לפני ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט לעניינים מקומיים בנתניה, תיק מספר 24811-12-10.(כבוד השופטת טלמור).

כנגד המערערת הוגש דו"ח ברירת קנס, על פיו ביום 18.12.09 התירה להניח חומר תעשייתי בשטח ציבורי, רחוב הפלדה 26 נתניה, וזאת בניגוד להוראת סעיף 42(א) לחוק העזר לנתניה (שמירת הסדר והניקיון) תשמ"ג-1983.המערערת בחרה להישפט.

בית המשפט, לאחר שמיעת ראיות, הרשיע המערערת בעבירה המצוינת לעיל,

וגזר קנס בסך 2000 ₪.

מכאן הערעור שלפני.

בנימוקי הערעור מציין בא כח המערערת:

1. בית משפט קמא טעה משקבע כי החביות המכילות חומר תעשייתי, כמפורט בכתב האישום, הושארו בשטח הציבורי בהרשאת המערערת.

2. אין ראיה ישירה הקושרת את המערערת לחביות

.

3. לא נסתרה עדות עד ההגנה, מר אפרים אורבך מי שאחראי על סיכונים אצל המערערת, ממנה עולה כי את הגלוקוזה- החומר שהיה ככל הנראה בחביות, רכשה המערערת מיצרן אחר, החומר נרכש בצובר ולא בחביות.

4. בית משפט לא נתן דעתו לטענת המערערת כי, לא יעלה על הדעת שהמערערת תשאיר חומר גלם יקר בשטח ציבורי ללא השגחה.

לטענת באת כח המשיבה, הינה כי אין להתערב בפסק הדין גם לא בגזר הדין.

לגופו של עניין דין הערעור להידחות:

1. ערכאת ערעור לא תבטל קביעות עובדתיות של ערכאה ראשונה לאחר שזו שמעה עדים, התרשמה באופן בלתי אמצעי מעדותם, העריכה את מהימנותם, קבעה ממצאים עובדתיים.

רק במקרים חריגים וקיצוניים התערב בית המשפט בממצאי העובדה וזאת לאחר שהמערער ישכנע לקיומו של טעם מיוחד לחרוג מהכלל השולל התערבות בקביעת המהימנות.

2. מתוך פרוטוקול בית משפט קמא, חקירת הפקח עולה, כי הפקח הבחין ביום 8.12.09 שעה 10:20 בשני משטחים כאשר על כל משטח הונחו שתי חביות כחולות עם מדבקות המעידות על תוכן חביות – סירופ גלוקוזה במשקל 300 ק"ג. חביות אלה ראה הפקח גם יומיים לפני רישום דו"ח ברירת הקנס.

עוד עולה מעדותו, כי באזור בו נמצא מפעל המערערת מצויים מוסכים ומפעלים תעשייתיים, כאשר אף אחד מהם לבד מהמערערת, לא עושה שימוש בסירופ גלוקוזה. החביות עצמן נמצאו בשטח ציבורי הסמוך מאוד למפעל המערערת, כפי שעולה מהתמונות שהוצגו לבית משפט.

זאת ועוד. מעדותו עולה, כי חביות אלה מוכרות לעד התביעה והמערערת מקבלת סחורה מסוג זה בחביות אשר לעיתים מושלכות בחוץ.

בית משפט קמא קבע, בעמ' 12 לפרוטוקול שורות 17 – 19 כי עדות הפקח מהימנה וניתן לסמוך על גרסתו. ראה גם עמ' 13 שורות 1 – 3.

3. עד ההגנה מטעם המערערת, חשב החברה, הכחיש כי החביות שייכות למערערת. לטענתו, הגלוקוזה בה משתמשת המערערת, מגיע אליה בצובר ולא באמצעות חביות, והחומר מתקבל אך ורק בתוך חצר המפעל.

בחקירתו הנגדית, העיד עד ההגנה, כי המערערת עובדת מזה מס' שנים עם ספק בשם "מגה אינטרנשיונל בע"מ", הספק ששמו מופיע על החביות נשוא כתב האישום אלא, שבאמצעות ספק זה מקבלים חומרי גלם אחרים בלא ליתן פירוט מהם אותם חומרי גלם, אך ספק זה לא מספק גלוקוזה. עוד עולה מעדותו, כי אין בסביבת מיקומו של עסק המערערת, עסק נוסף העושה שימוש בגלוקוז.

4. בית משפט קמא צדק בקביעותיו בדבר קיומו של חיזוק בהודעת עד ההגנה לעדות הפקח. בית משפט קמא צדק בקביעתו כי החביות נשוא כתב האישום שייכות למערערת (ראה עמ' 13 שורות 11-23).

לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה.

המזכירות תיידע באי כח הצדדים בפסק דין זה.

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ג, 27 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.