עתירה לפיה מבוקש להורות על בטלות חוב נטען בגין עבודות פיתוח שבוצעו ביישוב "גנות הדר" בשנת 1999 או בסמוך לכך ו/או לחלופין להורות כי החוב, אם קיים, התיישן. בנוסף מבוקש בעתירה צו מניעה זמני ו/או קבוע האוסר על המועצה האזורית לב השרון (להלן: "המשיבה" או "המועצה") ומי מטעמה לנקוט הליכי גבייה נגד העותר.

1. רקע
   1. העותר, בעל הזכויות במשק מספר 72/1-3 ביישוב גנות הדר (להלן: "היישוב"), אשר מצוי בתחום המועצה האזורית לב השרון, הוא בנו ויורשו של ה"ה פרץ פישר ז"ל, שהיה בעל הזכויות במשק מספר 29 ביישוב.
   2. על-פי הנטען בעתירה, בוצעה בשנת 1999 או בסמוך לכך הרחבה למגורים ביישוב, שבמסגרתה הופשרו ונמכרו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") מגרשים למשתכנים חדשים.

לטענת העותר, עלות הקרקע למשתכנים החדשים כללה דמי השתתפות בגין היטלי פיתוח עבור סלילת רחובות, הנחת צינורות, תיעול ועוד, אשר שולמו למינהל וזה העבירם למשיבה. בנוסף, טוען העותר, גבתה המשיבה מתושבי היישוב שחלקותיהם גובלות במגרשי ההרחבה וביניהם העותר ואביו, תשלום בגין אותם היטלי פיתוח מכוח חוק העזר ללב השרון (סלילת רחובות) תש"ם-1980 (להלן: "חוק העזר").

בנסיבות אלה טוען העותר, מדובר בחיוב כפול אשר שולם זה מכבר ביתר ע"י המינהל, ועל כן אינו חוקי. כן טוען העותר, כי חלה התיישנות מנהלית הקבועה הן בפסיקה והן עפ"י הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (הנחייה מס' 7.1002), המחייבות את המשיבה בהיותה גוף מנהלי, ואף מטעם זה, מנועה המשיבה מלגבות את החוב הנטען.

• 1. בשנת 2005 הגיש העותר עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב נגד חיובו בדמי השתתפות בגין סלילת רחובות והנחת צנרת ביישוב (עת"מ 2540/05 בבית המשפט בתל אביב, להלן: "העתירה הראשונה"). העתירה התייחסה למשקו של העותר (חלקות 72/1-2) ובמסגרתה נטען, בין היתר, כי דרישת התשלום שהוגשה לעותר אינה חוקית בין היתר נוכח היותה מפלה בינו לבין שכניו, שנדרשו לשלם סכום נמוך יותר.

ביום 21.8.2006 דחה בית המשפט את עתירת העותר וקבע לאחר שלא עלה בידי העותר להוכיח את טענותיו, כי דרישת התשלום בשיעור הנדרש מהעותר היא חוקית ותקפה.

• 1. בין לבין, הוגשו נגד המועצה מספר תובענות נוספות הנוגעות לחיוב בדמי ההשתתפות.

ביום 16.5.2006 הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב עתירה נוספת נגד חוקיות החיוב בדמי ההשתתפות וגובהו (עת"מ 1612/06 שילה מלצר ואח' נ' המועצה האזורית לב השרון, להלן: "עניין מלצר"). בעתירה זו הועלו טענות בדבר התנהגות בלתי נאותה של המועצה, כגון: זיוף, הצגת מסמכים כוזבים, הסתרת מידע, פברוק והעלמת מסמכים וניפוח חיובים. לגופו של עניין, טענו העותרים שתי טענות עיקריות: טענתם הראשונה, היא כי הוראותיו של חוק העזר אשר מכוחו חויבו סותרות את האמור בתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 ולכן בטל החוק. הטענה השנייה היא כי דרישת התשלום שהועברה אליהם, כוללת סכומים שיש בהם כדי ליצור "כפל חיובים", שכן הם נגבו כהיטל השבחה.

גם עתירה זו נדחתה תוך שבית המשפט קבע, כי לא הונחה התשתית העובדתית אשר לה טענו העותרים. בנוסף נקבע כי די באמור בפסק הדין שניתן בעת"מ 2540/05 הנ"ל, כדי ליתר את הדיון שהתקיים לפניו. ערעור שהוגש על פסק הדין מטעם העותרים - נדחה.

תביעה נוספת שבמסגרתה התבקשה השבת תשלומים ששולמו בגין דמי ההשתתפות, תלויה ועומדת בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א 9579/07 שרייר נ' המועצה האזורית לב השרון), זאת, לאחר שהוסכם במסגרת הליך ערעורי בבית המשפט המחוזי מרכז, כי שאלות אי החוקיות של חוק העזר וכפל החיובים לא יועלו לדיון (ע"א 29095-10-11 מיום 22.12.2011).

• 1. ביום 15.9.2010 הגיש העותר בקשה לביטול פסק הדין בעתירה הראשונה, במסגרתה טען כי פסק הדין הושג במרמה וכי התגלו ראיות חדשות שיש בכוחן לשנות את תוצאתו.

ביום 15.5.2012 דחתה כבוד השופטת מ' רובינשטיין מבית המשפט המחוזי בתל אביב את בקשת הביטול וקבעה:

"...לא מצאתי כי סיכויי המבקש בענייננו גבוהים לאור העובדה שהטענות החדשות לכאורה שהועלו בבקשת הביטול כנגד המשיבה, לרבות טענת המרמה, נטענו בעבר בנסיבות דומות, נדונו ונדחו בערכאות שונות.

...

זה המצב בענייננו הגם שלמבקש ניתן יומו במסגרת הליך משפטי מלא".

• 1. ביום 6.5.2012, תשעה ימים לפני שניתנה החלטת השופטת רובינשטיין, הוגשה העתירה דנא.
  2. המשיבה הגישה את תגובתה לעתירה והעותר הגיש תשובה לתגובה. ביום 19.9.2012 השלימו הצדדים טענותיהם לפני, ובהתאם ניתן פסק דין זה.

1. תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות העותר:

• 1. לטענת העותר, דרישת התשלום שנמסרה לו אינה חוקית בהיותה "חוב כפול", שכן עלות העבודות בגינן נדרש התשלום מומנה ושולמה במלואה על-ידי המינהל.

העותר טוען כי חוק העזר שמכוחו נדרש התשלום, נועד לממן עבודות פיתוח ביישוב כאשר אין מקור מימון אחר. לדבריו, עבודות הפיתוח מומנו על-ידי רוכשי הקרקעות בהרחבה, אשר עבורם, לדבריו, בוצעו העבודות מלכתחילה. יתרה מכך, לטענת העותר, עלות העבודות בפועל הייתה נמוכה בכ-4 מיליון ₪ מהסכום אשר הועבר למשיבה מן המינהל לצורך התשלום בגין העבודות. לפיכך, טוען הוא, אין ולא היה מקום להפעיל את חוק העזר.

לטענת העותר, גביית החוב על ידי המשיבה עולה כדי חוסר תום לב ומהווה ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט, פגיעה בזכות קניינו שלו ושל תושבי היישוב ועל כן אינה חוקית.

• 1. עוד טוען העותר כי המשיבה ניסתה, במסגרת העתירה הראשונה, להסתיר מבית המשפט ומהעותר נתונים בדבר ההכנסות מהפרויקט ויתרת החוב של תושבי היישוב הוותיק ומדובר אפוא בהפרה של חובת הנאמנות והשקיפות של הרשות המנהלית.
  2. לחלופין, טוען העותר, כי החוב, באם היה קיים, התיישן על-פי דיני ההתיישנות. העותר מצטט מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 7.1002 בדבר הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים, שלפיה נדרש כי כל רשות תפתח בהליכי גבייה תוך פרק זמן סביר שלא יעלה על שלוש שנים, ורק בנסיבות חריגות ניתן יהיה לפתוח בהליכי גבייה לאחר פרק זמן זה ובלבד שלא יעברו שבע שנים ממועד פתיחת ההליך, שכן במקרה זה יחולו דיני ההתיישנות. לדברי העותר, חלים דיני ההתיישנות בענייננו עת המשיבה פתחה בהליכי גבייה לאחר כ-8 שנים.
  3. בנוסף טוען העותר, כי השיהוי הרב בפעולות גביית החוב מטעם המשיבה גרמו לו נזק ראייתי ואין בידיו להוכיח כי החוב, ככל שהיה קיים, שולם על-ידי אביו המנוח, דבר המקבל חיזוק לדבריו, הן מהעובדה כי דרישות החוב מושא התובענה לא נזכרו בחשבונות קודמים שנשלחו לו והן נוכח מכתבו של גזבר המועצה מיום 23.8.11 לפיו מודה הוא כי לא יכול היה לקבל מידע על החוב, שכן לא היה ידוע למועצה שהוא אכן יורשו של אביו.

תמצית טענות המשיבה:

1. לטענת המשיבה, דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. לטענתה, דרישת התשלום הראשונה נשלחה לנכס נשוא העתירה כבר בראשית שנת 2006 ולאחר מכן נשלחו דרישות נוספות בשנים 2009, 2010, 2011 ו-2012.

בהקשר זה מציינת המשיבה כי העותר מודה שקיבל את דרישת התשלום שנשלחה אליו ביום 21.7.2011, ואף השיב לה. לדברי המשיבה, גם אם היה זה המועד הראשון שבו קיבל את דרישת התשלום, הרי שחלפו כ-7 חודשים עד למועד הגשת העתירה.

1. בנוסף, טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף בכל הנוגע לחיוב בהיטל ביוב, מחמת חוסר סמכות עניינית. זאת כאמור בסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962, לפיו יש להשיג בנושא זה במסגרת ערר ביוב תוך 30 יום ממועד דרישת התשלום. זאת, גם אם הוגשה תביעה בגין מספר היטלים בעלי מהות שונה, ואף אם יידרש התובע לבקש סעד בכמה ערכאות שונות במקביל.
2. עוד טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל מעשה בית דין. לגרסתה, מדובר במקרה מובהק שבו יש לסלק את התובענה על הסף, בין היתר, בשל מעשה בית דין המהווה השתק עילה.

המשיבה מפרטת את ההליכים השונים שננקטו נגדה בערכאות השונות וטוענת כי מדובר בשימוש אינטנסיבי וקנטרני בהליכי משפט. בהקשר זה, מציינת המשיבה כי העותר לא ערער על פסק הדין שניתן במסגרת העתירה הראשונה, וכן כי הטענות בהליכים השונים התבססו על מערכת עובדתית דומה בכלל המקרים ובהן נקבע כי הודעות החיוב עבור דמי השתתפות בגין סלילת רחובות והנחת צנרת ביישוב הינן חוקיות; חוק העזר מכוחו הוצאו הודעות החיוב – חוקי ועומד בתוקפו וטענות שהועלו בדבר זיופים והטעיות כביכול מצד המשיבה נדחו.

1. לבסוף, טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות אף לגופה, זאת נוכח חתירתה תחת חזקת תקינות פעילות וחוקיות הרשות המנהלית בלא כל ראיה של ממש.

בנוסף, טוענת המשיבה באשר לחוקיות דרישת התשלום, כי מנהל מקרקעי ישראל גבה מקוני המגרשים בשכונה החדשה את עלויות הפיתוח באותה שכונה, וכי התשלום שנגבה מתושבי היישוב הוותיקים נבע מעבודות פיתוח שנדרשו בחלקו הוותיק של היישוב לאחר שמגרשיהם של התושבים חולקו ומספר המגרשים גדל מעט יותר מפי 3. לטענת המשיבה, החיובים אשר נגבו מהתושבים היו אף נמוכים מן העלות הכוללת של העבודות ולכן לא רק שהמשיבה לא הרוויחה מכך, היא אף הפסידה. לדבריה, החישוב שעשה העותר בעתירתו אינו מביא בחשבון עבודות לסלילת כביש גישה שנסלל לבקשת תושבי השכונה הוותיקה, עבודות להקמת חומה אקוסטית, עבודות להנחת תשתית בזק תת-קרקעית ועוד.

כמו כן, טוענת המשיבה כי ההפרש שעליו מצביע העותר בחשבונות המשיבה, נובע מכך שבאותה נקודת זמן, שלגביה נערך החשבון, טרם שילמה המשיבה עבור כל העבודות במסגרת הפרוייקט.

באשר לטענת ההתיישנות טוענת המשיבה, כי העותר מנוע מלהעלותה, שכן טענה זו צריכה להטען בהזדמנות הראשונה, וזו הייתה לכל המאוחר בספטמבר 2011 לאחר קבלת דרישת תשלום החוב על ידי העותר. בנוסף טוענת העותרת כי חובות העותר כלל לא התיישנו. גם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, שעליה מסתמך העותר חלה החל מחודש אוגוסט 2012 ואין להחילה באופן רטרואקטיבי על הליכי גבייה שהוחל בהם לפני מועד כניסתה לתוקף.

מעבר לכך, טוענת המשיבה כי דרישות התשלום השונות שנשלחו על ידה, עצרו את מרוץ ההתיישנות, וכי גם אלמלא קיבל העותר דרישות אלה ואלמלא היו עוצרות הן את מרוץ ההתיישנות, הרי שבכל מקרה החוב לא התיישן כאשר לדברי העותר הוא קיבל את דרישת תשלום החוב ביום 21.7.2011.

לחלופין טוענת המשיבה כי מרוץ ההתיישנות לא החל, אלא מהמועד שבו נודע לה כי העותר הוא בעל הנכס (כיורשו של אביו המנוח) קרי: מחודש יולי 2011.

1. כן מעלה המשיבה טענות כנגד צו הביניים המבוקש על-ידי העותר, בנוגע למאזן הנוחות, שינוי מצבה לרעה, ונזק כבד לקופה הציבורית באי גביית חובות חלוטים.
2. דיון
   1. אחר עיון בכלל טיעוני הצדדים לרבות בנספחים שצורפו על ידם לכתבי טענותיהם, לא מצאתי יסוד לעתירה. בנסיבות אלה, דינה להידחות, הן בשל טענות סף - שיהוי ומעשה בית דין, והן לגופו של עניין.
   2. ראשית לשאלת השיהוי:

תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000, קובעת כי עתירה תוגש תוך 45 ימים מיום שקמה העילה (פרסום כדין או קבלת העותר את ההודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה) וככל שלא נקבע מועד כאמור, ללא שיהוי.

בענייננו, אף אם נתעלם מדרישות התשלום שנשלחו לטענת המשיבה לכתובת הנכס בין השנים 2006-2012, הרי שאין מחלוקת כי העותר קיבל את הדרישה שנשלחה לו ביום 21.7.2012 (נספח יא', ס' 36 לעתירה). מאז קבלת הדרישה האמורה ועד להגשת העתירה מושא תיק זה (ביום 6.5.2012), חלפו למעלה מתשעה חדשים, פרק זמן שלא יכולה להיות מחלוקת לגביו, כי מהווה שיהוי כבד, מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית, בלא שניתן הסבר כלשהו לכך.

אף אם אקבל את גרסת העותר לפי תוקף הוא בעתירתו את דרישת התשלום מיום 22.1.2012 (נספח א' לעתירה), גם אז חלפו קרוב ל- 4 חדשים עד להגשת העתירה – שיהוי רב לכשעצמו.

נדמה שאין צורך לחזור ולהבהיר את תכליתו של היבט זה, אשר נועד לאזן בין אינטרס ההסתמכות והוודאות התקציבית של הרשות, לרבות צדדי ג' המסתמכים על מעשיה, לבין אינטרס הפרט העותר. בנסיבות אלה, יש חשיבות רבה לקביעת גבולות, הן על מנת לאפשר פעולה סדירה והסתמכות מצד הרשות והן לצורך הצבת סייגים לעותרים פוטנציאליים למניעת שיבוש המינהל הציבורי ע"י יצירת סחבת מצידם בהגשת העתירה.

בנסיבות אלה אני סבור, שאי הגשת העתירה במועד, משמיטה את הקרקע תחת טיעוניה ותחת האפשרות לעתור כנגד בסיס הסמכות וקביעת החיוב, והופכם למעשה עשוי.

נוכח האמור, די אפוא בשיהוי הכבד בהגשת העתירה, בנסיבות העניין דנן, כדי לדחותה על הסף.

• 1. ואולם, נראה לי כי העותר מנוע מלהגיש עתירתו, גם בשל מעשה בית דין העומד כנגדו.
  2. כידוע, משנתן בית-משפט פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין, זאת הן בשל ההגנה על האינטרס למניעת הטרדה בהתדיינויות משפטיות על עניין שכבר נדון והוכרע, והן משיקולי יעילות המערכת המשפטית ומניעת הכרעות סותרות. (ר' ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון פ"ד נא(1) 68, 97).

סבורני שבנסיבות ענייננו, אכן מתקיים השתק עילה באשר לסוגיית התשלום וחוקיות גבייתו.

כאמור, בפסה"ד מושא העתירה הראשונה קבע בית המשפט כי דרישת התשלום הינה חוקית ותקפה. קביעה זו, לרבות דחיית טענות זהות המועלות על ידי העותר דנן בדבר זיוף, הצגת מצגים כוזבים, הסתרת מידע, פברוק והעלמת מסמכים וניפוח חיובים נקבעה גם על ידי בית המשפט העליון בדחותו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (בעע"מ 10225/07 מלצר נ' המועצה האזורית לב השרון, מיום 17.7.2011). הטיעונים המשפטיים והעובדתיים שהועלו בהליכים שקדמו לעתירה זו היו זהים לאלה המועלים עתה, אם כי עתה מועלים הם בכסות שונה מעט, בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת". המדובר באותה מערכת עובדתית, אותן הודעות חיוב, אותו בסיס חוקי לדרישתן ואותו בסיס לאופן חישובן. גם באשר לזהות בעלי הדין בכל הנוגע להליכים שנפתחו על ידי בעלי דין שונים, הכלל הוא כידוע כי אין צורך בזהות מוחלטת בין בעלי הדין ונדרשת "קרבה משפטית" בינהם. בעניין זה נקבע, כי:

"הצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, ע"י עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים שאין להם הצדקה עניינית...קרבה משפטית לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המתרס כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים...קרבה משפטית כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכח זיקה משותפת לעניין כספי משותף..."

(ר' ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (מיום 5.11.2011).

בענייננו, אין ספק כי התשתית העובדתית והאינטרס המוגן העומדים בבסיסם של ההליכים השונים בהם נקטו העותר ותושבי היישוב האחרים, כולל התובענה נושא עתירה זו, הם זהים. כולם חתרו לביטול דרישת התשלום והשבת הכספים ששולמו, אם שולמו, בגינה. העותר יכול היה להעלות את הטענה בדבר "החיוב הכפול", כבר במסגרת העתירה הראשונה שהגיש הוא עצמו ומשלא עשה כן, נבלעה העילה באותו הליך. לעניין זה לא אוכל לקבל את טענתו כי לא ידע על המסמכים שהתגלו לו עת, והוא בהחלט יכול היה לקבלן במסגרת הליכים שונים העומדים לרשותו בעניין זה.

בנוסף, הן בעתירתו הראשונה של העותר הן בעת"מ 1612/06 הנ"ל (עניין מלצר) ניתנו פסקי דין סופיים שאינם ניתנים לביטול או לשינוי. כאמור, העותר הגיש בקשה לביטול פסק הדין בעתירתו הראשונה וזו נדחתה, והעותרים בעת"מ 1612/06 הגישו ערעור לבית המשפט העליון והערעור נדחה (עע"מ 10225/07 הנ"ל).

ראוי לציין, כי בעוד שפסק הדין בעתירה הראשונה מחייב את העותר וחליפיו בלבד, פסק הדין בעניין מלצר חל כמובן כלפי כולי עלמא, מאחר שמדובר בעתירה התוקפת חקיקת משנה ואת סבירות ההחלטה המנהלית (ר' לעניין זה א' שרגא, ר' שחר "המשפט המינהלי דרישות סף" 289-292 (התשס"ח-2008)).

יתר על כן וכידוע, כאשר חלק מהעתירה החדשה "נגוע" במעשה בית דין בשל פסק דין בהליך קודם, וחלק מהעתירה מעלה שאלות נוספות חדשות, נודעת חשיבות להבחנה בין עיקר העתירה החדשה לבין הסוגיות הטפלות בה. אם אין הצדקה שבית המשפט ידון בטענות העיקריות שבעתירה, אין גם הצדקה שבית המשפט ידון בטענות הטפלות הכלולות בה, ודי יהיה במעשה בית דין באשר לעיקר העתירה כדי לדחות את כולה ולו מטעם זה (ר' בג"צ 6028/97 גרינבוים נ' ראש הממשלה, (ניתן ביום 1.4.1998)).

על העותר מוטלת המלאכה להפריד בין הישן לחדש, ולהגיש עתירה "נקייה" שאינה חוזרת ומעלה טענות שכבר נדונות והוכרעו בבית המשפט. למרבה הצער, לא נעשה הדבר בענייננו. העותר מודה בעתירתו כי הטענות בדבר החיוב הכפול הועלו גם בעניין מלצר, אך לדבריו לא היו בידי העותרים שם מסמכי המשיבה המצורפים לעתירתו ואשר יש בהם כדי לבסס את הטענה.

לא מצאתי כי מסמכים אלו הביאו לשינוי מהותי העשוי לשמש כטעם לדיון נוסף בעניין שכבר נדון והוכרע. על אף שהמסמכים החדשים שהציג העותר, מעידים לכאורה על רווחים בקופת המועצה, לא ניתן ללמוד מהם דבר לגופה של המחלוקת ובכלל זה, כי הם מסכמים את כלל ההוצאות וההכנסות הקשורות בפרוייקט שלא בנקודת זמן קונקרטית מסויימת, ו/או כי הם מתייחסים הן לעבודות הפיתוח שנעשו בשכונה החדשה והן לעבודות הפיתוח שנעשו בשכונה הוותיקה וכיוצ"ב.

כמו כן, היו קיימות ראיות אלו במועד העתירה הקודמת והעותרים יכולים היו לפנות בדרכים המקובלות אל הרשות לשם קבלתן. ככל שלא עלה בידיהם להשיג את המסמכים, ניתן היה להגיש עתירה לבית משפט זה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. הדבר לא נעשה.

נוכח מכלול האמור, נתמלאו לדעתי גם התנאים לקיומו של מעשה בית דין והעותר מושתק בעילתו, נושא עתירה זו.

• 1. גם במסקנה שלפיה קם במקרה דנן מעשה בית דין, די כדי להצדיק את דחיית העתירה.

ואולם, על מנת שלא להותיר את "הדף חלק" ולמעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופו של עניין לא עלה בידיו של העותר להוכיח את טענתו בדבר החיוב הכפול.

לטענת העותר, עבודות הפיתוח ביישוב מומנו על-ידי רוכשי הקרקעות בשטח ההרחבה, אשר עבורם בוצעו העבודות מלכתחילה, ואילו המשיבה מצידה טוענת כי התשלום שנגבה מתושבי היישוב הוותיקים נבע מעבודות פיתוח שנדרשו בחלקו הוותיק של היישוב לאחר שמגרשיהם של התושבים חולקו ומספר המגרשים גדל. העותר לא הביא כל ראייה לביסוס טענתו ואף לא סתר טענה זו של המשיבה בתשובתו לתגובתה.

יתרה מכך, העותר עצמו מציין כי "עבודות הפיתוח נחלקו לשני מכרזים נפרדים, לאגף ההרחבה, ולאגף היישוב הוותיק" (סעיף 22 לעתירה). כן כותב הוא כי תשתית היישוב הוותיק הוקמה בשנות החמישים של המאה הקודמת וכי משקי העזר של התושבים חולקו כל אחד ל-3 מגרשי בנייה (סעיף 19.1 לעתירה), כך שלא מצאתי שעלה בידי העותר לשלול את טענת המשיבה כי חלוקת המגרשים היא שהביאה לצורך בעבודות הפיתוח, ולאו דווקא הרחבת היישוב.

• 1. מעבר לכל האמור, אין לשכוח את חזקת תקינות והחוקיות הקיימת במעשה הרשות המנהלית, החלה בכל תחומי המשפט המנהלי ובכלל זה על פעולותיהן של רשויות מקומיות והעומדת כמובן למשיבה גם בהליך נושא ענייננו. נקודת המוצא היא כי הרשות פעלה באופן חוקי ותקין. על העותר מוטל הנטל לסתור חזקה זו. העותר לא עשה כן.

1. סוף דבר

לנוכח כל האמור נדחית העתירה.

העותר ישלם למשיבה סך של 15,000 ₪ בגין הוצאותיה.

המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לב"כ צדדים.

ניתן היום, י"ד תשרי תשע"ג, 30 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.