאחר שנאמר על ידי המשיב כי הוא מוכן להקפיא – ולא לסגור – את ההליכים בבית משפט האזרחי.

9. בענייננו, המשיב פנה תחילה לבית המשפט, ורק לאחר מכן, כחודש לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון בתיק, החליט המשיב לפנות להליך בוררות. המשיב לא התחייב לסגור את התיק, ולא מצאתי כאמור כל תנאי מתלה לקיום הליך הבוררות. הצדדים חתמו מרצונם החופשי על הסכם הבוררות ולא התנו אותו בתנאים. במצב דברים מעין זה, אין בידי לקבל את טענת המבקשת לפיה הסכם הבוררות לא נכנס לתוקף (סעיף 24(1) לחוק הבוררות).

10. טענתה הנוספת של המבקשת מתייחסת לעובדה שהבוררים המשיכו לנהל את הבוררות למרות שההליך שהגיש התובע בבית משפט המחוזי, עובר להגשת הליך הבוררות, נשאר פתוח ובו לא ניתנה כל החלטה לעיכוב הליכים. לטענתה, אי אפשר שיישארו על כנם שני הליכים שיפוטיים מקבילים בו זמנית, ואם בית המשפט, מכל סיבה שהיא, לא הורה על עיכוב ההליכים שלפניו, פוקעת מאליה סמכותם של הבוררים. ואם המשיכו הבוררים בכל זאת לנהל את הבוררות, הרי שעשו זאת בהעדר סמכות.

11. אמנם, ידוע הכלל כי "סמכות הבורר אינה יכולה להשתרע במקביל לסמכות בית המשפט הדן בעניין" (אוטולנגי, שם, בעמ' 232). כלל זה מוזכר בדרך כלל במקרים בהם כבר נחתם ראשונה הסכם בוררות או סעיף בוררות בחוזה שבין הצדדים, ובפרוץ הסכסוך בוחר התובע להגיש תביעה בבית משפט אזרחי ולא בפני הבוררים. במקרים אלה, זכותו של הנתבע לפנות לבית המשפט, לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, בבקשה לעיכוב הליכים בבית המשפט, אם ברצונו לעמוד על הסכם הצדדים המקורי כי הסכסוך ביניהם יוכרע בבוררות ולא בבית המשפט. ברם, אם לא הוגשה בקשה לעיכוב הליכים, או אם בית המשפט מסרב להיענות לבקשה ודוחה את בקשת הנתבע לעיכוב הליכים, כי אז פוקעת תחולתו של סעיף הבוררות לגבי אותו סכסוך.

במקרה דנן מדובר במצב הפוך. בענייננו, הוגשה תביעה לבית המשפט האזרחי, ורק מאוחר יותר הסכימו המשיב והמבקשת להביא את עניינם בפני הבוררים. נשאלת השאלה, האם הכלל האמור, לפיו אין אפשרות שלבית המשפט ולבוררים תהיה סמכות מקבילה, יחול גם במקרה דנן.

ברור הדבר כי אילו הייתה חפיפה מלאה בין הצדים בשני ההליכים, כי אז היה מתחייב עיכוב ההליכים בבית המשפט. מצב כזה נוצר כדבר שבשגרה עת מתדיינים בעלי דין בפני המשפט ואז עולה ההצעה להעביר את הסכסוך לבוררים, ואם בית המשפט אכן מורה כן, כי אז מורה במקביל על עיכוב ההליכים שלפניו. במקרה דנן, היוזמה להעברת הסכסוך בין המבקשת למשיב עלתה מחוץ לכותלי בית המשפט, ברם לפי אותו היגיון של מניעת כפל ההליכים, היה חייב המבקש/ התובע ליזום את עיכוב ההליכים בבית המשפט.

דא עקא, שאין חפיפה מלאה בין הצדדים בשני ההליכים. בעוד שבתביעה שהוגשה לבית המשפט, הזוג פריד והמבקשת הם שניהם נתבעים, הליך הבוררות התקיים בין המבקשת והמשיב בלבד, בעוד שהזוג פריד אינו צד לו. לדברי המשיב, זו העובדה המרכזית אשר בגינה – כפי שציין בית המשפט בהחלטתו מיום 14.3.11 לאישור פסק הבוררות המקורי (ראה לעיל סעיף 3) - לא ניתן היה מצדו לבקש את סגירת ההליך בבית משפט המחוזי, מאחר שגם אם יצליח בהליך הבוררות בינו לבין המבקשת, לא יהיה בידו פסק דין אחיד ומקיף המעגן את זכויותיו גם כלפי המוכרים. מאותה סיבה, ניתן להסיק כי בפועל התבצע פיצול בהליכים, כשמצד אחד, נוהל הליך בוררות בין המשיב לבין המבקשת, ומצד שני, נשמרה למשיב האפשרות לחדש את ההליכים נגד המוכרים אם לאחר סיום הבוררות יסיק כי קיים צורך בכך.

במצב המתואר, ועל מנת למנוע בכל זאת כפל דיונים בשני ההליכים, ביקש המשיב להסתפק בהגשת בקשה לבית המשפט המחוזי לדחיית מועדי הדיון. בהחלטת בית המשפט המחוזי לבקשה זו, הייתה פתוחה בפני בית המשפט האופציה לדחות את הבקשה תוך עמידה על הצורך לעכבב כליל את ההליכים, אם היה בדיעה כי אחרת ייווצר מצב של כפל הליכים פסול. אלא, שככל הנראה הגיע בית המשפט למסקנה כי לאור העדר החפיפה של הצדדים בשני ההליכים, ולאחר שבנסיבות העניין לא יהיה זה רצוי לפצל את הדיונים באופן שהתביעה נגד המבקשת תטופל בבוררות, בעוד שהתביעה נגד המוכרים בלבד תימשך בבית המשפט, ציין בית המשפט בהחלטתו כי עקרונית היה מוכן להיעתר לבקשת המשיב ולהסתפק בדחיית הדיונים; אלא, שבהעדר הסכמה של המבקשת, בניגוד לקביעת בית הדין הרבני שיש להגיש בקשה מוסכמת, לא ניתן לקבל את הבקשה לדחיית המועדים.

יוצא, אפוא, כי בית המשפט היה מוכן עקרונית להשאיר על כנו את ההליך שלפניו, ולא ראה בכך סתירה לכלל שיש להימנע מכפל הליכים; אלא שאם כך, היה על הצדדים להסכים לדחיית המועדים; ומשלא הושגה הסכמה זו מצד המבקשת, מועדי הדיונים לא נדחו.

המצב שנוצר, בו נשאר על כנו ההליך השיפוטי, נוצר בעקבות סירובה של המבקשת להצטרף לבקשת הדחייה. עובדה זו הינה מרכזית בעיני: מצד אחד, טוענת המבקשת בבית הדין כי יש להפסיק את ההליכים בבית המשפט המחוזי, אחרת אי אפשר להמשיך בהליך הבוררות; ובבית המשפט, שם הסכים בית המשפט כי ניתן להסתפק בדחיית מועדי דיון ואין חובה לעכב ההליכים, ברם מצד שני, המבקשת בעצמה מסרבת להסכים לדחייה, ובא-כוחה דהיום, שהיה אז ב"כ המוכרים, אף מרחיק לכת ומתנה את הסכמתו לדחייה בכך שהמשיב ימחק את המוכרים מן התביעה (שאם היה עושה כן, כבר לא היה בית המשפט זקוק להסכמתו לדחייה), דבר שידע והבין מראש שאינו אפשרי מבחינת התובע (המשיב). בנסיבות אלו, טענת המבקשת לפניי כאילו שהמשיב הוא האחראי לכך שהמשיכו להתקיים שני הליכים מקבילים, אינה נכונה עובדתית, ואף מצביעה על חוסר תום לב דיוני מובהק, מאחר שהיא זו אשר מנעה את הפסקת ההליכים בבית המשפט המחוזי בסירובה להסכים לבקשת המשיב לדחיית הדיונים.

חוסר תום הלב של המבקשת בא לידי ביטוי גם בעובדה שבאופן חד צדדי הצהירה על סיום הבוררות, וסירבה להמשיך להשתתף בו. לבעל דין בבוררות אין זכות כזו: אם לטענתו חרג הבורר מסמכותו, עליו לבקש מן הבורר או ישירות מבית המשפט להעבירו מתפקידו או להפסיק את הליכי הבוררות, ולנמק את בקשתה, ואף אם נעשתה פנייה כזו לבורר ולא התקבלה תשובה חיובית, בין אם הבורר דוחה במפורש את הבקשה, ובין אם לא התייחס אליה, אין הדבר מהווה עילה להפסקת הליכי הבוררות; וכל עוד שבעל הדין המתנגד להמשך כהונתו של הבורר אינו פונה לבית המשפט בבקשה להעברתו מתפקידו לפי סעיף 11 לחוק, אין בידו הזכות "לשבת על הגדר" ולהימנע מלהמשיך את ניהול ההליך בהתאם להוראות הבורר, ולהמתין למתן פסק הדין של הבורר, ורק אז יחליט האם הוא זקוק לעזרתו של בית המשפט, או אם לאו (ראו: הפ"ב (י-ם) 25431-05-11 וויו פוינט גני אירועים בע"מ נ' דני סרנת, רו"ח (11.9.11). אמנם, המבקשת במקרה דנן הגישה בקשה כזו לבית המשפט, ברם המבקשת לא המתינה לקבלת החלטה מבית המשפט, והיא נטשה את הבוררות ללא שניתן לה היתר לעשות כן; ועוד בטרם מתן החלטה בבקשה, כבר ניתן פסק הבוררים. בכל אופן, בית המשפט לא העניק למבקשת כל מנדט להפסיק את השתתפותה בבוררות, ועל כן, לא הייתה לה כל זכות לעשות כן.

12. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי הבוררים חרגו מסמכותם בהמשך ניהול הבוררות למרות ההליך התלוי ועומד בבית משפט המחוזי והעדר שיתוף הפעולה מצד המבקשת.

13. אשר על כן, לא מצאתי כי קיימת עילה כלשהי לביטול פסק הבוררות, והבקשה לביטולו – נדחית. כתוצאה מכך, ולאחר שהוגש לבית המשפט העתק של פסק הבוררים החתום, אני מאשר בזה את פסק הבוררות נשוא הבקשה בתיק המקביל – הפ"ב 9324-04-12.

14. אני מחייב בזה את המבקשת בשכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, י' אדר התשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.