מבוא

1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת שירלי דקל נוה) מיום 19.3.12 בתא"מ 7875-04-11.

2. בפסק דין זה התקבלה תביעת המשיבה (להלן: "העירייה") לחייב את המערער בחוב ארנונה בסך 28,573 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.4.02 ואילך.

3. מדובר בחוב ארנונה לשנים 1999-2000 בגין נכס ברציף הרכבת ברחובות, ששימש בתקופה הרלבנטית כמועדון (להלן: "הנכס"). ברישומי העירייה מופיע המערער כמחזיק בנכס בתקופה הנ"ל.

4. המערער טען כי החזיק בנכס רק עד חודש מאי 1999, ומאותו מועד עברה ההחזקה בנכס לצד ג' בשם גרשון מזרחי (להלן: "מזרחי"). לטענתו הודיע על כך לעירייה. המערער הוסיף וטען כי גם אם לא התקבלה הודעה כזו בעירייה, ידעה העירייה על כך שמזרחי מחזיק בנכס, שכן הוגשו נגדו שני כתבי אישום על ידי העירייה בתקופה הרלבנטית. המערער הכחיש גם את חוב הארנונה.

פסק הדין נשוא הערעור

5. בית המשפט קבע כי תדפיסי החוב של העירייה מהווים ראיה לכאורה לקביעת הארנונה ולתוקפה, וכי לא נסתרו על ידי המערער, אשר אף הודה "בחצי פה" בקיום החוב. לפיכך, הוכיחה העירייה את גובה החוב.

6. בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח כי מסר הודעה לעירייה על כך שחדל מהחזקתו בנכס.

בית המשפט הוסיף וקבע כי הפסיקה הכירה בנסיבות חריגות בהן ניתן יהיה לסטות מדרישת ההודעה בכתב הקבועה בפקודת העיריות, אך המערער לא הוכיח קיומו של מצב קיצוני והצטברותן של נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מדרישת ההודעה בכתב.

בית המשפט הוסיף וקבע כי מחלקת רישוי עסקים בעירייה ומינהל ההנדסה בעירייה ידעו כי צד ג' מפעיל במקום עסק, שכן הוגשו נגדו כתבי אישום בגין עיסוק בעסק ללא רשיון וביצוע עבודות ללא היתר, אך לא הוכח כי מחלקת הארנונה ידעה על כך, ולהיפך, העירייה הוכיחה כי המחלקה הממונה על גביית ארנוה לא ידעה על שינוי החזקה בנכס.

לפיכך, לא הפרה העירייה את חובת ההגינות כלפי המערער.

7. נוכח האמור לעיל חייב בית המשפט את המערער בתשלום סכום התביעה. כן קיבל בית המשפט את הודעת צד ג' ששלח המערער למזרחי.

טענות המערער

8. המערער מיקד את ערעורו בטעות אחת שנפלה לטענתו בפסק הדין, והיא דחיית טענתו של המערער, כי ידיעה בפועל של מחלקת הרישוי והתכנון והמחלקה המשפטית האחראית על הגשת כתב אישום, איננה שקולה למתן הודעת חדילה.

לדברי המערער, בית המשפט הסתמך בפסק דינו על ציטוט חלקי מהלכת דור אנרגיה [בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (פורסם בנבו, 7.4.08)] (להלן" "פסק הדין בעניין דור אנרגיה"), שכן ציטוט דברי כב' השופטת ארבל מאותו פסק דין לא הביא את דעת הרוב, ובהמשך פסק הדין פסקה השופטת ארבל דברים התומכים בטענות המערער. לטענת המערער דעתו של כב' השופט דנציגר הייתה דעת הרוב באותו פסק דין, והוא קבע חד משמעית כי הצטברות נסיבות, כמו בענייננו, יש בהן לחייב את העירייה להשית את חיוב הארנונה על המחזיק האמיתי ולא על המחזיק הקודם, גם אם לא נתן הודעת חדילה כדבעי. המערער טען כי בית המשפט לא בדק אותן נסיבות שנזכרו בפסק דינו של כב' השופט דנציגר (משך הזמן בו לא שולמה הארנונה, גובה החוב שהצטבר ולא שולם, נכס ציבורי ידוע ברשות המקומית וידיעה פוזיטיבית של מחלקות העירייה), וכי אם היה בודק נסיבות אלה, היה נוכח לדעת כי התקיימו כולן.

כן טען המערער להשתק שיפוטי המונע מהעירייה לטעון כי לא ידעה על החזקתו של צד ג' בנכס, לאחר שהגישה כתבי אישום נגד צד ג' ואף זכתה בהרשעות, על יסוד טענה כי הוא מחזיק בנכס.

טענות העירייה

9. העירייה התנגדה לטענות המערער. לדבריה, דברי כב' השופט דנציגר בהלכת דור אנרגיה הדגישו כי מדובר בחריג ולא בכלל, וחריג זה אינו מתקיים בענייננו. כמו כן, הפנתה לדעות אחרות באותו פסק דין. לדבריה, בעניין דור אנרגיה היו נסיבות כבדות משקל יותר מאשר בענייננו, וחרף זאת, דחה בית המשפט את הטענה כי מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות סטיה מהכלל.

העירייה טענה כי המערער נהג בנכס שהושכר לו כבשלו, השכיר אותו לאחר בניגוד להסכמת הבעלים, לא פנה להליכי השגה וגרר את העירייה להוצאות כבדות. העירייה טענה גם כי המערער שינה את גרסאותיו, במהלך הדיונים הרבים שהתקיימו בעניינו.

העירייה טענה כי לא שקטה על שמריה ונקטה בהליכי גבייה מנהליים בטרם הגישה בשנת 2002 את תביעתה לבית המשפט (יצוין כי ניתן פסק דין בהעדר הגנה, שבוטל מספר שנים לאחר מכן לבקשת המערער).

העירייה טענה עוד כי על המערער היה להודיע באופן אקטיבי על חדילת ההחזקה, אך הוא לא נהג כך, ובהעדר הודעה, חובת התשלום מוטלת עליו, ואל לבית המשפט להפוך את הוראות פקודת העיריות לאות מתה.

דיון והכרעה

10. החבות לשלם ארנונה לרשות המקומית בגין נכס, חלה על המחזיק בנכס בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

11.      סעיף 325 לפקודת העיריות קובע כך:

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

סעיף 326 לפקודת העיריות קובע כדלקמו:

"נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".

12. על פי סעיפי הפקודה הנזכרים לעיל, מוטלת חובה על בעלים, או על מחזיק, של נכס החייב בארנונה, להודיע בכתב לעירייה על חדילתו מהחזקת הנכס (להלן: "הודעת חדילה") כתנאי לאי חיובו בתשלום ארנונה בגין הנכס מאותה עת ואילך. כל עוד לא נמסרה הודעה, כאמור, יחויב אותו מחזיק או בעליו של הנכס בארנונה בגין הנכס.

ביסוד ההסדר המטיל חובת מסירת הודעה, כאמור, על מחזיקים או בעלים של נכס טמון הרציונאל כי הם בבחינת "מונע הנזק הזול". הנטל המוטל עליהם למסור הודעת חדילה הינו נטל קל ביותר. אילו היתה נקבעת קביעה הפוכה, שלפיה על הרשויות המקומיות לבדוק, באופן אקטיבי, את זהות המחזיקים בכל נכס ונכס, על פני תקופות שונות, היה הדבר מטיל על הרשויות המקומיות נטל כבד מנשוא שעלותו גבוהה ביותר, והממומן מכספי הציבור. וכדברי כב' השופטת ארבל בפסק הדין בעניין דור אנרגיה:

"לא בכדי הטיל המחוקק על המחזיק היוצא את הנטל להודיע על שינוי זהותו של המחזיק בנכס. נטל זה – מתן הודעה בכתב לעיריה – קל שבקלים הוא, אין הוא דורש מעם התושב אלא להודיע על נתון המצוי בידיעתו. מנגד, בהטלת הנטל על המחזיק היוצא יש כדי להסיר מכתפי הרשות עול מכביד, שהרי אילו היתה חובת בירור זהות המחזיק מוטלת על הרשות, היה עליה להקצות משאבים לא מבוטלים למטרה זו – לרבות בשל הצורך להפעיל לשם כך מנגנוני גביה ואכיפה מורכבים – משאבים הממומנים מכספי ציבור. יתר על כן, הקושי אשר היה ניצב בפני העיריה לנהל מעקב אחר שינויי הבעלות וההחזקה בנכסים שבתחומה היה פוגע ביכולת גביית המסים על-ידיה, וכפועל יוצא מזה היה השירות לתושב נפגע. שכרו של התושב – "במובנו הרחב" – אשר חובת ההודעה לרשות היתה "נחסכת" ממנו, היה יוצא אם כן בהפסדו".

13. נוכח האמור לעיל, נקטה הפסיקה בגישה המקפידה על יישום ההסדר הקבוע בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות, ועל זקיפה לחובת מחזיק אי מסירת הודעה על ידו על חדילת ההחזקה. משלא נשלחה הודעה בכתב כאמור, על ידי בעלים או מחזיק של נכס, חויב הוא לשאת בארנונה בגין הנכס, גם אם התברר כי בפועל היה בעלים או מחזיק אחר שהחזיק בנכס בתקופה הרלוונטית. נקבע כי במצב דברים זה תרופתו של הנישום היא במישור היחסים שבינו לבין מי שהחזיק בפועל בנכס ולא במישור היחסים שבין הנישום הרשום כמחזיק לבין העירייה (ר' פסק הדין בעניין דור אנרגיה).

14. בפסק הדין בעניין דור אנרגיה נבחנה השאלה האם ייתכנו, על אף האמור לעיל, נסיבות מיוחדות בהן לא הודיע מחזיק על חדילת החזקתו בנכס, ובכל זאת לא יחוייב בתשלום הארנונה לאחר חדילת החזקתו, מטעמים של סבירות או חובת ההגינות המוטלת על העירייה, כמו על כל רשות שלטונית [בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289,345 (1998)].

15. כב' השופט דנציגר קבע כי יתכנו נסיבות מיוחדות שבגינן תוטל על הרשות המקומית חובת הבדיקה של זהות המחזיק בנכס, וזאת מכוח חובת ההגינות המחייבת את הרשות המקומית לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, אם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסויים. בין אותן נסיבות מיוחדות מנה כב' השופט דנציגר את משך הזמן בו לא שולמה הארנונה, גובה החוב שהצטבר ולא שולם, האם מדובר בנכס ציבורי ידוע ברשות המקומית, וכן וידיעה פוזיטיבית של מחלקות עירייה אחרות אודות הפסקת החזקה או הבעלות של הנישום בנכס, העשויה להוות אינדיקציה לכך שהרשות עצמה את עיניה והתרשלה באי בדיקת העובדות.

כב' השופט דנציגר ציין עם זאת כי "...בדרך כלל לא יהיה די בכל אחת מהנסיבות דלעיל כדי להטיל על הרשות המקומית חובת בדיקה אקטיבית. ואולם, במקרים מסוימים, בהצטברותן של נסיבות אלה, ואולי גם של נסיבות נוספות, ניתן יהיה לראות משום התעלמות של הרשות מ"תמרורי האזהרה", התעלמות העולה כדי הפרת חובת ההגינות מצדה".

16. שתי חברות ההרכב האחרות הסכימו לתוצאה אליה הגיע כב' השופט דנציגר, אך לאו דווקא לקביעותיו דלעיל.

17. כב' השופטת פרוקצ'יה לא הסכימה כי ניתן לשאוב מעקרון חובת ההגינות הכללית, המוטלת על הרשות הציבורית, חובה פרטנית שתוטל על הרשות המקומית, לבצע, במקרים מסוימים, בירור אובייקטיבי בדבר זהות המחזיק בנכס. לשיטתה, "... אין ללכת בדרך פרשנית המטילה על העיריה, בשם חובת ההגינות מכח הדין הכללי, לפקח על שינויים בתמונת מצב המחזיקים בנכסים שבתחומה, לצורך בירור זהות הנישום לצרכי ארנונה. לשם כך הוטלה על המחזיק הרשום חובת הודעה שעליו לקיים. גם נסיבות מצטברות של מעבר הזמן, גובה החוב שהצטבר, או אף ידיעה אפשרית בפועל של מחלקות אחרות בעיריה על עובדת השינוי בחזקה בנכס, אינן גורעות מחובת ההודעה החלה על המחזיק, ואינן מעבירות נטל בדיקה לשכם הרשות הציבורית, אשר אי עמידה בו עשוי לפטור את המחזיק, שהפר את חובת ההודעה, מחובת תשלום ארנונה. מדובר במצב שבו החובה חלה על המחזיק, ועליו בלבד, ואין הוא יכול לתרץ את מחדלו בחובת ההגינות הכללית החלה על הרשות הציבורית כלפי אזרחיה, הנדרשת, על פי הטענה, לחלצו מהפרת חובתו".

השאלה היחידה אותה הותירה כב' השופטת פרוקצ'יה בצריך עיון היתה האם ייתכנו נסיבות חריגות בהן ידיעה בפועל של הרשות המוסמכת המופקדת על עניין הארנונה בעיריה בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בתחומי הרשות, עשויה להוות תחליף להודעה בכתב מאת המחזיק, הנדרשת על פי הוראות סעיפים 325 ו326 לפקודת העיריות.

18. גם כב' השופטת ארבל ציינה כי דעתה שונה מדעת כב' השופט דנציגר, והצטרפה לדעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה כי אין להטיל על הרשות חובה אקטיבית לבירור זהותו של המחזיק בפועל בנכס מסויים. בסעיף 11 לפסק דינה הבהירה כב' השופטת ארבל את הבעייתיות שהיא רואה בחלק מהקריטריונים שנזכרו בדברי כב' השופט דנציגר. עם זאת, סברה כב' השופטת ארבל כי תיתכנה נסיבות מיוחדות "ועיקרן הוא במצב בו המידע בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל הגיע לידי הרשות המוסמכת לענייני ארנונה בעיריה, אך לא באמצעות הודעת המחזיק היוצא, כנדרש על-פי הוראת סעיף 325 לפקודה" או אז בהתקיים נסיבות אלה, "יהיה מקום לראות את המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו על-פי סעיף 325 לפקודה, כך שלא יחוייב בתשלום בגין התקופה שבה לא החזיק בנכס בפועל, וזאת הגם שלא מסר הודעה בכתב כנדרש על שינוי זהות המחזיק בנכס". למסקנה זו הגיעה כב' השופטת ארבל על יסוד חובת הסבירות ועקרון חובת ההגינות שנזכר לעיל.

כב' השופטת ארבל הוסיפה וקבעה כי:

"...מצב דברים שכזה יהא להערכתי חריג ונדיר, שכן דומה כי מספר המקרים בהם המידע האמור אמנם יגיע לידי המחלקה בעיריה הממונה על גביית תשלומי הארנונה שלא באמצעות המחזיק היוצא, קטן הוא. לא למותר לציין גם כי הנטל להוכיח את התקיימותן של הנסיבות האמורות מוטל, כמובן, על המחזיק היוצא. זאת ועוד. כאמור, מדובר בנסיבות בהן המידע בדבר זהות המחזיק בפועל נמצא בידי הרשות המוסמכת לענייני ארנונה. אין לגזור מכך בהכרח כי הימצאות המידע בידי כל אחת ממחלקות העיריה האחרות עשויה לפטור את המחזיק היוצא מחיובו בתשלומי הארנונה בגין התקופה בה לא החזיק בנכס בפועל. קביעה גורפת שכזו עלולה להטיל על העיריה נטל אקטיבי בדמות חובת תיאום מוחלט בין כל גופי העיריה, וככזו אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם תכלית החקיקה. בהקשר זה, נסיבותיו של כל מקרה ומקרה צריכות להיבחן לגופן".

כב' השופטת ארבל השאירה בצריך עיון את השאלה, האם ניתן יהיה להחיל את החריג גם במקרים בהם לא הוכחה ידיעה בפועל של ממש מצד הרשות.

19. על יסוד האמור לעיל יש קושי לקבל את טענת המערער כי פסק דינו של כב' השופט דנציגר בעניין דור אנרגיה היווה את דעת הרוב בפסק הדין לגבי כלל העניינים שנדונו בו.

העניין הבולט לגביו הושגה דעת רוב באותו פסק דין הוא כי אם המידע על השינוי במחזיק בנכס מצוי בידי המחלקה הממונה על גביית ארנונה בעירייה, גם שלא באמצעות הודעה של המחזיק היוצא, ייחשב המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו, והעירייה לא תהא רשאית לחייבו בתשלום הארנונה לגבי התקופה המאוחרת לקבלת המידע הנ"ל בידה. לכך הסכימו השופטים ארבל ודנציגר, בעוד השופטת פרוקצ'יה הותירה נושא זה בצריך עיון. דגש על ידיעתה בפועל של המחלקה הממונה על גביית הארנונה הושם גם בעע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל אביב סעיף כה לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 5.5.10).

לא ניתן לומר כי הושגה הסכמה או דעת רוב לגבי הנושאים האחרים שנזכרו לעיל.

20. ומן הכלל, נעבור עתה אל הפרט.

21. באשר לאותה דעת רוב שנזכרה לעיל, אין מחלוקת כי לא הייתה בענייננו ידיעה של מחלקת הארנונה על חילופי המחזיקים. בית המשפט קבע באופן נחרץ כי המערער לא הוכיח ידיעה של מחלקת הארנונה אודות השינוי במחזיקים בנכס, ומנגד, העירייה "הוכיחה כי המחלקה הממונה על גביית הארנונה בעירייה, לא ידעה על שינוי החזקה בנכס, וזאת בעדות הממונה על הגבייה בעירייה לפיה לא הייתה לו כל ידיעה כי צד ג' שכר בשכירות משנה. עדותו ותצהירו לא נסתרו".

בקביעות אלה אין מקום להתערב, ואף לא נטען כי יש להתערב בהן.

22. בכל הקשור למחלוקת שהתגלעה בפסק הדין בעניין דור אנרגיה ולנושאים שהושארו בצריך עיון, אין צורך בקבלת הכרעות בערעור זה לגבי העניינים דלעיל.

הטעם לכך הוא כי גם אם נלך לפי השיטה המקלה ביותר עם הנישום, דהיינו בהתאם לפסק דינו של כב' השופט דנציגר, לא הרים המערער את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיימו אותן נסיבות חריגות במיוחד שיש בהן כדי לרפא את מחדלו שהתבטא באי מסירת הודעת החדילה לעירייה.

23. המערער טען כי התקיימו ארבעת הקריטריונים שנזכרו בפסק דינו של כב' השופט דנציגר, ונתייחס אליהם, אפוא, אחד לאחד:

א. חלוף הזמן – איני סבור כי פרק זמן של שנתיים, כפי שנטען מהווה נסיבה מיוחדת שיש בה כדי "לשחרר" את המערער מחובת מסירת הודעת החדילה, וזאת עוד בטרם נתייחס לטענת העירייה כי נקטה בפעולות גביה מנהליות, ללא הועיל, בטרם הגשת התביעה המשפטית. על מנת ליצור נסיבה מיוחדת, שאף היא אין בה כשלעצמה כדי לרפא את המחדל, נדרש פרק זמן ארוך יותר.

ב. גובה החוב שהצטבר ולא שולם – לא יהא זה נכון לקבל את טענת המערער כי יש להתייחס לחוב העכשווי שלטענתו מסתכם, לאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית בכ-86,000 ₪. החוב המקורי היה כ-28,000 ₪ בערכים נומינליים, ואין מדובר בסכום יוצא דופן, גם לא לגבי אזרח מן השורה, ובוודאי שלא באשר לחיוב ארנונה בגין מועדון.

ג. נכס ציבורי וידוע ברשות המקומית – אמת כי אין מדובר בענייננו בדירת מגורים סטנדרטית, אלא בנכס שפעל כמועדון, אך כעקרון, מדובר בנכס מסחרי שכמוהו רבים עד מאד בתחומי העיר. לא ניתן לומר, אפוא, כי מדובר בנכס מיוחד ובולט שהעירייה מוחזקת כמי שמכירה ויודעת את מצבו ואת המחזיקים בו. אין להתעלם גם מהביקורת שנמתחה בדברי כב' השופטת ארבל אודות קריטריון זה והפגיעה שיש בו לגבי עקרון השוויון.

ד. ידיעה פוזיטיבית של מחלקות אחרות ברשות המקומית אודות חדילת ההחזקה – נגד מזרחי (צד ג') הוגשו שני כתבי אישום. בכתב האישום שהוגש לפי חוק רישוי עסקים נטען כי "הנאשם עסק ו/או הרשה לאחרים לעסוק בעסק של דיסקוטק-מועדון", ואילו בכתב האישום שהוגש לפי חוק התכנון והבנייה, נטען כי "הנאשם היה המחזיק ו/או האחראי לבצוע העבודות..." (אישום ראשון) וכי "...היה הנאשם המחזיק ו/או האחראי לשימוש במבנה..." (אישום שני).

אינני מקבל את הטיעון כי ידיעת אותן מחלקות אחראיות בעירייה, לרבות המחלקה המשפטית, כי מזרחי עסק בעסק מסויים בנכס, וכי החזיק או עשה שימוש בנכס, מהווה ידיעה קונסטרוקטיבית של העירייה בדבר חדילת החזקתו של המערער בנכס. לא רק שנקבע בפסק הדין באופן פוזיטיבי כי מחלקת הארנונה לא ידעה אודות חדילת ההחזקה, אלא שמדובר במחלקות כגון רישוי עסקים, פיקוח ומחלקה משפטית, שלא מצופה מהן להעביר מידע אודות כתבי האישום הנ"ל למחלקת הארנונה, וגם לא מצופה מהן לעשות קישור בין אותם כתבי אישום לשאלת ההחזקה בנכס מבחינת החיוב בארנונה. לא למותר יהיה להביא בעניין זה את דברי כב' השופטת ארבל בסעיף 9 לפסק דינה בעניין דור אנרגיה:

"אין לגזור מכך (מהימצאות המידע בדבר זהות המחזיק בפועל בידי הרשות המוסמכת לענייני ארנונה – י.ק.) בהכרח כי הימצאות המידע בידי כל אחת ממחלקות העיריה האחרות עשויה לפטור את המחזיק היוצא מחיובו בתשלומי הארנונה בגין התקופה בה לא החזיק בנכס בפועל. קביעה גורפת שכזו עלולה להטיל על העיריה נטל אקטיבי בדמות חובת תיאום מוחלט בין כל גופי העיריה, וככזו אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם תכלית החקיקה. בהקשר זה, נסיבותיו של כל מקרה ומקרה צריכות להיבחן לגופן".

לא רק זאת, אלא שכב' השופט דנציגר קבע בעניין דור אנרגיה כי הנסיבות האמורות הן שמחלקות אחרות בעירייה "ידעו באופן פוזיטיבי על כך שהחזקה בנכס הועברה לאחר שאינו הנישום הרשום". לצורך כך, נדרשת ידיעה על זהותו של המחזיק הקודם ועל זהותו של המחזיק הנוכחי, שכן רק כך תבוא לכלל יישום הדרישה כי הייתה ידיעה פוזיטיבית על העברת ההחזקה בנכס לאחר. הגשת כתבי אישום נגד מזרחי, שהיה המחזיק שלאחר המערער, אין בה כדי לקיים דרישה זו של ידיעה פוזיטיבית אודות חדילת ההחזקה על ידי המערער.

24. המסקנה היא כי אף לא התקיימו בענייננו אותן נסיבות קיצוניות הנדרשות לפי פסק דינו של כב' השופט דנציגר בפרשת דור אנרגיה על מנת לקבוע כי העירייה הפרה את חובת ההגינות בהעלותה את דרישת תשלום הארנונה, ממי שכבר אינו מחזיק בנכס,ולא מסר הודעה על כך.

25. באשר לטענת ההשתק השיפוטי (מניעות מלהעלות בהליך הנוכחי טענה הפוכה מזו שנטענה בהליך אחר), זו לא הועלתה בפני בית משפט השלום, וכבר מטעם זה דינה להידחות. בנוסף לכך, לא ניתן לקבל טענה זו גם לגופה, שכן סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות קובעים מלכתחילה מצב בו גם מי שאינו מחזיק חב בארנונה, אם לא מסר הודעת חדילה לעירייה, כך שאין מניעה להעלות טענה במסגרת ההליכים הפליליים כי מזרחי הוא המחזיק, וטענה בהליך האזרחי נגד המערער, כי הוא רשום כמחזיק בספרי העירייה כיוון שלא מסר הודעת חדילה.

סיכום

26. נוכח האמור לעיל, לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית משפט השלום , והערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪. המזכירות תדאג להעביר סכום זה למשיבה מתוך סכום העירבון שהופקד על ידי המערער, והיתרה תועבר למערער.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ג, 02 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.