לפניי בקשה להתיר לנאשם לחזור מהודייה.

לבית משפט השלום לתעבורה באילת הוגש כתב אישום נגד הנאשם בגין נהיגה בשכרות, ברמה של 710 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר נשוף.

ביום 24.1.08 ניתנה החלטה בבש"פ 605/08 לפיה הורה ביהמ"ש העליון על העברת התיק מבית משפט השלום באילת לבית משפט השלום בנצרת, זאת "נוכח הצהרתו של המבקש כי טרם נערכה הקראה בתיק, וכי בכוונתו להודות בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, כך שלא יהיה צורך בהבאת עדים ובראיות...".

מאז שהועבר התיק נדחה הדיון בו פעמים רבות בעיקר עקב בקשות דחייה שהוגשו ע"י הנאשם.

בתאריך 13.12.11, התקיימה הקראה ראשונה לפני מותב זה, במהלכה כפר הנאשם בעובדות כתב האישום מבלי להסב את תשומת לב ביהמ"ש לכך שמדובר בתיק שהועבר בהתאם להצהרתו כמפורט לעיל.

משהתבררה נקודה זו בקש ב"כ הנאשם ארכה על מנת לפנות לביהמ"ש העליון בבקשה להחזרת הדיון לבית משפט השלום באילת.

בפועל לא הגיש ב"כ הנאשם בקשה כזו, ובטרם התקיים הדיון לפניי, ניתנה החלטה בבש"פ 893/13 אלי חדד נ. מ"י (פורסם בתקדין), לפיה הורה ביהמ"ש העליון במקרה דומה, כי בקשה לחזרה מהודייה תוגש לבית המשפט אליו הועבר התיק בטרם פנייה לבית המשפט העליון.

ברוח זו הוגשה הבקשה שלפניי.

הסניגור ציטט בבקשתו מתוך ע"פ 5763/10 מתן תורג'מן נ. מ"י, מפי כבוד הנשיא גרוניס, שקבע בהתאם לחוק ולהלכות קודמות כי בית משפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו במקרים חריגים ומנימוקים מיוחדים בלבד, למשל, כאשר בית המשפט יתרשם כי ההודאה לא נעשתה באופן חופשי ומרצון או כאשר הנאשם לא הבין את משמעות הודאתו וכן אם זו הושגה שלא כדין או לאחר שבית המשפט הביע את דעתו ביחס לעונש הצפוי. מקרים נוספים בהם ייטה בית משפט לאפשר חזרה מהודייה יהיו כאשר ב"כ הנאשם פעל תוך הפרת אמונים כלפי מרשו בעודו מונע משיקולים זרים, אם כי עצם המלצתו של סניגור להודות אין בה כדי להוות נימוק מיוחד לצורך הענין.

אין מחלוקת כי זוהי ההלכה המחייבת.

בענייננו אני סבורה כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים להתרת חזרה מהודייה, ולהלן נימוקיי:

ראשית, ב"כ הנאשם טען בסעיף 16 לבקשתו כי המצב לא הוסבר לנאשם לאשורו ע"י סניגורו הקודם.

יפוי הכח הראשוני שהוגש לתיק ביהמ"ש היה של עו"ד מחמוד חלאילה. ביום 1.6.09 הצהיר עו"ד עבדאללה חלאילה, שהופיע בדיון, כי הוא מופיע ממשרדו של עו"ד מחמוד חלאילה. בישיבת 13.12.11 הופיע לפניי עו"ד מחמוד חלאילה.

בנסיבות אלה, הטענה איננה ראויה, בלשון המעטה. מכל מקום, לא הוגש תצהיר מטעמו של עו"ד מחמוד חלאילה.

שנית, סניגורו של הנאשם הגיש בקשה להעברת מקום דיון, במסגרתה הצהיר לפני נשיאת בית המשפט העליון כי יש בכוונתו להודות בעובדות כתב האישום.

חזקה על הסניגור כי שקל היטב את כל השיקולים הצריכים לעניין בטרם ההין להצהיר לפני נשיאת בית המשפט העליון כי יש בכוונתו להודות בעובדות כתב האישום.

לא זו אף זו, כבר ביום 2.9.07 פנה הנאשם בעצמו לבית המשפט לתעבורה באילת, ובטרם שכר שירותי עורך דין כלשהו, כתב בבקשתו בזו הלשון:

"האפשרות כי המבקש יודה באשמה המיוחסת לו בתיק נשקלת היטב, דבר שיאפשר העברת מקום הדיון לבית המשפט בעכו לצורך גזירת דינו, ובכך לחסוך טרחה וזמן שיפוטי יקר של כבוד בית המשפט ושל הצדדים".

ללמדנו כי הנאשם הבין היטב את משמעות ההודאה והשלכותיה, עוד בטרם שכר את שירותי סניגוריו, ומקל וחומר לאחר מכן.

העובדה שבסופו של יום עלה על שרטון המשא ומתן בין הצדדים לעניין העונש (שאין כל מקום לפרטו באזני בית המשפט) – אין בה כדי להוות נימוק מיוחד, כנדרש בחוק.

עוד יצויין כי בתאריך 1.6.09 הודיע עו"ד עבדאללה חלאילה לבית המשפט כי "יש אפשרות סבירה שאנו נצרף תיק נוסף...מדובר בתיק שכרות...". גם הודעה זו מחזקת את הרושם כי ההודאה היתה חופשית ומרצון, וכוונת ההגנה היתה לעמוד מאחורי הודייה זו.

גם בקשתו זו של הנאשם נוגעת רובה ככולה לענין העונש ולא מצאתי בה זעקה של נאשם חף מפשע אשר מייחל ליומו בבית המשפט לצורך הוכחת חפותו.

לסיכום, התרשמתי כי הודאתו של הנאשם ניתנה מרצונו הטוב והחופשי, ומתוך הבנה מלאה של משמעותה והשלכותיה. לא מצאתי נימוקים מיוחדים שיצדיקו היתר לחזרה מהודייה.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ז' ניסן תשע"ג, 18 מרץ 2013, במעמד ב"כ המאשימה, עו"ד חלאילה עבדאללה והנאשם.