כללי

1. מחלוקת בין לווים לבין בנק למשכנתאות בנוגע לזכותו של האחרון לממש נכס מקרקעין שעליו רשום שעבוד לטובתו. הלווים מודים שקבלו מהבנק הלוואות וכי פגרו בהחזרן, אך טוענים כי הבנק סיכל הסדר שהושג עמו, ובכך גרם להם נזק. לכן בהליך דנן תובעים הלווים פיצוי בגין הנזק שנגרם להם בעטיה של התנהגות הבנק וכן עותרים לקבל סעד אשר יאסור על מימוש הבטוחה שנתנו להבטחת החזר ההלוואות.

העובדות

2. במועד הרלוונטי לתובענה היו התובעים (להלן: בני הזוג יצחקי או בני הזוג. התובע 1 ייקרא להלן: יצחקי) בעלי זכויות בשני נכסי מקרקעין - בית מגורים במושב אלישיב הידוע כחלקה 36 בגוש 8363 (להלן: הבית באלישיב) ודירה באילת הידועה כבית מספר 1137/24 (להלן: הדירה באילת).

3. יצחקי, שניהל עסק משלו, נזקק מפעם לפעם למזומנים. לפיכך פנה לבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק או בנק לאומי למשכנתאות) בבקשה להלוואה. בשלוש הזדמנויות שונות קבלו בני הזוג יצחקי הלוואות וחתמו על שלושה חוזי הלוואה: ביום 26.7.94 חתמו על חוזה מספר 1040065600165, שלפיו הלווה להם הבנק סך של 120,000 ₪; ביום 25.10.95 חתמו על חוזה מספר 1040114810170, שלפיו הלווה להם הבנק סך של 234,000 ₪ וביום 28.6.97 חתמו על חוזה מספר 1040177790149, שלפיו הלווה להם הבנק סך של 414,000 ₪.

4. ביום 25.10.95 חתמו בני הזוג על "הסכם משכנתא מסגרת" שנועד להבטיח החזר הלוואות או אשראי עד לסך של 360,000 ₪ (שהוא בקירוב סכום ההלוואות על סך 120,000 ₪ ועל סך 234,000 ₪) ולפיו שועבד לטובת הבנק הבית באלישיב. ביום 28.6.97 חתמו בני הזוג על "הסכם משכנתא מסגרת" נוסף, שנועד להבטיח הלוואות או אשראי שנתן הבנק עד לסך של 414,000 ₪ (סכום זה תואם להלוואה שקבלו באותו יום). לפי חוזה זה שיעבדו לטובת הבנק את הבית באלישיב ואת הדירה באילת.

אין חולק כי במועד מתן ההלוואות וחתימה על חוזי השעבוד טרם נרשמו זכויות בני הזוג יצחקי בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך אם נרשמו השעבודים (הדבר לא הוכח), היה זה ברשם המשכונות.

5. במהלך שנת 2003 נקלע יצחקי לקשיים כלכליים - לדבריו, שותפיו לעסק הונו אותו וגנבו ממנו סכומי עתק. נוסף על כך, באותה שנה נפגע בתאונה קשה שהצריכה טיפול רפואי ממושך, ולאחריה חלה התדרדרות נוספת במצבו עקב גילוי גידול בעמוד השדרה בגינו נזקק לניתוחים חוזרים. המוסד לביטוח לאומי הכיר ביצחקי כנכה, והוועדות הרפואיות קבעו את דרגת נכותו היציבה בשיעור 75%. בין יצחקי לבין המוסד לביטוח לאומי נתגלעה מחלוקת בעטיה מתנהל הליך משפטי. מחלוקת זו אך החמירה את מצבו הכלכלי.

6. כתוצאה, נבצר מבני הזוג לשלם את תשלומי ההחזר. מתצהיר פקיד הבנק מר משה וולך (להלן: וולך) עולה כי מלבד מקרים בודדים, עד שנת 2006 עמדו בני הזוג יצחקי בתשלומי ההחזר (בשנת 1999 לא כובדו שתי הוראות-קבע ובשנת 2005 לא כובדו שלוש הוראות-קבע). בשנת 2006, לאחר שלא כובדו 15 הוראות-קבע, נקט הבנק את הליכי מימוש המשכון הרובץ על הבית באלישיב נושא תיק הוצאה לפועל 02-34059-06-7 (להלן: תיק ההוצאה לפועל).

במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל עמדה היתרה הכוללת של ההלוואות על סך 708,613 ₪ והחוב שבפיגור בגינו נקט הבנק את ההליכים – על סך 86,073 ₪.

7. ממועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ועד ההליך דנן הוציא רשם ההוצאה לפועל חמישה צווי פינוי מהבית באלישיב (מועדי הפינוי שנקבעו היו ליום 1.4.07, ליום 2.8.07, ליום 3.10.07, ליום 1.6.08 וליום 1.8.08). הצווים הללו לא בוצעו שכן בין הצדדים הושגו הסדרי ביניים בעקבותיהם שילמו בני הזוג יצחקי סכומים שונים שנועדו להקטין את חובם לבנק.

8. ביום 25.12.06, סמוך לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, פנה יצחקי לבנק, גולל את אשר אירע לו וביקש להימנע מנקיטת הליכים נגדו. ביום 7.6.06 פנה יצחקי במכתב לבא כוח הבנק בבקשה להתחשב במצבו והתחייב להפקיד בחשבון ההלוואה סך של 5,000 ₪. ביום 7.2.07 פנה יצחקי במכתב למר גיא שמאי, הממונה על נושא התשלומים בבנק (להלן: שמאי), חזר על הנסיבות שהביאו לקריסתו הכלכלית ושוב ביקש להימנע מנקיטת הליכים נגדו.

9. בסמוך לאחר מכן נפגש יצחקי עם שמאי, הציע למכור את הדירה באילת כדי שפדיון המכירה ישמש לסילוק החוב בתיק ההוצאה לפועל וביקש את אישורו של הבנק להצעתו זו. שמאי נתן את הסכמתו, וכדי לאפשר את המכירה גם הסכים לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד סוף חודש אוגוסט 2007.

כאן המקום לציין כי בנוגע לעמדת שמאי להסדר (בשלב זה ובשלב מאוחר יותר, לאחר שנמצא קונה בכוח) גרסת יצחקי לא נסתרה, ומוצאת חיזוק בהימנעות הבנק מזימונו של שמאי למתן עדות.

אף כי עדותו היתה חיונית לביסוס גרסתו, בחר הבנק, מטעמיו הוא, שלא לזמן את שמאי למתן עדות, בלא שניתן הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, מדוע לא עשה-כן. הימנעות זו פועלת לרעת הבנק, ואין אלא להסיק כי לו זומן, היה בעדות שמאי כדי לתמוך דווקא בגרסת בני הזוג יצחקי.

ראה בסוגיה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659 [1991]; ע"פ 11331/03 משה קיס (אריק-בר) נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(3) 453 [2004]; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא (3) 18 [2006].

10. ביום 19.3.07 פנה בא כוחם של בני הזוג יצחקי לבא כוח הבנק. במכתבו חזר על פרטי ההסכמה בין יצחקי לבין שמאי וביקש את הסכמתו של בא כוח הבנק לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל למשך 'מספר חודשים' כדי לאפשר מכירת הדירה באילת והשגת הסדר בנושא חוב הפיגורים. בשל ההשלכות בהמשך יובא להלן סעיף 8 למכתב זה כלשונו: "לפיכך, אנו פונים אליכם בבקשה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל למשך מס' חודשים ולאפשר לשולחי לפעול למכירת הנכס באילת (השווה כ 90,000$) בעצמו, על מנת שיוותרו בידיו כספים לשם הסדרת כל הדרוש סידור." ובהמשך בסעיף 9: "כך, באמצעות התמורה שתתקבל ממכירת הדירה יפרעו שולחינו את מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל וכן ישלמו חלק מיתרת החוב בגין ההלוואות שנצברו לחובתם."

בתשובתו מיום 25.3.07 הסכים בא כוח הבנק לעכב את ההליכים למשך ארבעה חודשים, עד ליום 28.7.07, כדי לאפשר מכירת הדירה באילת "..ובלבד שמרשך יקפיד על הוראות הקבע במועדן."

11. אין חולק כי בני הזוג יצחקי לא הקפידו על תשלום הוראות-הקבע במועדן - עד חודש יולי 2007 לא שולם כל תשלום, ובחודש זה שילמו בני הזוג יצחקי שני תשלומים בסך כולל של 30,000 ₪ (ביום 12.7.07 - 10,000 ₪ וביום 16.7.07 - 20,000 ₪). הבנק חידש את הליכי ההוצאה לפועל ובמועד שלא הוברר הוצא צו פינוי חדש, לביצוע ביום 2.8.07.

הליכי ההוצאה לפועל עוכבו שוב בעקבות התחייבות בני הזוג לשלם סכומים נוספים. ואמנם הם שילמו סך של 20,000 ₪ נוספים בשני תשלומים בסך 10,000 ₪ כל אחד (ביום 6.8.07 וביום 19.8.07).

12. אין חולק כי כל אימת שעוכבו הליכי ההוצאה לפועל ניתנה לבני הזוג יצחקי גם ארכה למכירת הדירה באילת ברם עד סוף חודש אוגוסט 2007, וחרף מאמציו, לא עלה בידי יצחקי למכרה.

13. במהלך חודש אוגוסט 2007 נמצא הקונה המיוחל, וביום 26.8.07 נחתם עמו חוזה מכר, שתוקפו הותנה בתנאי מתלה - אישור הבנק את העסקה.

לפי תנאי החוזה, עתידה היתה הדירה באילת להימכר תמורת סכום שווה ערך בשקלים ל-60,000 דולר של ארצות הברית. חלק הארי מסכום זה התחייב הקונה בכוח לשלם ביום 29.2.08, כששה חודשים לאחר חתימת חוזה המכר.

כמו-כן, התחייב הקונה בכוח לשלם את התמורה לידי בנק לאומי למשכנתאות במטבע ישראלי לפי השער היציג של הדולר הידוע ביום התשלום. עם זאת הסכמה אחרונה זו סויגה, וצוין בהבטלה כי "למרות האמור מוסכם כי שער הדולר שיחושב לצורך תשלומי התמורה לא יפחת מזה הידוע בעת חתימת הסכם זה, דהיינו 4.176." (ראה סעיף 4(ד) לחוזה המכר).

עוד סוכם כי הקונה יהיה רשאי להקדים את תשלום התמורה או חלק ממנה על ידי מתן הודעה מראש בת 48 שעות (ראה סעיף4(ה) לחוזה המכר).

בחוזה גם צוין כי נוסף על זכויות בנק לאומי למשכנתאות רשום עיקול אשר הוטל לבקשת בנק איגוד בע"מ (להלן: בנק איגוד) וכי בני הזוג יצחקי יעשו את הדרוש להסרתו (סעיף 2(ב) לחוזה המכר).

14. ביום 25.9.07 הועבר לבא כוח הבנק העתק מחוזה המכר, שנחתם כאמור ביום 26.8.07. במכתב המלווה ציין בא כוח בני הזוג כי "בשיחה טלפונית שנערכה היום בין נציג מר שכם, מר גיא שמאי, ובין מרשנו, מר יצחקי, אישר מר שמאי למרשנו, כי הבנק יסכים להעברת כל התמורה של עסקת המכר הנ"ל ישירות אליו." (ראה סעיף 2 למכתב האמור).

15. באותו מכתב ביקש בא כוח בני הזוג אישור בנק לאומי למשכנתאות וכך לעמוד בדרישות בנק איגוד להסרת העיקול (בנק איגוד הסכים להסרתו ובלבד שבנק לאומי למשכנתאות ייתן אישור, שלפיו מלוא התמורה שתתקבל מעסקת המכר תועבר ישירות אליו וכי אם תיוותר יתרה, תועבר זו לבנק איגוד). את דבר הטלת העיקול ואת תנאי בנק איגוד להסרתו פירט בא כוח בני הזוג במכתב קודם מיום 21.5.07, אשר לא זכה להתייחסות עניינית מצד בנק לאומי למשכנתאות.

16. במכתבו מיום 25.9.07 עוד ביקש בא כוח בני הזוג יצחקי את הסכמת הבנק לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להשלמת העסקה והעברת התמורה לידי הבנק. כזכור, בשלב זה היה תלוי ועומד צו פינוי נוסף שעתיד היה להתבצע ביום 3.10.07.

באותו יום השיב בא כוח הבנק כי מועד הפינוי נקבע ליום 3.10.07 וכי לפי חוזה המכר רק כעבור ששה חודשים תתקבל תמורת המכירה. לפיכך כדי שהבנק ישקול את הבקשה לעיכוב ההליכים על בני הזוג לשלם 65,000 ₪, אשר היוו אז מחצית מיתרת חוב הפיגורים.

בתשובה הודיע בא כוחם כי בני הזוג יצחקי יעשו מאמץ לשלם סכום נוסף. ואכן, הם שילמו 25,000 ₪ נוספים (ביום 2.10.07 - 15,000 ₪ וביום 3.10.07 - 10,000 ₪), ובעקבות זאת עוכבו הליכי ההוצאה לפועל.

17. ביום 14.11.07 פנה שוב בא כוח בני הזוג לבא כוח הבנק, הודיע כי חוזה המכר של הדירה באילת עומד לפני מימוש, שכן הקונה בכוח נכון להעביר לידיה הנאמנות של באת כוחו את מלוא התמורה בסך 60,000 דולר. לכן ביקש את אישור העסקה וכי מתוך התמורה יועברו לבנק 225,000 ₪ בלבד, כך שיוותרו בידי בני הזוג כספים לכיסוי הוצאות עסקת המכר.

במאמר מוסגר יצוין כי במכתבו ציין בא כוח בני הזוג יצחקי כי שוויים של 60,000 דולר במטבע ישראלי הסתכם באותו יום בסך 237,000 ₪ (על בסיס שער דולר באותו יום בסך 3.95 ₪). נראה כי שגגה יצאה מתחת ידו שכן כאמור, סוכם כי בחישוב התמורה יובא בחשבון שער הדולר אשר לא יפחת מ-4.176 ₪. מחיר הדירה באילת אמור היה להסתכם אפוא בסך 250,560 ₪ (וראה גם חוות דעת המומחה גיא אורן מטעם בני הזוג).

18. ביום 18.11.07 הודיע בא כוח הבנק כי ההצעה למכירת הדירה באילת נדחית, הבהיר כי להבא אל להם - לבני הזוג יצחקי - לחתום על חוזה בטרם תתקבל הסכמת הבנק והוסיף כי יתרת חוב ההלוואה המובטחת במשכון הדירה באילת מסתכמת בסך 345,076.61 ₪, כך שהבנק לא יסכים לסילוקו [וכפועל יוצא לא יסכים למכירת הדירה באילת] ללא השגת הסדר כולל לסילוק החוב בגין הלוואה זו ובגין ההלוואה הנוספת שבגינה מושכן הבית באלישיב.

בשום שלב לא נאמר כי ההתנגדות לעסקה נעוצה במחיר המוסכם, בשער הדולר הנקוב או בשל העיקול שהוטל לבקשת בנק איגוד.

19. בשל עמדת הבנק, הודיע הקונה על ביטול החוזה. עסקת המכר של הדירה באילת לא יצאה אפוא אל הפועל.

יצחקי המשיך במאמציו למכור את הדירה באילת. הבנק מצדו חידש את הליכי ההוצאה לפועל, ופינוי בני הזוג מהבית באלישיב נקבע ליום 1.6.08.

20. ביום 21.5.08 הודיע בא כוח בני הזוג יצחקי במכתב לבא כוח הבנק כי נמצא קונה חדש, המוכן לשלם 270,000 ₪ תמורת הדירה באילת. בשל עמדת הבנק כפי שתפורט להלן, עסקה זו לא יצאה אף היא אל הפועל.

21. במכתבו מיום 22.5.08 הודיע בא כוח הבנק כי מועד הפינוי של הבית באלישיב נקבע ליום 11.6.08 וכי חוב הפיגורים מסתכם בסך 168,000 ₪. במכתב זה גם אישר כי בני הזוג יצחקי הפקידו 50,000 ₪ בשיקים דחויים, שהראשון נפרע, ציין כי הבנק יאות לדחות את מועד הפינוי אם ישולמו 50,000 ₪ נוספים ויתרת החוב תסולק בעשרה תשלומים.

בנוגע למכר הדירה באילת הוסיף כי יתרת החוב המובטח במשכנתה על דירה זו מסתכמת בסך 380,000 ₪ וכי החוב בפיגור מגיע לסך של 32,000 ₪. נוסף על כך התריע מפני אי-תשלום הוראות-הקבע. לבסוף, לא אישר את מכר הדירה באילת ובא כוח הבנק עמד על קבלת חוות דעת של שמאי מטעמו שיעריך ערכה. הצדדים לא השכילו להסכים על זהות השמאי, כך שממילא לא נתקבלה הערכת שווי הדירה באילת.

22. במהלך תקופה זו שילמו בני הזוג יצחקי סך של 80,000 ₪ נוספים (ביום 13.5.08 מסרו חמישה שיקים על סך כולל של 50,000 ₪ שמועד פירעונם עתידי וביום 8.6.08 הפקידו בחשבון בא כוח הבנק 30,000 ₪).

23. מאחר שבני הזוג שוב פגרו בתשלומי ההחזר חידש הבנק את הליכי ההוצאה לפועל, ושוב נקבע מועד לפינוי הבית באלישיב, הפעם ליום 11.8.08. במכתבו מיום 3.8.08 הסכים בא כוח הבנק לעכב את הליכי ההוצאה לפועל עד ליום 16.8.08.

בשלב זה פנו בני הזוג יצחקי לבית המשפט.

24. ביום 2.8.09, בעיצומו של ההליך המשפטי, נמכרה הדירה באילת תמורת 280,000 ₪. לפי המוסכם, הועברה התמורה במלואה לבנק.

25. החל ממועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ותחילת המשא ומתן להשגת הסדר וכלה במועד פנייתם לבית המשפט שילמו בני הזוג יצחקי על חשבון החוב בכללותו סך של 155,000 ₪ (נומינלי). לסכום זה התווספה תמורת מכירת הדירה באילת, שבחלקה שימשה לכיסוי החוב ובחלקה לתשלום הוצאות הבנק בתיק ההוצאה לפועל.

הבנק זקף את הכספים שהופקדו במהלך תקופה זו לטובת הלוואה מספר 1040065600165 על סך 120,000 ₪, שנפרעה במלואה. לפיכך כאשר החל ההליך המשפטי נותרו שתי הלוואות בלבד.

ההליך בבית המשפט

26. ביום 7.8.08 הגישו בני הזוג יצחקי בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על הבנק לפנותם מהבית באלישיב (פינוי שכאמור לעיל נקבע ליום 11.8.08 והוסכם לדחותו ליום 16.8.08). כן נתבקש צו אשר יאסור על הבנק לנקוט הליכי כינוס נכסים לשם מכירת הבית באלישיב.

27. ביום 10.8.08 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים במהלכו הושגה הסכמה, שלפיה יפנו הצדדים לשמאי מר הרצל מימון מרחובות כדי שיעריך את שווי הדירה באילת. בעלי הדין יתחייבו כי עם קבלת חוות דעתו ינהלו משא ומתן להשגת הסדר אשר יסדיר את החזר שתי ההלוואות שנותרו.

עוד סוכם בין בעלי הדין כי באין החלטה אחרת, יעמוד על כנו עיכוב ההליכים של תיק ההוצאה לפועל. בני הזוג יצחקי התחייבו לשלם כסדרם את התשלומים השוטפים להחזר ההלוואות שנותרו.

28. ביום 8.9.08 הוגש כתב התביעה (לפני מכירת הדירה באילת), ובו נתבקשו סעדים כדלקמן:

(א) להצהיר כי החוב המיוחס להם בחשבון ההלוואות או בחשבונות נלווים שגוי, מנופח ומופרז;

(ב) לזכות את בני הזוג בכל הסכומים ששילמו במהלך השנה שקדמה להגשת התובענה (155,000 ₪).

(ג) לזכותם בגין כל חיוב שהושת עליהם, ובכלל זה תשלומי ריבית ביתר והצמדה עקב אי-זיכוי תשלומים ששילמו ובשל מניעת זכותם להקטין את החוב לבנק על ידי מכירת הדירה באילת. כן נתבקש להחזיר את סכום העמלות שבהן חויב חשבון בני הזוג.

(ד) לחייב את הבנק לשלם להם פיצוי בסך 100,000 ₪ בעבור נזקיהם הממוניים והבלתי ממוניים.

(ה) לתת צו קבוע אשר יאסור על הבנק להגביל או למנוע את מכר הדירה באילת.

(ו) להותיר את הצו הזמני על כנו.

29. לאחר מכירת הדירה באילת ובתום שמיעת ראיות הצדדים ניהלו בעלי הדין משא ומתן בניסיון להגיע להסדר. משא ומתן זה עלה על שרטון, ולכן אין מנוס מהכרעה שיפוטית.

טענות בני הזוג יצחקי

30. לטענת בני הזוג יצחקי, הבנק פעל בחוסר תום-לב לכלפיהם, ניצל את מצוקתם והפעיל עליהם לחץ בלתי הוגן כאשר מפעם לפעם חידש את הליכי ההוצאה לפועל נגדם ועתר לפינויים מהבית באלישיב, אף כי ידע כי הם עשו את כל אשר לאל ידם כדי לשלם סכומים ניכרים ולהסדיר את החוב.

31. נוסף על כך טוענים בני הזוג כי הבנק סיכל את מכירת הדירה באילת. אף כי מלכתחילה הסכים לה ולתנאים שסוכמו עם הקונה בכוח, שינה בהמשך דעה והתנה את אישור המכירה בפירעון הלוואה אחרת שהיתה מובטחת על ידי שעבוד הבית באלישיב.

32. גם לאחר מכן סיכל הבנק את עסקת המכירה של הדירה באילת, שכן לאחר שנמצא קונה חדש אשר היה נכון לשלם תמורתה 270,000 ₪, התנה הבנק את המכירה בקבלת חוות דעת של שמאי שאת זהותו אמורים היו לבחור מתוך רשימה מצומצמת שהעביר אליהם. ואף כי ישנם שמאים בעיר אילת שהבנק עובד עמם, לא כללה הרשימה אף לא שמאי אחד המתגורר בה.

33. עוד הם טוענים כי בהתנהגותו זו גרם להם הבנק נזקים משמעותיים. מצד אחד לא זקף את התשלומים ששילמו לפני מכירת הדירה באילת (בסך 155,000 ₪) לחוב בתיק ההוצאה לפועל, ובכך הגדיל את חובם, ולו התווספה ריבית חריגה. מצד שני סיכל את מכירת הדירה באילת וכך הותירם במעמד של חייבים בפיגור תוך שהם מחויבים בריבית פיגורים בהתאם. יתרה מכך, בגין עסקת המכר שלא התממשה נאלצו לשאת בשכר טרחת המתווך שתיווך בעסקה ושל עורך-הדין שערך את חוזה המכר. נוסך על כל אלה נגרם להם נזק בלתי ממוני כתוצאה מהלחץ שהופעל עליהם על ידי נקיטת הליכי הוצאה לפועל קיצוניים נגדם.

עמדת הבנק

34. עמדת הבנק הנה בתמצית, כי בהתנגדותו למכירת הדירה באילת פעל כדין מתוך מניע לגיטימי למקסם את מחירהּ. בדיעבד אף התברר כי צדק, שהרי הדירה באילת נמכרה במחיר העולה על המחיר שהוצע בשתי העסקאות שלא יצאו אל הפועל.

לא זו אף זו, עמדתו היתה לגיטימית גם לנוכח הצהרת בני הזוג יצחקי באמצעות בא כוחם, ולפיה שווי הדירה באילת כ-90,000 דולר. לפיכך אך טבעי היה כי יסרב לאשר מכירתה ב-60,000 דולר בלבד.

35. יתרה מכך, בני הזוג יצחקי פנו לבית המשפט בידיים לא נקיות בכך שהסתירו את דבר העיקול שהוטל לבקשת בנק איגוד, ואשר מנע את מכירתה. כמו-כן הסתירו כי לאורך השנים, החל משנת 2003 וכלה בימים אלה ממש, הם פגרו ומפגרים בתשלומי החזר ההלוואות. לכן הבנק היה רשאי לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגדם, לרבות הליכי פינוי של הבית באלישיב.

36. הבנק סבור כי דין התובענה להידחות, וכפועל יוצא על בית-המשפט להורות על ביטול צו המניעה המונע ממנו להמשיך בהליכי מימוש המשכון.

37. נוסף על טענותיו לגוף העניין העלה הבנק טענה דיונית, ולפיה אין לבית-משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה. לטענתו, מדובר בתביעה שאינה בדבר חזקה או שימוש במקרקעין. לכן הסמכות העניינית מסורה לבית-המשפט המחוזי.

הסמכות העניינית

38. אין חולק כי בענייני מקרקעין מסורה לבית משפט השלום הסמכות לדון "..בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין...אך בית משפט השלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" (ראה סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984.

במקרה דנן, זכויות בני הזוג יצחקי בבית באלישיב טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, וממילא טרם נרשמה משכנתה לטובת הבנק. אין עסקינן אפוא בתביעה בנוגע למקרקעין, אלא בתביעה שעניינה זכות אובליגטורית גרידא. לפיכך בשים לב לשווי הסעד המבוקש מסורה הסמכות העניינית לבית-משפט השלום.

ראה בסוגיה ע"א 145/58, 375/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ ואח' פ"ד יג, 260 268 [1959]; רע"א 7868/95 יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' עיזבון המנוח משה קובלר ז"ל (פורסם בנבו) [1997]; רע"א 7451/10 נבון נ' אורן (פורסם באתר נבו) [2012].

39. יתרה מכך, הגם שטענת היעדר סמכות עניינית הועלתה בהזדמנות הראשונה, לא ביקש בא כוח הבנק כי תוכרע על הסף. אמנם בפתח ישיבת ההוכחות הצהיר בא כוחו כי אינו חוזר בו מטענתו זו, ברם לאחר שבהתנהגותו הסכים שבית-משפט זה ידון בתובענה גופה, לא תשמע בשלב הסיכומים טענה ולפיה נעדר סמכות עניינית.

ראה בסוגיה ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן, פ"ד נ (5) 820 [1997]; עע"מ 8582/05 המועצה מקומית סאג'ור נ' המרכז לטניס בישראל (פורסם בנבו) [2006]

40. טענת חוסר סמכות עניינית נדחית אפוא בזאת.

סיכול מכירת הדירה באילת

41. לטענת הבנק, לא ניתן היה לאשר את מכירת הדירה באילת שהרי לפי החוזה מיום 26.8.07 סוכם כי תמורתה ישלם הקונה בכוח 60,000 דולר, סכום הנופל משמעותית משווי הדירה הנקוב במכתב מיום 19.3.07 של בא כוח בני הזוג. כאמור, באותו מכתב הוערכה הדירה בסך 90,000 דולר. לכן הבנק סבור כי בדין ביקש לבדוק את הנתונים וגם דרש הערכת שמאי מטעמו.

42. אין לקבל טענה זו.

ראשית, המדובר בגרסה כבושה, שהועלתה לראשונה בהליך דנן. אף כי בעקבות חתימת חוזה המכר ניהלו באי כוח בעלי הדין התכתבות ענפה, שבה הקפידו להעלות על הכתב שיחות, הצעות והסכמות, אין במכתבי הבנק זכר לטענה בדבר היעדר יחס סביר בין התמורה המוסכמת לבין הצהרת בני הזוג יצחקי באמצעות בא כוחם.

אף כי בזמן אמת ידע בא כוח הבנק מהי התמורה המוסכמת ומה עמדת שמאי (עובד הבנק) למכירה לא הזדעק ולא הסתייג מהמחיר המוסכם. סירובו לאשר את העסקה נבע מטעמים שונים, שאף לא אחד מהם היה כי המחיר נמוך ואינו עולה בקנה אחד עם המחיר הנקוב במכתב בא כוח בני הזוג מיום 19.3.07.

שנית, אין ראיה ולפיה יצחקי היה מוכן למכור את הדירה באילת בנזיד עדשים. דווקא לו היה עניין מובהק לקבל את התמורה המרבית בעבורה, שהרי בני הזוג היו מעניינים לסלק את חוב הפיגורים, וככל שהיה ניתן, להקטין את חובם הכולל לבנק וכך להסיר מעליהם את החשש פן יממש הבנק את המשכון על הבית באלישיב. מנגד, גם ללא הדירה באילת היה בידי הבנק בטוחה דיה לסילוק החוב (הבית באלישיב).

שלישית, אין חולק כי במכתבו מיום 19.3.07 ציין בא כוח בני הזוג יצחקי כי שווי הדירה באילת כ-90,000 דולר. כפי הנראה הסכום הנקוב התבסס על הערכת יצחקי. מכל מקום, אין די באמירה ולפיה התמורה המוסכמת נפלה משמעותית מהשווי המוצהר. כדי לבסס טענתו, היה על הבנק להוכיח כי במועד חתימת החוזה מיום 26.8.07 לא שקִפה התמורה המוסכמת (60,000 דולר) את השווי הריאלי של הדירה באילת.

אמנם נכון, לאחר ביטול העסקה קיבל יצחקי הצעה גבוהה במקצת, ולבסוף נמכרה הדירה באילת בסך 280,000 ₪ (במקום 60,000 דולר, שהיו שווי ערך לסך כ-250,000 ₪). ואולם, אין להסיק מעובדה זו שבעסקה מיום 26.8.07 סוכם על תמורה אשר באותה עת לא תאמה לשווי האמיתי של הדירה.

בהקשר זה ראוי לציין כי לפי עדות יצחקי, שלא נסתרה, הבנייה המואצת בעיר אילת גרמה לירידה משמעותית במחירי הדירות, וכי מלבד גורם זה באותה תקופה חלה ירידה תלולה בשער החליפין של הדולר של ארצות הברית, גורם אשר השפיע על שווי נכסי מקרקעין.

רביעית, הבנק דיבר בשני קולות. מצד אחד, שמאי, הממונה על הסדרת חובות בבנק, אישר את העסקה. מצד שני, פרקליטו של הבנק הציג עמדה נוקשה, התמהמה במתן תשובתו עד אשר הקונה בכוח חזר בו מהעסקה (שלבסוף ממילא לא אושרה).

43. על יסוד האמור לעיל אני קובעת כי בני הזוג יצחקי הוכיחו במידה הדרושה בהליך אזרחי כי הבנק גרם בהתנהגותו לסיכול מכירת הדירה באילת.

העיקול שהוטל לטובת בנק איגוד

44. הבנק גם טען כי בני הזוג העלימו מבית-המשפט את העובדה שעל הדירה באילת רבץ עיקול שהוטל לבקשת בנק איגוד, עיקול אשר לטענתו מנע ממילא את מכירתה.

אין ממש בטענה זו. לא זו בלבד שדבר קיומו של העיקול לא הוסתר, אלא שהוא לא היווה מכשול לעסקת המכר של הדירה באילת, ואך הבנק לא נימק את התנגדותו למכירה בקיומו של עיקול לטובת בנק איגוד.

45. בהליך המשפטי לא הסתירו בני הזוג יצחקי את דבר קיומו של העיקול. הדבר מצא ביטוי מפורש בחוזה המכר מיום 26.8.07 (שבסמוך לאחר עריכתו הועבר לבנק וגם צורף לכתבי הטענות שהגישו בני הזוג), צוין בהתכתבות בין באי כוח הצדדים, שצורפה אף היא לכתבי הטענות שהגישו בני הזוג וגם הוזכר בתצהיר התומך בבקשה לצו מניעה (ראה סעיף 14).

46. בסעיף 15 לעיל פורטה השתלשלות העניינים בנושא העיקול, וממנה עולה כי בנק איגוד הסכים להסרת העיקול ובלבד שבנק לאומי למשכנתאות יאשר כי מלוא תמורת המכירה תועבר אליו וכי אם תיוותר יתרה תועבר זו לבנק איגוד. ואמנם, כאשר סוף-סוף נמכרה הדירה באילת נתן הבנק את האישור המיוחל, והעסקה בוצעה בלא שהעיקול יהווה גורם מעכב.

47. למותר לציין כי אפילו היה בנק איגוד מתנגד להסרת העיקול, בנקל ניתן היה להתגבר על המכשול, שהרי זכותו של נושה בעל שעבוד עדיפה על פני זכותו של נושה מעקל (מצב משפטי זה ודאי היה ידוע ליועציו המשפטיים של בנק איגוד, ולכן לא התנגדו להסרת העיקול).

48. אני קובעת אפוא כי הבנק ידע על קיומו של העיקול ועל הצורך להסירו. כן אני קובעת כי בני הזוג לא הסתירו מבית-המשפט את דבר קיומו של העיקול, כך שאין יסוד לטענה ולפיה באו לבית-המשפט בידיים לא נקיות.

חבות הבנק

49. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבעה חובתו של תאגיד בנקאי לנהוג כלפי לקוחותיו בתום לב, ביושר ובהגינות, תוך שמירה ראויה על האינטרס לקוחו.

"הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סדרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך הכול מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים ­בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25ו- 26לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בין אם בהוראת סעיף 39לאותו חוק ובין בכל מקום אחר - ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח. אחת החובות שהבנק חב ללקוחו - בגדרי החוזה ביניהם - הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין "שכנים", בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו. בגדרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק - במלאו אחרי הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו - לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו."

ראה דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31 [1993].

כן ראה בין היתר ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח , מח (2) 573 [1994]; ע"א 1002/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' יצחק אמר בע"מ חברה לייזום (פורסם בנבו) [2005].

50. אין חולק כי בני הזוג יצחקי הפרו את התחייבותם כלפי הבנק בכך שהפסיקו לשלם את תשלומי ההחזר החודשיים בכל שלוש ההלוואות, ולעצם ההפרה אין נפקא מינה מה היה הגורם לה. לפיכך אין חולק כי הבנק היה רשאי לנקוט הליכים לגביית החוב, ובתוך כך לנקוט הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון על הבית באלישיב דווקא, שהרי הדירה באילת שמשה בטוחה להלוואה אחת בלבד - ההלוואה מיום 28.6.97 על סך 414,000 ₪ - ואילו הבית באלישיב שימש בטוחה לשלוש ההלוואות, ובכל השלוש היה פיגור בתשלום.

51. ואמנם, טענות בני הזוג יצחקי אינן מופנות כלפי עצם נקיטת הליכי הוצאה לפועל. טענות בני הזוג מופנות כלפי התנהגות הבנק אשר מנע מהם את מכירת הדירה באילת, ונוסף על כך לא זקף את התשלומים ששִלמו לסילוק חוב הפיגורים, אלא לסילוק הלוואה אחת בלבד. כתוצאה, נבצר מהם לקיים התחייבויותיהם ולהמשיך לקיים את חוזי ההלוואה. עוד באו בני הזוג בטרוניה על התנהגותו הכוחנית של הבנק אשר חידש את הליכי ההוצאה לפועל נגדם כאמצעי לחץ ולשם "שיפור עמדות" מצדו.

52. כאמור, עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל פנה יצחקי לבנק והציע הסדר אשר יאפשר לו לסלק את חוב הפיגורים ולהקטין את יתרת חובו לבנק. כאשר פנה יצחקי לשמאי, הממונה על הסדרת חובות בבנק, נתן הלה את ברכת הדרך להסדר המוצע, ובהמשך גם הסכים למכירת הדירה באילת בסכום המוצע בעסקה מיום 26.8.07, וגם לאחר שנוצר קשר בין פרקליטי הצדדים היה שמאי - מתוקף תפקידו - מעורה בנעשה.

53. ראוי לזכור כי אותה עת רבצו על כתפי בני הזוג יצחקי חובות בהיקף ניכר. בשל מצבו הבריאותי של יצחקי כל הכנסות בני הזוג באו ממשכורת הרעיה. הבנק ידע זאת, וסביר להניח כי נאות להיענות להסדר המוצע - מימוש מרצון של הדירה באילת והעברת מלוא התמורה לידיו - בשל הקושי האמיתי של בני הזוג לעמוד בתשלומים כמו גם בשל העובדה שלא התכחשו לחוב ולא ניסו להתחמק מתשלומו.

54. אלא שחרף הסכמתו הראשונית למכירת הדירה באילת ולסילוק החוב בתיק ההוצאה לפועל, החל הבנק לנקוט צעדים שהכשילו את ההסדר - מצד אחד, הציג עמדה שלפיה פניו להסדר כביכול. מצד שני, העלה דרישות ונקט צעדים אשר לא אפשרו קיומו.

לאחר שבני הזוג קבלו 'אור ירוק' להסדר המוצע, שינה הבנק עמדה והעלה פעם אחר פעם דרישות חדשות והציב מכשולים אשר מנעו את קיומו של ההסדר. בה בעת זקף תשלומים ששִלמו בני הזוג לזכות הלוואה אחת בלבד (שנפרעה במלואהׂ) בעוד בהלוואות הנוספות המשיכה להצטבר ריבית הפיגורים.

לא זו אף זו, בכך שסיכל את מכירת הדירה באילת מנע מבני הזוג יצחקי "לעמוד על הרגליים" שהרי עם מכירת הדירה באילת וסילוק החוב בתיק ההוצאה לפועל היה נותר בידיהם די כסף כדי לסלק חלק מיתרת ההלוואות או כדי לשלם את תשלומי ההחזר החודשיים. ראוי לזכור כי נוסף על פדיון המכירה שלמו בני הזוג סכומים שאינם מבוטלים (155,000 ₪ נומינלי) על חשבון חובם.

55. אמנם נכון, זכותו של הבנק לפעול לגביית חובות מלקוחותיו, אך בעשותו-כן עליו לנהוג בתום-לב, ביושר ובהגינות תוך שמירה לא רק על עניינו שלו, אלא גם על אינטרס הלקוח.

במקרה דנן נהג הבנק כשלנגד עיניו לא עמדו שיקולי שמירה על האינטרס של בני הזוג יצחקי, אלא שיקולי גביית החוב בלבד, תוך התעלמות מהסכמות קודמות וממצבם של בני הזוג יצחקי, אשר נקלעו שלא בטובתם לחוסר יכולת לקיים את התחייבויותיהם כלפי הבנק.

56. כמו-כן אף כי לפי חוזי ההלוואה (ראה סעיף 12(ב) לחוזים) היה רשאי הבנק להעמיד את שלוש ההלוואות לפירעון מיידי ולתבוע את החזרן המלא בחר לנקוט הליכי הוצאה לפועל בגין חוב הפיגורים בלבד, שעמד אז על סך 86,073 ₪. מכיוון שכך, חובת תום-הלב חייבה אותו לזקוף את פדיון מכירת הדירה באילת לסילוק החוב בתיק ההוצאה לפועל ורק את היתרה לזקוף לחובות אחרים. ראוי להזכיר שוב כי במהלך התקופה שילמו בני הזוג כספים בסכום שהיה בו די כדי לכסות את חוב הפיגורים החדש, או רובו.

57. כתוצאה מהתנהגות הבנק נמכרה הדירה באילת כשנתיים לאחר המועד שבו נחתם חוזה המכר עם הקונה בכוח ופדיון המכירה הועבר לבנק כשנה ומחצה לאחר התאריך שבו היה מתקבל לולא סוכלה העסקה משנת 2007. בכך גרם לכך שהחוב צמח והתווספו הוצאות שלא לצורך. נוסף על כך היה בהתנהגות הבנק כדי לגרום לעגמת הנפש לבני הזוג יצחקי.

58. מטעמים אלה זכאים בני הזוג יצחקי לפיצוי בגין הנזק הממוני והבלתי ממוני שנגרם להם בעטיה של התנהגות הבנק.

הנזק

59. לביסוס תביעתו הגישו בני הזוג יצחקי חוות דעת של מומחה מטעמם, הכלכלן גיא אורן (להלן: המומחה אורן). לפי חוות דעתו, לולא סיכל הבנק את מכירת הדירה באילת בחודש אוגוסט 2007, וכפועל יוצא את החזר ההלוואות או חלק מהן, היו 'חוסכים' בני הזוג יצחקי 40,803.86 ₪.

60. לפי חישובו, הנכון ליום 1.1.08 (שהוא סמוך למועד תשלום התמורה לפי חוזה מכר הדירה באילת שסוכל) לו היה הבנק מאשר את העסקה כך שכספי המכירה, לאחר ניכוי הוצאות בשיעור 13% (לפי יחס ההוצאות בעת מכירת הדירה), היו מופקדים לחשבונות ההלוואות לא זו בלבד שאלה לא היו בפיגור, אלא שהיתה נוצרת יתרת זכות בסך 10,232.24 ₪. וזהו חישוב המומחה אורן:

לפי החוזה התחייב הקונה לשלם תמורת הדירה באילת 60,000 דולר. שוויים במטבע ישראלי הסתכם בסך 250,560 ₪ (לפי שער יציג בסך 4.176 ₪). לפיכך ביום 1.1.08, לאחר ניכוי הוצאות בשיעור 13%, היה הקונה מעביר לבנק 217,987 ₪. לו הופקד סכום זה אז, לא היה פיגור בסך 30,571.62 ₪ וחשבון בני הזוג אמור היה להימצא ביתרת זכות בסך 10,232.24 ₪.

61. בחוות דעתו, חלק המומחה אורן על חישוב יתרת קרן ההלוואות. לפי לוחות הסילוקין שערך, נכון ליום 31.12.09 עמדה יתרת הקרן על סך 481,341 ₪. לעומת זאת לפי לוחות הסילוקין של הבנק, נכון ליום 1.1.10 יתרת הקרן הסתכמה בסך 549,036 ₪. הפער נעוץ בכך שלדעת המומחה אורן חייב הבנק שלא כדין בעמלות סילוק מוקדם בסך 38,348.19 ₪.

לפיכך נכון ליום 1.1.10 יתרת ההלוואות שקבלו בני הזוג הסתכמה בסך 471,108.77 ₪ (481,341 ₪ [יתרות קרן צמודות] בניכוי 10,232 ₪ [יתרת הזכות בחשבון הפיגורים]).

62. המומחה אורן גם הוסיף כי לולא סיכל הבנק את עסקת המכר של הדירה באילת היה עולה בידי בני הזוג יצחקי לשלם את הסכום שבפיגור וגם להפחית את חובם הכללי. או אז, ניתן היה להקטין את תשלומי ההחזר או לצמצם את תקופת ההחזר.

עוד הסביר בחקירתו כי העובדה שלבסוף נמכרה הדירה באילת במחיר גבוה מהמחיר שעליו הוסכם בחוזה מיום 26.8.07 אינה משנה את התוצאה, שכן בין מועד העסקה שסוכלה לבין מועד המכירה בפועל הצטברו חיובים העולים על אותו רווח במכירה. הדירה נמכרה אמנם במחיר גבוה בכ-30,000 ₪ מהמחיר שהציע הקונה בעסקה מיום 26.8.07 ברם העיכוב לא היטיב עם בני הזוג שכן בתקופת הביניים התווספו הוצאות בסך כ-40,000 ₪ כך שהלכה למעשה לא זו בלבד שהתקבל סכום נמוך יותר, אלא שבמהלך התקופה צמח החוב בשל חיובי ריבית פיגורים (ראה עדות המומחה אורן בעמוד 14 שורות 26 – 31).

63. הבנק סבור כי אין לקבל את חוות דעת המומחה אורן, המתעלמת מנתונים רלוונטיים. כך, לא הביא בחשבון את העיקול שהוטל לטובת בנק איגוד ואשר מנע את מכירת הדירה באילת; לא נתן את דעתו לעובדה שכבר בשנת 2003 פגרו בני הזוג יצחקי בתשלומי החזר ההלוואות; הביא בחשבון עמלת פירעון מוקדם, אף כי חשבון בני הזוג לא חויב בעמלה זו (למעט סכום בלתי משמעותי) וכן חישוב ההפרש בין העסקה שסוכלה לבין העסקה שיצאה אל הפועל שערך - שגוי.

64. לתמיכה בטענותיו הגיש הבנק מסמך שהוכן על ידי עובדו מר משה שימל (להלן: שימל) אשר הוכתר בכותרת "חוות דעת" ברם לא נערך ככזו. בהסכמת הצדדים תוקן המסמך, שהפך לתצהיר, וכך ייקרא להלן.

תצהיר שימל מתייחס למצב החוב נכון ליום 15.11.10, שעד אז שילמו בני הזוג יצחקי חלק מחוב הפיגורים כך שנותר חוב בסך 58,389.36 ₪ בלבד. כן הבהיר כי בניגוד לנטען בחוות דעת המומחה אורן, לא חויבו בני הזוג יצחקי בעמלת סילוק מוקדם. במהלך חקירתו הנגדית תיקן שימל אמירתו זו וציין כי ביום 10.8.09 חויב חשבון בני הזוג בסך 672.14 ₪ בגין עמלת פירעון מוקדם (עמוד 19 שורה 1).

לפי דבריו, כאשר בנק יוזם הליכי הוצאה לפועל ומעמיד הלוואה לפירעון מוקדם אינו מחייב בעמלה (עמוד 16 שורות 25-1) ובמקרה דנן, כך אמנם נהג. לכן לדעתו חישובו של המומחה אורן שגוי ונשען על נתונים מוטעים.

לפי בדיקתו של שימל, נכון ליום 1.1.10 הסתכמה יתרת חוב ההלוואות (ללא עמלת פירעון מוקדם) בסך של 506,529.44 ₪, ונכון ליום 15.11.10 על סך 500,687 ₪.

65. מחקירתו הנגדית של שימל עולה כי תצהירו מבוסס על נתונים שהוציא מתוך מערכת הבנק נכונים ליום 28.2.08 (עמוד 19 שורה 28-20) בלא שעיין בחוזי ההלוואה (אלה צורפו לתצהיר וולך).

בתצהירו התייחס שימל לשתי הלוואות בלבד, שכן לאחר שבשנת 2009 נפרעה הלוואה על סך 120,000 ₪, שמועד פרעונה הצפוי היה בחודש אוגוסט אותה שנה, נותרו במעוד עריכת התצהיר (15.11.10) שתי הלוואות בלבד. לפי עדותו, הדירה באילת שמשה בטוחה הלוואה שנפרעה.

תצהירו של שימל ועדותו אינם יכולים לבסס קביעת ממצאים ועובדות. מעדותו התברר כי אין לשימל ידיעה אישית על אודות חשבון ההלוואות או על ההסכמות שהושגו, וכל עדותו מבוססת על תוכן ספרי הבנק או על ייעוץ משפטי שקיבל. חלק מדבריו אף התבררו כבלתי מדויקים (כגון, שהדירה באילת שמשה בטוחה להלוואה בסך 120,000 ₪ שנפרעה, אף כי מעיון בחוזי ההלוואה ברור כי רק הבית באלישיב שימש בטוחה להחזרה) או אינם מתיישבים עם חומר הראיות (כגון, הסברו מדוע החשבון לא חויב בעמלת פרעון מוקדם. כאמור, הבנק נקט הליכי הוצאה לפועל בגין חוב הפיגורים בלבד, ולא העמיד את ההלוואות לפירעון מוקדם).

עם זאת לנוכח החזקה שלפיה ספרי הבנק מהווים ראייה לכאורה לאמיתות תכנם, יש לבדוק אם יש ממש בהשגות הבנק על חוות דעתו של המומחה אורן ואם האחרון הניח תשתית עובדתית המאפשרת להעדיף את קביעותיו על פני הרישום בספרי הבנק.

66. טענת הבנק כי המומחה אורן התעלם מהעיקול - אין חולק כי המומחה אורן לא ידע על אודות העיקול וממילא לא התייחס אליו בחוות דעתו. כפי שנקבע לעיל, העיקול לא היה שיקול אשר השפיע על עמדת הבנק שלא לאשר את עסקת המכר, ולכן העובדה שהמומחה אורן לא ידע על קיומו אינה רלוונטית ואינה פוגעת בחוות דעתו.

67. הבנק גם טוען כי המומחה אורן התעלם מהעובדה שבשנים עברו פגרו בני הזוג יצחקי בתשלומי החזר ההלוואות. המומחה אורן אישר כי לא נתן דעתו לפיגורים אלה, אך זאת משום שעד שנת 2008 קיבל את מצב החשבון כמות שהוא (ראה בחוות הדעת וכן בעדותו בעמוד 12 שורות 18 – 21 ו-24 - 27).

ואמנם, בשנים 1999 ו-2003 היו פיגורים בלתי משמעותיים בתשלומי החזר ההלוואות ברם העניין הוסדר, ובני הזוג יצחקי לא חלקו על חיובי הריבית שהושתו עליהם ולכן אין לפיגורים אלה חשיבות לצורך חוות הדעת.

68. הבנק גם חלק על קביעת המומחה ולפיה חויב חשבון ההלוואות בעמלת פירעון מוקדם. בנקודה זו הצדק עם הבנק. מעיון בחוות הדעת כמו גם בחקירתו הנגדית של המומחה אורן, אין זה נהיר מה מקור קביעתו זו. בעניין זה, גם אם הסברו של שימל אינו רלוונטי למקרה דנן, לא התערערה גרסתו ולפיה זולת סכום זניח לא חויבו חשבונות ההלוואה בעמלת פירעון מוקדם. לפיכך טענת המומחה אורן כי נגרם לבני הזוג יצחקי נזק בשל חיוב זה אינה יכולה להתקבל.

69. הבנק גם ציין, כי שגגה יצאה מתחת ידו של המומחה אורן כאשר העריך בסך 30,000 ₪ את הפרש התמורה בין עסקת מכר הדירה באילת שסוכלה לבין העסקה שבוצעה. לדעת הבנק הפרש זה מסתכם לאמיתו של דבר בסך 30,000 דולר. אין לקבל את עמדת הבנק. בשנת 2007 הוסכם עם הקונה בכוח כי הדירה באילת תימכר לו בסך 60,000 דולר, ששוויים במטבע ישראלי היו כ-250,000 ₪. בשנת 2009 נמכרה הדירה תמורת 280,000 ₪. ההפרש הנומינלי הסתכם אפוא בסך 30,000 ₪, כטענת המומחה אורן.

יתרה מכך, בחישובו התעלם הבנק מהתנודות החדות שחלו בשער הדולר בגינן נוצרת אשליה, ולפיה הפער משמעותי יותר (שער הדולר שחייב בעסקה שבוטלה עמד על 4.176 ₪; במועד שבו נתקבלה הצעה לרכשה בסך 270,000 ₪ היה שערו היציג של הדולר 3.362 ₪ ובמועד מכירת הדירה בסך 280,000 ₪ עמד שער הדולר על סך 3.79 ₪).

כמו-כן, אף לא אחת משלוש ההלוואות ניתנה בערך דולרי, אלא במטבע ישראלי כשלקרן החוב מצטברת ריבית בנקאית, ובמקרה של פיגור - ריבית חריגה. לפיכך לצורך החישוב אין זה נכון להביא בחשבון את הערך הדולרי של הדירה באילת.

70. יש לקבל אפוא את חוות דעת המומחה אורן ולקבוע כי לולא סוכלה עסקת מכר הדירה באילת, היה צריך לזכות את החשבון בסך 40,803.86 ₪ נכון ליום 1.1.10. ההפרש הנטען בגין חיוב החשבונות בעמלת פירעון מוקדם לא הוכח.

71. בני הזוג יצחקי טענו גם לנזק בלתי ממוני. בשים לב להשתלשלות העניינים כפי שמתוארת לעיל, סביר יהיה להעמיד נזק זה בסכום אשר יביא לחיוב הבנק בסך 100,000 ₪ נכון ליום הגשת התובענה.

72. לפיכך על הבנק לפצות את בני הזוג בסך 100,000 ₪ נכון ליום 1.9.08. על הבנק לזכות בסכום זה את תיק ההוצאה לפועל, ולסגרו. אם תיוותר יתרה, תועבר זו לתשלום התשלומים השוטפים של ההלוואות, גם זאת נכון ליום 1.9.08.

73. בסיכומיו העלה בא כוח בני הזוג יצחק טענה נוספת ולפיה גבה הבנק שלא כדין שכר טרחת עורך-דין בסך 33,911 ₪. דין טענה זו להידחות מהטעם הדיוני שנטענה לראשונה בסיכומי הטענות. על כך יש להוסיף כי נקבע לעיל שהבנק היה רשאי לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגד בני הזוג, ולכן פרקליט הבנק היה זכאי לשכר טרחה בגין עבודתו.

סוף דבר

74. אני מחייבת את הבנק לשלם לתובעים סך של 100,000 ₪ כאמור בסעיף 72 דלעיל.

כן ישלם הבנק הוצאות משפט בסך כולל משל 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ב, 13 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.