בפניי תביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבעת לתשלום סך של 870,739 ₪ בגין חישוב שגוי של קיצוץ הקצאת המים אותו ערכה הנתבעת לתובעים, וזאת, כנטען בתביעה, בניגוד להחלטת הממשלה מס' 5038 מיום 5.5.99 ובניגוד לעקרונות שנקבעו בתיקונים לה. כתוצאה מכך, טוענים התובעים ערכה הנתבעת חישוב שגוי של התמיכה שניתנה לתובעים בגין הקיצוץ במכסות המים שלהם בין השנים 2001-2003.

ההליכים שהתנהלו בין הצדדים

1. ראשיתה של התביעה דנן בתביעה שהגישו 44 תובעים ביום 23.1.2005 לבית המשפט המחוזי, כנגד הנתבעת, לתשלום סך של 4,392,214 ₪ בגין חישוב שגוי של התמיכה שניתנה לתובעים ע"י הנתבעת לאור הקיצוץ במכסות המים שלהם בין השנים 2001-2003 (ת"א 1111/05) (להלן: "ההליך בבית המשפט המחוזי").
2. ביום 30.6.2008 הגישו התובעים במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי בקשה להקטנת סכום התביעה לסך של 870,739 ₪, וזאת הואיל ו- 37 תובעים בקשו להסתלק מהתביעה.
3. הנתבעת הסכימה להקטנת סכום התביעה ולהעברת הדיון בתיק לבית משפט השלום, וזאת בכפוף לכך שתישמרנה הטענות שהעלתה עוד במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, לעניין היעדר סמכות עניינית לערכאות האזרחיות לדון בתיק, שכן לטענתה (כפי שתובא בהמשך בהרחבה), הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק.
4. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.7.2008, הועבר הדיון בתיק לבית משפט השלום בתל אביב בגדר התיק שבכותרת.
5. במקביל לתביעה שהוגשה במסגרת התיק דנן, הוגשו שתי תביעות נוספות שעסקו בהיבטים אחרים של חישוב הפיצוי הכספי המגיע לחקלאים אחרים מהחלטת הממשלה נשוא תיק זה.
6. באחד מן ההליכים המקבילים האמורים, בת"א 11746/06 (שלום תל אביב) טענה המדינה כי יש לדחות את התביעה שכן בית המשפט האזרחי נעדר הסמכות העניינית לדון בתיק האמור, כמו גם ביתר התביעות לפיצוי שהוגשו ע"י חקלאים שונים, שכן סמכות זו מסורה לבית המשפט העליון בשיבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.
7. בית המשפט שדן בת"א 11746/06 קבל את הבקשה ודחה את התביעה על הסף. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב בגדר ע"א 4/09, והצדדים הסכימו לעכב את ההליכים בכל התיקים שנוהלו במקביל, אשר עניינם חישוב הפיצוי המגיע לחקלאים שונים עקב קיצוץ הקצאות המים שלהם, וזאת להכרעת בית המשפט המחוזי בע"א 4/09.
8. כך, גם הצדדים בתיק זה הגישו בקשה לעיכוב ההליכים בתיק עד להכרעה בערעור האמור, ובית המשפט הורה על עיכוב ההליכים.
9. ביום 7.3.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 4/09, במסגרתו הדיון הוחזר לבית משפט השלום, בכפוף לכך שהתובעים בתביעה האמורה יתקנו את תביעתם, כך שזו תצומצם לתקיפת פרשנות הכללים בלבד, תוך הבהרה כי התובעים אינם תוקפים את סבירותה החלטת הממשלה הראשונה שמכוחה הותקנו הכללים ע"י שר האוצר ושר החקלאות ו/או את סבירות הכללים עצמם, אלא טוענים כי הפרשנות של הכללים, לרבות לאור החלטת הממשלה, הינה כשיטתם (להלן: "פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 4/09").
10. להשלמת התמונה יצוין, כי לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 4/09 הוחזר הדיון לבית משפט השלום בגדר ת"א 11746/06.

ביום 6.3.2012 ניתן פסק דין בתיק זה, במסגרתו נדחתה תביעת החקלאים, תוך שבית המשפט קבע, בין היתר, כי "הפרשנות שניתנה להחלטת הממשלה בשנת 2000 אינה שגויה ודרך יישומה היה הגיוני".

עוד ציין בית המשפט בפסק דין זה, כי על אף הנחיית בית המשפט המחוזי לדון בתיק, עדיין סבור בית המשפט כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתיק זה, שכן הסמכות נתונה לבג"צ, ועל כן יש לדחות התביעה אף מטעם זה.

1. ביום 23.4.2012 הגישו התובעים בקשה לחידוש הליכים בתיק שבכותרת. בתגובתה לבקשה, הפנתה הנתבעת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 4/09 וכן לפסק הדין בת"א 11746/06, אשר דחה תביעה דומה.
2. במסגרת דיון קד"ם שהתקיים ביום 25.2.2014 בתיק דנן, ובטרם שמיעת ההוכחות, העלה בית המשפט את שאלת סמכותו העניינית לדון בתביעה. התובעים הגישו עמדתם, במסגרתה ציינו בין היתר את הסכמתם להחיל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 4/09 אף בתיק זה, שכן מלכתחילה לא נתקפה סבירות החלטת הממשלה, אלא יישומה של ההחלטה ושל הכללים שהותקנו מכוחה. לאחר מכן, הנתבעת הגישה תגובתה, במסגרתה ציינה כי מקבלת את עמדת התובעים ביחס להחלת פסק הדין בע"א 4/09. בנוסף, בקשה הנתבעת כי בית המשפט ידון בהוכחות בתיק ויותיר את ההחלטה בעניין הסמכות העניינית לפסק הדין.
3. בקשה זו התקבלה בהחלטה מיום 8.5.14.

טענות התובעים

1. לאור המשבר במשק המים, הוחלט בשנת 1999 לקצץ את הקצאות המים לחקלאות. קיצוץ המים לחקלאות נקבע גם בשנים 2000- 2003.
2. ביום 5.5.99 התקבלה החלטת ממשלה שמספרה 5038, במסגרתה הוחלט על מתן תמיכה לחקלאים עקב קיצוץ במכסות המים לחקלאות (להלן: "החלטת הממשלה").
3. הכללים שנקבעו בהחלטת הממשלה תוקנו פעמיים, בהתאם לסיכומים בין משרד האוצר לבין משרד החקלאות מהימים 27.3.2000, 15.2.2001 (להלן: "התיקונים להחלטת הממשלה").
4. בהתאם להחלטת הממשלה ולתיקונים להחלטת הממשלה, שולמו פיצויים לחקלאים אשר הקצאות המים שלהם קוצצו.
5. התובעים מציינים בכתב התביעה מטעמם, כי החלטת הממשלה והתיקונים לה הוחלו גם על השנים 2000-2003.
6. סעיף 3 להחלטת הממשלה קובע מהו הקיצוץ שבגינו תינתן התמיכה:

"התמיכה תוענק בגין קיצוץ מהצריכה הממוצעת בפועל בשנים 1996 - 1998 (להלן: "הצריכה בפועל") או בגין קיצוץ מהמכסה משנת 1989 על תיקוניה (להלן: "המכסה") - הנמוך מביניהם."

1. על מנת להבין את המונחים הקבועים בהחלטת הממשלה, הפנו התובעים בכתב התביעה לסעיף 1 למסמך התיקונים להחלטת הממשלה, אשר קובע כך:

"ממוצע צריכת המים בפועל של החקלאי בשנים 1996 - 1998 - חישוב ממוצע פשוט של צריכת המים השפירים של החקלאי בשנים 1996 - 1998, כפי שפורסמה, מדי שנה, בדו"חות של האגף לניהול צריכה בנציבות המים.

מכסת המים לשנת 1989 - מכסת המים של האגודה לשנת 1989 על תיקוניה, כפי שנקבעה ע"י האגף לניהול צריכה בנציבות המים ובהתאם לחוק המים, התשי"ט-1959."

1. על פי הסעיפים דלעיל, טוענים התובעים, כי יש לחשב את סכום הפיצוי המגיע לחקלאי, בגין הקיצוץ בהקצאת המים לחקלאות, באופן הבא:
   1. יש להשוות את הקצאת המים של השנה הנדונה למכסת המים לשנת 1989 או לממוצע פשוט של צריכת המים בפועל של השנים 1996-1998.
   2. על בסיס ההפרש הנמוך מבין השניים יש לחשב את הפיצוי לחקלאי, כפי שנקבע בהחלטת הממשלה.
2. התובעים טוענים, כי הנתבעת, במקום לערוך ממוצע פשוט של צריכת המים לחקלאות בשנים 1996-1998, ערכה חישוב של ממוצע הצריכה בשנים הנ"ל, כאשר היא מגבילה את חישוב הצריכה בפועל בכל שנה ושנה עד לגובה הקצאת המים של השנה בה ערכה את החישוב.
3. כך, לטענת התובעים, הכניסה הנתבעת קריטריון חדש לחישוב הפיצוי, קריטריון שלא נקבע בהחלטת הממשלה ו/או בתיקונים לה, כשלמעשה בכך, טוענים התובעים, הנתבעת שללה מהתובעים פיצוי המגיע להם.
4. התובעים ציינו בכתב התביעה, כי בין שנת 1999 ועד לאמצע שנת 2002, חישבה הנתבעת את הפיצוי בהתאם להחלטת הממשלה והתיקונים לה. אולם, החל מאמצע שנת 2002 החלה הנתבעת, באמצעות נציבות מס הכנסה, לחשב את הפיצוי תוך הגבלת חישוב הצריכה בפועל בכל שנה ושנה עד לגובה הקצאת המים של השנה בגינה משולם הפיצוי.
5. התובעים פנו אל הנתבעת בעניין חישובה הלא נכון של הפיצוי, כמפורט לעיל, וזו השיבה להם (באמצעות מנהל תחום חקלאות בנציבות, מר מיכאל גל), כי אופן חישוב הפיצוי נובע מאילוצי תקציב ועולה בקנה אחד עם לשון החלטת הממשלה והתיקונים לה.
6. התובעים טוענים כי השיקול התקציבי והאופן שהנתבעת הביאה אותו לידי ביטוי בחישוב הפיצוי מהווה שיקול זר ופסול. כמו כן, מדי שנה נקבע "מתאם תקציבי", לפיו נקבע איזה חלק מהפיצוי ישולם לכל אחד מהחקלאים על מנת שסך הפיצויים לא יעלה על הסכום שתוקצב לצורך מתן הפיצויים לחקלאים. על כן, לטענת התובעים, לא היתה כל הצדקה לפגיעה נוספת בחלק מהחקלאים בצידוק לכאורה של "אילוצי תקציב".
7. התובעים טענו, כי האופן בו חישבה הנתבעת את הפיצוי לחקלאים בשנים הרלבנטיות לתביעה הינו מפלה ומהווה פגיעה בזכות הקניין של התובעים.
8. לאור האמור לעיל, עותרים התובעים לתשלום הפרשי הפיצוי שנשללו מהם ע"י הנתבעת לאור אופן חישובה המוטעה של הפיצוי בשנים הרלבנטיות.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת בכתב ההגנה מטעמה, סוקרת אף היא את החלטת הממשלה ואת התיקונים להחלטת הממשלה, המכונים בכתב ההגנה "הכללים".
2. הנתבעת ציינה, כי החלטת הממשלה נועדה לסייע, לפנים משורת הדין, לחקלאים בגין פגיעה שנגרמה להם עקב הקיצוץ במכסות המים. הנתבעת ציינה כי מההחלטה עולה כי מטרת התמיכה לא היתה להחזיר את החקלאים למצבם טרם הקיצוץ, אלא לסייע להם להתמודד עם הקיצוץ, בהתאם לעקרונות החלטת הממשלה.
3. הנתבעת הוסיפה וציינה כי החלטת הממשלה קובעת את הסכום המירבי של התמיכה, תוך שהפנתה לסייפת סעיף 10 להחלטת הממשלה, אשר קבעה כי בשנת 1999 סכום התמיכה המקסימאלי הינו סך של 146 מיליון ₪. רישת סעיף 10 מפרטת את אופן חישוב התמיכה, כאשר סך הבקשות לתמיכה יעלה על הסכום המקסימאלי אשר תוקצב בהחלטת הממשלה.
4. הנתבעת ציטטה אף היא בכתב ההגנה מטעמה את סעיף 3 להחלטת הממשלה אשר קובע כי חישוב התמיכה ייעשה לפי הפרשי צריכה אל מול ממוצע הצריכה בשנים 1996 - 1998 או "מכסת 89" - הנמוך מבין השניים.
5. הנתבעת טענה כי פעלה בהתאם להוראות החלטת הממשלה והכללים בכל השנים בהן ניתנה התמיכה. בשנים 1999 - 2000 סיכום סך כל בקשות התמיכה של החקלאים היה נמוך מהסכום שתוקצב בהחלטת הממשלה. לכן, אושרו כל הבקשות שהוגשו עבור אותן שנים כמות שהן, כאשר התובעים יוצאים מנקודת הנחה, בדיעבד, שהינה מוטעית, שהחקלאים לא חרגו מהמכסות או חלקן של השנים 1996 - 1998.
6. התקציב שנקבע לתמיכה בחקלאים בגין קיצוץ במכסות המים לשנת 2001 הינו 160 מיליון ₪. חודשים טרם שעבר המועד להגשת בקשות לתמיכה לשנת 2001, היה ברור לנתבעת כי סך הבקשות לשנת 2001 עולה על התקציב שנקבע לעניין לאותה שנה.
7. במצב דברים זה, טענה הנתבעת, כי כדי לעמוד בתקציב שנקבע, יקבלו מבקשי התמיכה, תמיכה נמוכה יותר מהתמיכה לה היו זכאים לולא נוצר מצב של עודף ביקוש על ההיצע. זאת, בהתאם לעקרונות סעיף 10 להחלטת הממשלה.
8. לכן, היה צורך לבצע בדיקה קפדנית של הצריכה אל מול המיכסות בבקשות לסיוע.
9. הנתבעת טענה כי מעבר לכך שהתמיכה שהוענקה לחקלאים מכוח החלטת הממשלה, הוענקה לפנים משורת הדין, הרי שלא יעלה על הדעת כי בחישוב התמיכה לחקלאי התכוונה הממשלה שתילקח בחשבון לצורך חישוב הממוצע חריגה של חקלאי מהמכסות או חלק מהן של השנים 1996-1998 או ממכסת 1989.
10. הנתבעת מודה בכתב ההגנה כי אפשרות זו של חישוב ממוצע השנים הרלבנטיות, כאשר בכולן או בחלקן היתה חריגה מן המכסות או צריכה מעל למכסת 1989, אכן לא מופיעה בהחלטת הממשלה ובכללים, אך הדבר מתחייב, שכן לא יעלה על הדעת שהממשלה התכוונה להעניק תמיכה גם עבור צריכה מעבר למכסה, כאשר חישוב מעין זה היה גורם לפגיעה בלתי צודקת בחקלאים אשר צרכו בהתאם למכסה.
11. לכן, טוענת הנתבעת כי באופן החישוב אשר בצעה בפועל, בו חישבה רק את המכסה לשנה הרלבנטית (במידה וצרך החקלאי מעבר למכסה), פעלה היא באופן המתחייב והסביר לתיקון המעוות והפעילה את הכללים, תוך הפעלת ממוצע פשוט, בהתאם למכסות שנקבעו לתובעים בכל אחת מן השנים הרלבנטיות.
12. חישוב זה נעשה באופן שוויוני לכל הזכאים לתמיכה, וכל מבקשי התמיכה שנמצאו זכאים לכך, לרבות התובעים, קבלו את התמיכה אותה היו אמורים לקבל.
13. הנתבעת ציינה, כי השיקול התקציבי באופן עריכת החישוב, בהתאם לפסיקה, במיוחד כאשר התמיכה בה עסקינן ניתנה לפנים משורת הדין ע"י המדינה, הינו שיקול חשוב ורלבנטי.
14. עוד ציינה הנתבעת, כי לתובעים אין כל זכות קניין במים, כאמור גם בסעיף 1 לחוק המים. כמו כן, לתובעים אין זכות מוקנית לקבל את התמיכה.

ראיות התובעים

1. התובעים הגישו 3 תצהירי עדות ראשית: של מר יעקב צ'סנר, מר גלעד אגמון ומר אריאל וייל. כמו כן, הוגש תצהיר משלים מטעם מר צ'סנר.
2. מאחר והתובעת בשמה הגיש מר גלעד אגמון את תצהירו הסתלקה מהתביעה, תצהירו של מר אגמון הוצא מתיק בית המשפט.

עדותו של מר יעקב צ'סנר (להלן: "מר צ'סנר")

1. מר צ'סנר משמש כראש תחום מים במשרד רואה חשבון בועז מקלר ושות' ונתן תצהיר עדות ראשית מטעם התובעים. כאמור לעיל, מר צ'סנר הגיש גם תצהיר עדות ראשית משלים, שניתן לאחר הגשת תצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת.
2. מר צ'סנר בתצהירו, בין היתר, חוזר על טענות התובעים, כפי שפורטו בפרק "טענות התובעים" לעיל, ועל כן, אין מקום לחזור על הדברים.
3. יחד עם זאת, ציין מר צ'סנר בתצהירו מספר נקודות נוספות, אשר מן הראוי לפרטן.
4. מר צ'סנר התייחס בתצהירו לאמור בכתב ההגנה מטעם הנתבעת. מר צ'סנר ציין, כי הנתבעת עשתה שימוש שגוי בכתב ההגנה מטעמה במספר מונחים (המפורטים בסעיף 8 לתצהירו).

בין היתר, ציין מר צ'סנר כי המונח "מכסת 1989" או "כמות 89" זוהי המכסה המלאה והשלמה של החקלאי לפני הקיצוצים השנתיים המבוצעים בה והנובעים מהכרזת איזורי קיצוב כתוצאה מבעיות הידרולוגיות. השימוש במונח זה נובע מכך ששנת 1989 היתה השנה האחרונה בה ניתנו לחקלאים מלוא מכסותיהם ללא קיצוץ. מר צ'סנר ביקש להבהיר לעניין זה, כי נהוג לכנות את המכסה המלאה של החקלאים לשנה מסוימת בשם "כמות 89 לשנת 2001" לדוגמה.

1. מר צ'סנר התייחס בתצהירו כמובן להחלטת הממשלה ולתיקוניה וציין בהקשר זה, בין היתר, כי החלטת הממשלה למעשה צפתה שלושה תרחישים אפשריים לחישוב פיצוי לחקלאים:
   1. כאשר ממוצע כמות המים אותה צרכו החקלאים בשנים 96-98 היה גבוה מכמות 89 של השנה הנבדקת, יחושב הפיצוי על בסיס ההפרש בין ההקצאה של השנה הנבדקת לכמות 89 של השנה הנבדקת.
   2. כאשר ממוצע כמות המים אותה צרכו החקלאים בשנים 96-98 היה נמוך מכמות 89 של השנה הנבדקת, יחושב הפיצוי על בסיס ההפרש בין הקצאת המים של השנה הנבדקת לבין הממוצע הנ"ל.
   3. כאשר ממוצע כמות המים אותה צרכו החקלאים בשנים 96-98 זהה לכמות 89 של השנה הנבדקת, ניתן לחשב את הפיצוי על בסיס ההפרש בין הקצאת המים של השנה הנבדקת לבין כל אחת משתי האפשרויות.
2. מר צ'סנר ציין, כי עד לסוף שנת 2002 חישבה המדינה את הפיצוי לחקלאים בהתאם להוראות החלטת הממשלה והכללים. בתחילת שנת 2003 החלה המדינה לחשב את ממוצע צריכת המים בשנים 1996-1998 בניגוד להוראות החלטת הממשלה והכללים ובניגוד להיגיון.

כך, למרות הקביעה המפורשת ולפיה יש לערוך ממוצע פשוט של צריכת המים בפועל בשנים 1996-1998 החליטה המדינה לכלול בחישוביה הגבלה חדשה, שאין לה זכר בהחלטת הממשלה או בתיקונים, והציבה תקרה לחישוב הצריכה בפועל בכל אחת מהשנים 1996-1998 והיא - גובה כמות 89 בשנה הנבדקת.

1. מר צ'סנר ביקש בתצהירו לחדד ולהדגיש כי המדינה אינה משווה בין כמות 89 של השנה בה נצרכו המים לצריכת המים בפועל באותה שנה, אלא בין כמות 89 של השנה הנבדקת לבין צריכת המים בפועל בכל אחת מהשנים 1996-1998 בנפרד.
2. מר צ'סנר מבהיר בתצהירו, כי התובעים אינם תוקפים את החלטת הממשלה, אלא את המגבלה החדשה והנוספת, שלא הוטלה מכוח החלטת הממשלה, ואשר לטענת התובעים אינה סבירה.
3. מר צ'סנר ציין בתצהירו, כי המדינה בכתב ההגנה שהגישה, איננה טוענת, כי כמויות המים שצרכו בפועל החקלאים בשנים 1996-1998 מהוות חריגה מהקצאות המים של אותם החקלאים באותן שנים.
4. לפי מר צ'סנר בתצהירו, קביעת החלטת הממשלה והכללים לפיה יבוצע ממוצע צריכת המים במשך שלוש שנים (1996-1998) ולא צריכת המים בשנה אחת בלבד, נועדה על מנת לנטרל השפעות עונתיות של כמויות משקעים והעיתוי בו החלו לרדת המשקעים ומועד סיומם.
5. הרציונל שעמד ביסוד החלטת הממשלה הינו שהפיצוי יינתן לחקלאים ביחס לקיצוץ שבוצע למכסת המים שלהם. בהיעדר קיצוץ לא אמור להינתן פיצוי. המגבלה החדשה שהטילה המדינה על אופן חישוב כמות המים המקוצצת, ממנה נגזר הפיצוי לחקלאי, יוצרת מצב ולפיו ממוצע צריכתה מים בשנים 1996-1998 תמיד יהיה שווה או נמוך מכמות 89 של השנה הנבדקת (אך לעולם לא גבוה יותר), ובכך מבוטל למעשה המבחן שנקבע בהחלטת הממשלה ובכללים.
6. הכנסת הקריטריון החדש יוצרת הפליה לרעה של התובעים לעומת חקלאים אשר כמות 89 שלהם בשנים הנבדקות (2001-2004) היתה גבוהה מצריכת המים בפועל בשנים 1996-1998, שכן אצל חקלאים אלו לא היתה להגבלה החדשה כל נפקות על חישוב הממוצע.
7. לבסוף, הזכיר מר צ'סנר בתצהירו כי החלטת הממשלה והכללים קבעו מנגנון פיקוח על מנת לנטרל מצב בו סך כל הבקשות לפיצוי עולה על התקציב שהוקצה לכך באותה שנה. ע"פ המנגנון שנקבע בסעיף 10 להחלטת הממשלה ובסעיף 6 לכללים, תחולק התמיכה בפועל לפי החלק היחסי של כל חקלאי בסך התמיכה הנדרשת, כך שבכל מקרה, לא תיפרץ המסגרת התקציבית שנקבעה לעניין.
8. במסגרת עדותו בחקירתו הנגדית, חזר מר צ'סנר על עמדת התובעים, כי היה על הנתבעת למלא אחר הוראותיה הפשוטות של החלטת הממשלה ולערוך חישוב ממוצע פשוט של הצריכה בשנים 1996-1998 וכי שיטת החישוב של הנתבעת החל משנת 2003 יסודה בטעות (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 9-11).
9. לשאלת ב"כ הנתבעת לעניין חריגה של חקלאים בשנים 1996-1998 ממכסת המים, ענה מר צ'סנר, כי אין לכך כל קשר לכמות 89 וכי ממילא, חקלאי שחרג מעל ל- 10% ממכסה לשנה מסוימת לא קיבל כלל תמיכה, וחקלאי שחרג עד 10% הופחתה התמיכה שניתנה לו ע"פ מנגנון שנקבע (עמוד 24 לפרוטוקול, שורה 1 וכן שורות 12-14).
10. לעניין הטעות באופן החישוב של התמיכה, ענה מר צ'סנר בחקירתו, כדלקמן:

"ש' נעשו פה חישובים, מס הכנסה לקח בחשבון את המים שעשו בהם שימוש ב-96'-98', את הממוצע, והשווה את זה ל"מכסת 89"?

ת' לא, הוא השווה את זה ל"כמות 89" של 2001-2003, כל שנה רלוונטית, וההבדל הוא עצום, זה לא "מכסת 89".

ש' מה שאתה אומר שכל זה מוסכם על מס הכנסה גם?

ת' ודאי.

ש' מה הם השוו למה ב-2001?

ת' אני אומר עוד פעם: עד 2001 מבחינה קלנדרית מיכאל לקח ממוצע פשוט, השווה אותו ל"כמות 89" של שנת התמיכה, אם זה לא היה יותר גבוה הממוצע הזה תפס וממנו חישבו את הדלתא. השוו אותו להקצאה של השנה הנוכחית, הפער הוא איקס, מגיע פיצוי על ההפרש.

ב-2002 מיכאל החליט לעשות קיטון מלמעלה, הוא לקח את שנת 96' ואם בשנת 96' הצריכה של החקלאי של 96' הייתה גבוהה מ"כמות 89" של 2002, אם הייתה יותר גבוהה- הוא הוריד אותה לצורך חישוב הממוצע, וזו הטענה המרכזית שלנו שזו טעות. זה לוגית לא נכון, כי אחרת, בשיטה שלו, אף פעם הממוצע לא יהיה גבוה מ"כמות 89"."

(עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 18-32).

1. במענה לשאלת ב"כ הנתבעת מה קרה בשנת 2002 בשונה משנת 2001, ציין מר צ'סנר בעמוד 25 לפרוטוקול, בשורות 19-23 כך:

"ת' זה שמועה, אנחנו שמענו שהוא ראה שיש עודף זכאות ואז הוא בחר בעוד מסננת, למרות שהייתה לו מסננת נורא פשוטה שנקבעה בהחלטת הממשלה, שקבעה שיש תקציב ואם התקציב הוא מגבלה ואם יש עודף זכאות מורידים את כולם פרו ראטה, היה מתאם תקציבים כל שנה. היה רואה שיש לו 120% בקשות מול 100% תקציב, אני מוריד לכולם 20%."

עדותו של מר אריאל וייל (להלן: "מר וייל")

1. מר וייל הינו יועץ מס ועוסק כאחראי על פרויקטים ביחידת המיסוי הבין מושבית במשרד בועז מקלר ושות' רואי חשבון. מר וייל הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעים ובו טבלה המפרטת את הפיצוי המגיע לתובעים, כפי שחושב על ידו בהתאם להחלטת הממשלה ולכללים שתוקנו, כאמור לעיל, בפרק "טענות התובעים".
2. אל תצהירו של מר וייל צורפו התחשיבים של הפיצוי שנערכו ע"י מר וייל עבור כל אחד מהתובעים, בגין השנים 2001-2003.
3. במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל מר וייל אודות אופן חישוב הפיצוי כפי שצוין בתצהירו ובפרט לעניין חישוב "כמות 89" לשנה מסוימת. מר וייל ענה:

"ת' ...אנחנו רואים "חברת מקורות". כמו שאמרתי, החשבון של כמות המים השפירים לחקלאות הוא נתון שצריך לחשב מתוך בסיס הנתונים. במקרה הזה לוקחים את כמות המים מחברת מקורות - 1,173.2, מורידים 120 מקורות קולחין, זה באלפי קוב, ומורידים את הכמות לבית שגם היא ממקורות - 34.8 ואנחנו מגיעים ל- 1,018.4, שזה בנספחים הנתון שאני חישבתי, ולא כפי שמס הכנסה חישב - 1,033, כי כנראה הוא התבסס על בסיס הנתונים של שנת 2000."

(עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 27-30, עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 1-5).

1. במענה לשאלה מהו "מתאם תקציבי", ענה מר וייל כדלקמן:

"ת' "המתאם התקציבי" נקבע בכללים של החלטת הממשלה ומשרד החקלאות וכו' לעניין אופן התשלום ואופן החישוב של התמיכה. התקציב שנקבע על ידי הממשלה לשנת 2002 היה 160 מיליון ש"ח. נקבע שאם הבקשות שיאושרו יעלו על הסכום הזה יופחת באופן שווה, יחסי מכל אחד השיעור של הזכאות. במועד הגשת התביעה המתאם התקציבי היה 44%, דהיינו היו צריכים להפחית 44% מכל מי שהיה זכאי. לאחר מכן, תיקון שעשה מס הכנסה הקטין את ההפחתה ל-25%."

1. לעניין האופן בו לטענת התובעים יש לערוך את חישוב הזכאות לתמיכה ציין מר וייל בעדותו כי "... החישוב של הזכאות מבוסס על ההפרש בין ממוצע צריכה 96'-98' או "כמות 89", הנמוך ביניהם, לבין מכסה לשנה פלונית, זו הכמות המזכה. על בסיס זה מחשבים את שיעור הפיצוי לפי סוגי הגידולים..." (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 3-5).
2. כאשר נשאל מר וייל אודות ההבדלים בין שיעורי הקיצוץ המופיעים בתצהירו ובחישוביו המצורפים לתצהירו ובין אלו של הנתבעת, ענה מר וייל כי זהו בדיוק סלע המחלוקת שבין הצדדים, שכן הנתבעת לא חישבה את הממוצע הפשוט של צריכת המים לשנים 96'-98', אלא בדקה כל שנה לעומת "כמות 89" (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 10-12, וכן דבריו של מר וייל בעמוד 15 שורות 22-27).
3. במענה לשאלת בית המשפט מה אמר מר גל (המצהיר מטעם הנתבעת) למר וייל כשנשאל למה הוא משתמש בחישוב זה, ציין מר וייל, כי מר גל אמר שהתברר לו שכמות הזכאים לפיצויים בשנים 2001-2002 הרבה יותר גבוהה מהתקציב, ולכן הוא ערך חישוב זה, על מנת להקטין את הזכאות של כל חקלאי ולהגדיל את הזכאות הממוצעת של כולם (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 1-3).
4. כשנשאל מר וייל בחקירה חוזרת, מתי נציבות מס הכנסה קובעת את ה"מתאם התקציבי", ענה שלאחר עריכת החשבון הסופי האחרון של כל הזכאים (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 4-5).

ראיות הנתבעת

1. הנתבעת הגישה שני תצהירי עדות ראשית מטעמה: האחד, מטעם מיכאל גל (אשר הגיש גם תצהיר עדות ראשית משלים מטעמו), השני, מטעם יוסי ישי.

עדותו של מר מיכאל גל (להלן: "מר גל")

1. מר גל מכהן כמנהל תחום חקלאות ברשות המיסים.
2. מר גל הגיש כאמור תצהיר עדות ראשית, במסגרתו חזר על טענות הנתבעת, כפי שפורטו בפרק "טענות הנתבעת" לעיל, ועל כן, אין טעם לחזור על הדברים גם כאן.
3. מר גל הוסיף וציין בתצהירו כי בהתחשב בשיהוי הגדול בו הוגשה התביעה, קבלת התביעה תשנה באופן ודאי לרעה את מצבם של החקלאים שלא צרכו מעבר לבסיס 1989 (הוא "מכסת 89") ויהיה צורך לגבות מהם חזרה סכומים אשר קיבלו כדין.
4. מר גל הסביר, כי בכללים שנקבעו לשנת הקיצוץ 2002, נאלצה רשות המיסים, בשל אילוצי תקציב, אשר נבעו מעודף ביקוש לתמיכה, להוסיף הערה לפיה ממוצע הצריכה לשנים 1996-1998 יחושב עד גובה המכסה. החלטה זאת נעשתה בתיאום עם משרד החקלאות והתחייבה כאמור לנוכח עודף הביקוש ועשיית צדק חלוקתי של התמיכות.
5. בשל עודף הביקוש לתמיכה נאלצה רשותה מיסים לערוך בדיקה דווקנית של הבקשות לתמיכה שהוגשו ע"י החקלאים, כאשר קריטריונים הבדיקה נקבעו בתיאום מלא עם מר יוסי ישי, מנכ"ל משרד החקלאות דאז.
6. לעניין "מכסת 89" ביקש מר גל להסביר, כי "מכסת 89" הינה כמות המים שאמורה לעמוד לרשות החקלאי, כדי לאפשר לו לגדל גידולים הניתנים לגידול באותה כמות המים. שינוי במכסת 89 (שהיא הבסיס) התבצע בעיקר על ידי המרות של מים שפירים, שהינם במחסור, למים מושבים (מי ביוב מטוהרים), אשר באותה תקופה היו בעודף.
7. המרת מים שכזאת הביאה לכך שסך כמות המים שעמדה לרשות החקלאי באותה שנה לא קטנה (ובד"כ אף גדלה). מסיבה זו, לא זכאי חקלאי כזה לתמיכה בגין המים שהומרו בשנה נתונה. לו היה חקלאי במקרה כזה מקבל תמיכה נוספת הרי הדבר היה מחטיא את מטרת החלטת הממשלה, ליתן תמיכה רק למי שכמות המים שנקבעה לו לשנה נתונה לא קטנה כלל.
8. לעניין המתאם התקציבי, העיד מר גל במסגרת חקירתו הנגדית, כי המתאם התקציבי נקבע רק במידה שהדרישה לתמיכה גדולה יותר מאשר התקציב (עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 1-6).
9. עוד נשאל מר גל לעניין המונח "מכסת 89". במענה לשאלה האם "מכסת 89" הינה מספר קבוע וכי רק ההקצאה היא זו שמשתנה כל שנה, ענה מר גל בחיוב וחזר על עמדתו זו מספר פעמים (עמוד 31, שורות 21-23, עמוד 32, שורות 8-10, עמוד 32, שורות 18-23).
10. כמו כן, מר גל מאשר בעדותו כי אין התאמה בהכרח בין "כמות 89" לבין הקצאת המים לשנה ספציפית, לדוגמה שנת 2003 (עמוד 33 שורות 2-4).
11. עוד מאשר מר גל כי כשהתייחס בתצהירו ובחישובים שערך במסגרת תפקידו למונח "מכסת המים 89" לא התכוון למכסה ההיסטורית של 1989, אלא למכסת 89' המותאמת לשנה הנבדקת (עמוד 33, שורות 5-7).
12. בהמשך, אישר מר גל, כי התובעים שנותרו בתביעה לא ביקשו תמיכה על מי קולחין, אלא רק על מים שפירים, וכי ממילא בחישובים שערך במסגרת בדיקת הבקשות לקבלת תמיכה הוא התייחס רק למים שפירים ולא בדק אם החקלאים שהגישו את הבקשות לקבלת התמיכה ביצעו המרות של מים שפירים (עמוד 33, שורות 8-22).
13. במענה לשאלתה של ב"כ התובעים המתייחסת לאופן עריכת הבדיקה של בקשות החקלאים והחישובים שערך מר גל, ובפרט ביחס לשנת 1996, ציין מר גל בעדותו, בין היתר:

"ת' אני קיבלתי מנציבות המים נתונים של צריכה של 96', 97' ו-98', שזה הבסיס, וקיבלתי גם את ההקצבה לאותן שנים. כאשר הצריכה הייתה גבוהה מאשר ההקצבה לקחתי עד גובה ההקצבה..."

1. על עמדתו זו חזר מר גל מספר פעמים ועמד עליה אף כאשר ב"כ התובעים טענה בפניו כי גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם המספרים המופיעים בחישוביו וכאשר הציגה בפניו את התיזה של התובעים, לפיה מר גל השווה בין הצריכה בכל אחת מהשנים 96', 97', 98' ל"מכסת 89" של השנה הנבדקת, המסתמכת על הנתונים המספריים המופיעים בחישוביו שלו.
2. בהקשר לכך, ענה מר גל, כי אלו הם המספרים כפי שקיבל מנציבות המים (עמוד 35, שורות 22-32).

עדותו של מר יוסי ישי (להלן: "מר ישי")

1. מר ישי הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, כמי שהיה בזמנים הרלבנטים לתביעה ואף בעת מתן התצהיר המשנה למנכ"ל ומנהל הרשות לתכנון במשרד החקלאות. במסגרת תפקידו היה ממונה מר ישי מטעם המשרד, יחד עם מר גל מנציבות מס הכנסה, על יישום החלטת הממשלה.
2. בתצהירו ציין מר ישי, כי בשנים 2001-2004 היה עודף ביקוש גדול לתמיכה, והסכומים בבקשות התמיכה עלו על התקציב שנקבע, ועל כן היה ברור, כי החקלאים הזכאים יקבלו תמיכה מופחתת, הכוללת מתאם תקציבי מתאים.
3. על מנת עמוד בתקציב, בכל שנה, היה עליהם לשנות את הגישה המקלה שננקטה בשנים 1999-2000, בהן היה עודף היצע על ביקוש.
4. מר ישי הצהיר, כי למיטב הבנתו, האמור בתצהירו של מר גל נכון הוא ונעשה על דעתו ובהסכמתו, באשר אופן חישוב זה צודק ואינו מאפשר שמי שחרג מהמכסה יקבל פיצוי גבוה יותר מזה אשר לא חרג ממנה.
5. במסגרת חקירתו הנגדית, התייחס מר ישי למספר נקודות.
6. כך, בין היתר, ציין כי "מכסת 89" הינה "למעשה מכסה קבועה לישוב..." וכשהוא התייחס בתצהירו ל"מכסת 89" התכוון ל""מכסת 89" שהייתה קיימת באותן שנים". (עמוד 37, שורה 24, עמוד 38, שורות 1-3).
7. במענה לשאלת ב"כ התובעים האם "מכסת 89" בכל שנה זהה לזו של שנת 1989, ענה מר ישי כי לא בהכרח - עמוד 38, שורה 5).
8. מר ישי נשאל ע"י ב"כ התובעים כיצד באה לידי ביטוי הגישה המקלה בבדיקת בקשות התמיכה, אותה ציין בתצהירו. מר ישי ענה (בעמוד 38, שורות 17-20):

"ת' למשל השינוי שעשינו בשנת 2000 אם אני זוכר נכון, שבו עשינו השוואה לצורך קבלת התמיכה בין הצריכה בפועל הממוצעת בשנים הרלוונטיות לעומת שנת הקיצוץ. לא עמדנו על כך שכשאר מחשבים את ממוצע הצריכה 96'-98' לעומת שנת הקיצוץ - לא עמדנו על כך ולא התננו בכך שהצריכה הממוצעת לא תעלה על המכסה.

ש' על איזו מכסה?

ת' "מכסת 89".

ש' של איזו שנה?

ת' "מכסת 89" של אותה תקופה. אם זה ממוצע זה אותה תקופה; לוגית."

דיון והכרעה

1. השאלה השנויה במחלוקת, העומדת בפניי בפסק דין זה, הינה מהי דרך החישוב הנכונה בהתאם להחלטת הממשלה ולכללים שנקבעו: האם הדרך המפורטת בכתבי הטענות ובתצהירי התובעים או שמא ע"פ החישובים שנערכו ע"י המדינה, כמפורט בתצהיר הנתבעת.
2. בטרם אבחן את השאלה האמורה, אתייחס תחילה את שאלת סמכותו העניינית של בימ"ש זה לדון בתביעה.

שאלת הסמכות העניינית

1. כפי שפורט לעיל, הנתבעת העלתה טענה מקדמית, לפיה יש לדחות את התובענה, מחמת היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתובענה מאחר והסמכות נתונה לבית המשפט העליון בשיבתו כבית המשפט הגבוה לצדק - ולו בלבד.
2. דין טענה זו להידחות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
3. ראשית, משעה שהתובענה הועברה מבית המשפט המחוזי לבית משפט זה, בית משפט זה קנה סמכות לדון בתביעה (זאת אף אם מלכתחילה לא היתה באמתחתו הסמכות העניינית לדון בתביעה, וכפי שיובהר בהמשך - לא כך היא).
4. כפי שפורט לעיל, במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הגישו התובעים בקשה להקטנת סכום התביעה לסך של 870,739 ₪, הואיל ו- 37 תובעים בקשו להסתלק מהתביעה, הקטנת הסכום הביאה לכך שהתביעה על פי סכומה תבוא במסגרת סמכותו העניינית של בית המשפט השלום.
5. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 8.7.2008 ציינה הנתבעת כי היא מסכימה להקטנת סכום התביעה ולהעברת הדיון בתיק לבית משפט השלום, בכפוף לכך שתישמרנה הטענות שהעלתה לעניין היעדר סמכות עניינית לערכאות האזרחיות לדון בתיק.
6. בית המשפט המחוזי שמע את טענות את הצדדים וקבע בהחלטתו בזו הלשון:

"לאחר עיון בתובענה, בכתבי הטענות ובבשא הנ"ל, נראה לי כי יש להעביר את הדיון בתיק זה לביהמ"ש בשלום בת"א."

1. מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי המצוטטת לעיל, עולה, כי בית המשפט עיין בטענות הצדדים, בין היתר, בבקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבעת ולאחר מכן קבע, באופן בלתי מסויג, כי יש להעביר את התיק לבית משפט זה.
2. סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי השפט"), קובע כך:

"(א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.

(ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד."

1. הנה כי כן, סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט מורה כי בית המשפט אליו הועבר דיון בתובענה, לא יעביר הדיון בתובענה זו פעם נוספת.
2. בתי המשפט נדרשו פעמים רבות לפרשנות סעיף זה לעיל והעניקו לו פרשנות רחבה, בקבעם פעם אחר פעם, כי משהעביר בית משפט דיון בתיק לערכאה אחרת, הערכאה הנעברת לא תעביר הדיון פעם נוספת, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.
3. פסק הדין המנחה בעניין הינו רע"א 3319/00 יאיר שור ואח' נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ ואח', פ"ד נה(2) 817 (מיום 21.1.2001) (להלן: "פסק הדין בן יקר גת"), אשר קבע בעמוד 821 כדלקמן:

"אנו סבורים שצו העברה שניתן לפי סעיף 79 לחוק מחמת היעדר סמכות מכל סיבה שהיא מקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בתובענה."

1. בתי המשפט השונים חזרו ויישמו הלכה זו בנסיבות שונות.
2. כך, בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (מיום 27.8.2002) קבע בית המשפט העליון בעמוד 311 בהתייחס להלכה של פסק הדין בן יקר גת בזו הלשון:

"... באותו מקרה נקבע כי העברה מכל טעם שהוא מונעת העברה נוספת גם מטעם אחר, שכן:

"טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי-הדין 'לטלטל' את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית-משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית-משפט אחר; גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות פעם סוף על-מנת שבעלי-הדין ייכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של העניין..." (שם [6], דברי המשנה לנשיא ש' לוין, בעמ' 820).

גישה זו מבטאת נטייה לצמצם ולהגביל את ההיזקקות לטענת היעדר סמכות עניינית, והיא ישימה לענייננו."

1. דוגמה נוספת היא ע"מ (מחוזי ירושלים) 507/00 ס' נ' ש' (מיום 31.5.2000), שם נקבע בסעיף 7 לפסק הדין:

"... אולם במקרה שלפנינו סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לא קמה מכוח ההסכמה אלא מכוח העברת הדיון מבית-משפט השלום. זאת, לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- הקובע כי בית-המשפט שאליו הועבר העניין "...לא יעבירנו עוד". מכאן, שאפילו נעשתה ההעברה בטעות, קנה בית-המשפט הנעבר סמכות לדון בתיק, גם אם מלכתחילה לא הייתה לו סמכות כזאת."

1. בב"ש (ירושלים) 4196/05 מדינת ישראל נ' יצחק זוזיאשווילי [פורסם בנבו, (מיום 28.7.05)], קבע בית המשפט כך:

"... הגעתי לבסוף לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין חל הכלל של "לא יעבירנו עוד" לפי סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, ועל-כן הסמכות לדון בבקשה מוקנית לבית-משפט זה. ההלכה מורה, כי בנסיבות מסוימות שבהן בית-משפט מחליט לסלק הליך מחוסר סמכות, וההליך מוגש לאחר מכן אל בית-משפט אחר - שלפי אותה החלטה לו מוקנית הסמכות - אין בכוחו של בית המשפט "הנעבר" להעביר את ההליך פעם נוספת וניתן לראות את ההחלטה לסילוק ההליך על הסף בשל חוסר סמכות, כצו העברה (רע"א 3738/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת [טרם פורסם]. ניתן ביום 6.5.05). בכך מוגשמת תכלית הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט, "לשים קץ למצב, שבעל דין יהיה נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות" (המ' 673/69 פוזין נ' מסטשי, פ"ד כג(2) 644, 645 מול ג'-ה').

המסקנה היא אם-כן, כי למרות שהסמכות לדון בבקשה זו נתונה לבית-משפט השלום, הרי לנוכח ההשתלשלות המיוחדת של הדברים, הוקנתה הסמכות לדיון בה לבית-משפט זה."

1. עיננו רואות, ההלכה קובעת מפורשת, כי כאשר מועבר הדיון בתיק לערכאה אחרת מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט (דהיינו בהיעדר סמכות), בית המשפט הנעבר, אף אם הוא היה חסר סמכות מלכתחילה לדון בתיק ואף אם ההעברה אליו נעשתה בטעות, קונה את הסמכות, בעצם ההעברה, לדון בתיק שהועבר.
2. הנתבעת טוענת, כי הואיל והעלתה את הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית עוד בפני בית המשפט המחוזי, דהיינו בטרם ההעברה, הרי שלא מתקיים האמור בפסק דין בן יקר גת, שכן פסק דין בן יקר גת עוסק בנסיבות הספציפיות, בו נטענה קודם טענת היעדר סמכות מקומית, ורק לאחר העברת הדיון נטענה בפני הערכאה החדשה טענת היעדר סמכות עניינית. עוד טוענת הנתבעת, כי נתנה הסכמתה להעברת הדיון לבית משפט זה רק לאור הסתייגותה, כי יישמרו לה טענותיה בדבר הסמכות העניינית.
3. אין בידי לקבל טענות אלו של הנתבעת.
4. ההלכה שנקבעה בפסיקה לעניין הכלל "לא יעבירנו עוד" הינה ברורה וחד משמעית: מרגע שהועבר דיון מערכאה אחת לשנייה, מחמת היעדר סמכות, קונה הערכאה הנעברת הסמכות לדון בתביעה. אין זה משנה לענייננו, אם הנתבעת העלתה קודם לכן טענות כאלו או אחרות, זאת ועוד, גם טענתה של הנתבעת כי היא הסכימה להעברה תוך שימור הטענה בדבר הסמכות העניינית, אינה יכולה להועיל לה, שכן ההעברה לבית המשפט השלום נעשתה עקב הפחתת סכום התביעה שהביא את הסמכות העניינית למסגרת סמכותו של בית המשפט השלום, מבלי ל"שמר" את הסתייגות הנתבעת שממילא אינה יכולה להתנות על כללי הסמכות העניינית או על תוצאות הפעלתו של סעיף 79 לחוק בתי המשפט בדבר "לא יעבירנו עוד".
5. אוסיף לעניין זה, כי ממילא דין טענותיה אלה של הנתבעת (שפורטו בבקשתה לסילוק על הסף) להידחות לגופן.
6. בנוסף, מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי להעברת הדיון, עולה ברורות כי ההחלטה ניתנה לאחר שבית המשפט המחוזי עיין במכלול טענות הצדדים: הן בכתבי הטענות והן לעניין הערכאה המוסמכת לדון בתביעה. בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את כל הטענות ומצא לנכון להעביר את התיק לדיון בפני בית משפט זה, וזאת ללא כל סייג.
7. הנה כי כן, בהחלטת בית המשפט המחוזי, בית המשפט למעשה דחה את טענות הנתבעת לעניין הסמכות העניינית והעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך לדעתו לאור מהות התביעה, הסעד הנתבע ושוויו.
8. שנית, חשוב לציין, כי הנתבעת העלתה טענתה בדבר היעדר סמכות עניינית לערכאה האזרחית לראשונה במסגרת בקשה לסילוק על הסף שהוגשה על ידה לבית המשפט המחוזי למעלה משנתיים לאחר הגשת התביעה (במסגרת בש"א 12920/08) וביום 16.5.2013, הוגשה שוב בהליך שבכותרת.
9. יצוין כבר עתה, כי במסגרת כתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת ביום 22.11.2005, עוד כשההליך התנהל בפני בית המשפט המחוזי, הודתה הנתבעת בסמכותו המקומית והעניינית של בית המשפט לדון בתובענה (סעיף 56 לכתב ההגנה).
10. לפיכך, מנועה היתה הנתבעת מלהעלות כל טענה אחרת, בוודאי זמן רב כל כך לאחר הגשת כתב ההגנה מטעמה. השיהוי הרב בהעלאת טענותיה של הנתבעת בעניין זה, קל וחומר - לאחר שהודתה במפורש בסמכותו של בית המשפט המחוזי (כערכאה אזרחית) בכתב ההגנה, מהווה אף הוא טעם לדחיית טענותיה של הנתבעת לעניין היעדר סמכות עניינית לערכאות האזרחיות.
11. בתי המשפט קבעו פעמים רבות, כי על בעל דין לנהל את ההליך המשפטי בתום לב. שיהוי רב בהעלאת טענה בדבר היעדר סמכות עניינית כבענייננו, בייחוד לאחר שהנתבעת הודתה בכתב ההגנה מטעמה בסמכותה של הערכאה האזרחית לדון בתיק (ואין זה משנה לענייננו, האם זה בית המשפט המחוזי או בית משפט השלום) מהווה חוסר תום לב אשר יוצר מניעות כלפי הנתבעת מלטעון טענה זו.
12. יפים לעניין זה הדברים ברע"א 3121/08 רחל נדב נ' בלבול עובדיה [פורסם בנבו (מיום 25.8.08)], בפיסקה 19 לפסק הדין ובאסמכתאות המצוינות בו:

"בשולי הדברים יוער כי בעבר, ניתן היה להעלות טענה בדבר חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי בכל שלב של הדיון. אולם, במהלך השנים האחרונות נקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, כי משלא עלתה טענה כאמור בהזדמנות הראשונה או בשלב מוקדם של ההליך, אלא נשמרה ונטענה בשלבים מאוחרים של המשפט, בפרט אם נטענה טענה זו לראשונה בשלב הערעור כמו במקרה שבפניי, מהווה הדבר משום פעולה בחוסר תום לב [ראו: רע"א 11183/02ג כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49 (2004); רע"א 3640/03 דקל נ' דקל ([פורסם בנבו], 16.12.2007), סעיף 18 לפסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה]."

1. אוסיף ואציין לעניין זה, כי החובה המוטלת על רשות ציבורית, שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה של הציבור, מחמירה יותר מחובת תום-הלב הנדרשת מן הפרט. ראו למשל בג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, בעמ' 860 והאסמכתאות המובאות שם, וכן דנג"ץ 10350/02 שר הפנים נ' עדנאן מטר - חבר מועצה מקומית כפר כנא, נח(3) 255, בעמוד 275. כך שהיה מצופה מהנתבעת לנהוג משנה זהירות ולטעון טענותיה המקדמיות עוד בכתב ההגנה מטעמה, וודאי שלא לטעון ההפך מהמצוין בו, משלא עשתה כן - אין לה אלא להלין על עצמה.
2. די בכל אחד מהטעמים המפורטים לעיל, וודאי בהצטברותם בכדי להביא לדחיית טענת הנתבעת בדבר היעדר סמכותו של בית המשפט.
3. למעלה מן הצורך, יוער, כי הנני סבור שבנסיבות העניין ממילא יש לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה, בהיותה תביעה לקבלת סעד כספי ומקובלות עלי טענות התובעים במסגרת תגובתם לבקשת המדינה לסילוק התביעה על הסף.

אופן החישוב הנכון, לפיו היה על הנתבעת לחשב את התמיכה לה זכאים התובעים

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי החלטת הממשלה והתיקונים לה קבעו את האופן שבו יש לחשב את התמיכה לחקלאים, וביניהם התובעים.
2. השאלה בה חלוקים הצדדים, הינה הפרשנות שיש ליתן להחלטת הממשלה האמורה והכללים שהותקנו לה.

המסגרת הנורמטיבית - מלאכת הפרשנות של החלטות ממשלה

1. ההלכה שנקבעה בפסיקה היא כי החלטת ממשלה יש לפרש כפי שמפרשים דברי חקיקה, בפרשנות תכליתית. ראו לעניין זה: בג"ץ 900/06 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח' נ' שר התיירות ואח' (פורסם בנבו, מיום 22.8.2006), עע"ם 777/08 הממונה על יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ואח' נ' לשכת המסחר תל-אביב, התאחדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבניין ואח' (פורסם בנבו, מיום 15.10.2008), בג"ץ 8133/05 עיריית ביתר עלית נ'שרת החינוך והתרבות ואח' (פורסם בנבו, מיום 16.10.2005).
2. כידוע, נקודת המוצא של הפרשנות התכליתית, ויש שיאמרו כי אף נקודת הסיום של מלאכת הפרשנות, הינה לשון החוק, או בענייננו, לשון החלטת הממשלה.
3. יפים לעניין זה הדברים בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' אלברט אברהם פוליטי (פורסם בנו, מיום 28.5.2008), לעניין נושא הפרשנות התכליתית של דברי חקיקה (להלן: "פסק הדין בעניין פוליטי"), כדלקמן:

"חוק מס כמו כל חוק אחר יש לפרש על פי תכליתו. נקודת המוצא לפרשנות היא לשון החוק, כאשר מבין מגוון האפשרויות הלשוניות על בית המשפט לבחור את הפרשנות המגשימה את תכלית החקיקה. אכן, המשמעות המשפטית תקבע על פי התכלית המונחת ביסוד החקיקה, עם זאת יש לזכור כי "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (כבא-כוח היועץ המשפטי לממשלה), פ"ד נג(2) 817, 827 ב (1999)). "כל פרשן חייב להתחשב במגבלות הלשון. המשמעות המשפטית של הלשון, אשר נועדה להגשים את התכלית המונחת ביסודה, חייבת להתיישב עם אחת המשמעויות הלשוניות של הטקסט. אמת, המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות, אך הוא תנאי הכרחי לה" (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 647-646 (1998)). וכפי שקבע השופט ברק:

"אין השופט רשאי [...] להגשים מטרה שאין לה אחיזה, ולו הקלושה ביותר, בלשון החוק. מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש [...]. ייתכן, שיינתן ללשון החוק פירוש מרחיב או פירוש מצמצם, פירוש רגיל או פירוש חריג, אך בדרך כלל יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק" (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 715 (1982)).

אין ליתן למילות החוק משמעות שאין הן יכולות לשאת. השופט מפרש טקסט שנוצר על ידי המחוקק וגם הגשמת מטרה נעלה ככל שתהיה מחייבת נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשונה של החקיקה. סטייה מעקרון זה יורדת לשורשם של דברים ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הפרשנות המקובלים:

"מתן משמעות לטקסט החקוק, שהוא אינו יכול לשאתה מבחינה לשונית, נוגד את השיקולים החוקתיים העומדים ביסוד הפרשנות. הוא אינו עולה בקנה אחד עם עקרון שלטון החוק. הוא משבש את המבנה החוקתי והשיטתי. הוא פוגע באמון הציבור בשפיטה" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 82 (1993) (להלן: פרשנות החקיקה); כן ראו: בג"ץ 2257/04 סיעת חד"ש - תע"ל נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17, כבוד השופטת דליה דורנר, פ"ד נח(6) 685, 704 (2004))."

פרשנות החלטת הממשלה והכללים בענייננו:

1. ענייננו, כאמור, בפרשנותה של החלטת הממשלה, הקובעת את התנאים בהתקיימם תינתן לחקלאים תמיכה בגין קיצוץ במכסות המים וכן את האופן בו יש לחשב את התמיכה האמורה.
2. למען הנוחות, נביא שוב את הסעיפים הרלבנטיים בהחלטת הממשלה ובתיקונים לה.
3. החלטת הממשלה קובעת בסעיף 2 כדלקמן:

"לפנים משורת הדין, ולאור הקיצוץ במכסות המים, מחליטה הממשלה להעניק תמיכה לחקלאים, מכוח החלטת ממשלה זו, ולפי העקרונות המפורטים בהחלטה זו.

1. סעיף 3 להחלטת הממשלה קובע:

"התמיכה תוענק בגין קיצוץ מהצריכה הממוצעת בפועל בשנים 1996-1998 (להלן הצריכה בפועל) או בגין קיצוץ מהמכסה משנת 1989 על תיקוניה (להלן "המיכסה") - הנמוך מביניהם."

1. סעיף 9 להחלטת הממשלה קובע בזו הלשון:

"סך כל התמיכה המוענקת לא תעלה על 146 מיליון ₪ (להלן "תמיכה בפועל")."

1. סעיף 10 להחלטת הממשלה קובע:

"עמדה התמיכה הנדרשת לפי עקרונות החישוב כאמור בסעיף 8 לעיל (להלן "תמיכה נדרשת") על סכום גבוה יותר, תחולק התמיכה בפועל לפי החלק היחסי של כל גורם חקלאי בתמיכה הנדרשת, כך שסך התמיכה בפועל לא יעלה על סך של 146 מליון ₪."

1. הכללים מיום 27.3.2000 והן הכללים מיום 15.2.2001 קובעים תחילה מהן ההגדרות הדרושות לצורך ביצוע החלטת הממשלה (סעיף 1 לכללים), וליתר דיוק: את ההגדרות של המונחים המוזכרים בהחלטת הממשלה לעניין אופן ביצוע חישוב התמיכה לחקלאים.
2. בכלל כך, נקבעו ההגדרות למונחים "ממוצע צריכת המים בפועל של החקלאי בשנים 1996-1998" ו"מכסת המים לשנת 1989":

"ממוצע צריכת המים בפועל של החקלאי בשנים 1996-1998 - חישוב ממוצע פשוט של צריכת המים השפירים של החקלאי בשנים 1996-1998 כפי שפורסמה, מדי שנה, בדוחות של האגף לניהול צריכה בנציבות המים.

מכסת המים לשנת 1989 - מכסת המים של החקלאי לשנת 1989 על תיקוניה, כפי שנקבעה ע"י האגף לניהול צריכה בנציבות המים ובהתאם לחוק המים - התשי"ט-1959."

1. סעיף 6 לכללים מיום 27.3.2000, שכותרתו "מגבלת התקציב" קבע כך:

"ראה נציב מס הכנסה כי התמיכה הנדרשת לכלל החקלאים לפי עקרונות החישוב תהיה גבוהה מסך התקציב לצורך מתן התמיכה כאמור, יודיע לחשב הכללי ולממונה על התקציבים על חלוקת התמיכה בפועל לפי החלק היחסי של כל גורם חקלאי בסך התמיכה הנדרשת לכלל החקלאים."

1. מהסעיפים שהובאו לעיל, ניתן להבין כי לפי לשון החלטת הממשלה והכללים, אופן ביצוע חישוב התמיכה שתינתן לחקלאי שעמד בקריטריונים ונמצא זכאי לקבלת ההטבה, הינו כדלקמן:

לצורך חישוב שיעור הקיצוץ - יש להשוות את המיכסה המקוצצת, שניתנה לחקלאי בשנה מסוימת, אל שני פרמטרים:

1. הצריכה הממוצעת בפועל בשנים 1996-1998, שהוגדרה לצורך החלטת הממשלה - כ"הצריכה בפועל".

2. המכסה משנת 1989 על תיקוניה, שהוגדרה לצורך החלטת הממשלה - כ"המיכסה".

ההפרש הנמוך מבין השניים, על בסיסו תחושב התמיכה שתוענק לחקלאי, בהתאם ליתר סעיפי החלטת הממשלה.

1. סעיפי ההגדרות בכללים הגדירו את כל אחד מהמושגים אליהם יש להשוות את המיכסה המקוצצת בשנה מסוימת.
2. המחלוקת בין הצדדים, הינה האם יש לבצע את החישוב המצוין בהחלטת הממשלה ובכללים כלשונם, כטענת התובעים, או שמא יש לסטות מהלשון המפורשת ולהכניס קריטריון נוסף, שלא בא זיכרו בהחלטת הממשלה ו/או בכללים, כטענת המדינה.
3. התובעים טוענים, כי לשונה של החלטת הממשלה ולשונם של הכללים ברורה היא באשר לאופן החישוב שיש לערוך לקביעת גובה הקיצוץ בשנה מסוימת, ממנו נגזר שיעור ההטבה הניתנת לחקלאי, כך יש לערוך השוואה בין המיכסה שנקבעה עבור השנה הנבדקת ובין אחד משניים: הצריכה הממוצעת בפועל בשנים 1996-1998 או בגין קיצוץ מהמכסה משנת 1989 על תיקוניה, כאשר התוצאה הנמוכה מבין השניים תהא שיעור הקיצוץ ממנו תחושב ההטבה שתינתן לחקלאי. לעניין חישוב הצריכה הממוצעת בפועל בשנים 1996-1998, טוענים התובעים, כי יש לערוך ממוצע פשוט של הצריכה בפועל בשנים אלה, כפי שצוין בכללים מפורשות.
4. הנתבעת, מאידך, מסכימה כי לשון החלטת הממשלה והכללים ברורה היא, אך טוענת שעל מנת לקיים את תכלית החלטת הממשלה, אין לערוך את החישוב כלשונו וכאשר עורכים חישוב של ממוצע הצריכה בפועל בשנים 1996-1998 (לצורך השוואתו למיכסה בשנה הנבדקת), הרי שאם באחת מהשנים 1996-1998 הצריכה חרגה מההקצאה, תילקח ההקצאה ולא הצריכה בפועל, כלשון החלטת הממשלה והכללים, לצורך עריכת הממוצע האמור.
5. ממקרא לשונם של החלטת הממשלה והכללים, יש לקבל את עמדתם של התובעים.
6. החלטת הממשלה ברורה ביותר וקובעת בצורה מפורשת, אשר אינה משתמעת לשני פנים, כיצד יש לבצע את חישוב הקיצוץ, אשר על בסיסו תחושב התמיכה בחקלאים.
7. כאמור לעיל, המונחים המוזכרים באופן החישוב אשר קובעת החלטת הממשלה (בסעיף 3) מוגדרים בסעיף ההגדרות המופיע בכללים (הן מיום 27.3.2000 והן מיום 15.2.2001).
8. כך, בין היתר, סעיף ההגדרות בכללים קובע מפורשות כי ממוצע צריכת המים בפועל בשנים 1996-1998, משמעותו "חישוב ממוצע פשוט של צריכת המים השפירים של החקלאי בשנים 1996-1998 כפי שפורסמה, מדי שנה, בדוחות של האגף לניהול צריכה בנציבות המים".
9. כב' נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), השופט אהרן ברק, התייחס בספרו "פרשנות במשפט" כרך שני - פרשנות החקיקה 82 (1993) (להלן: "פרשנות החקיקה") בעמודים 137-138 לחשיבותם של סעיפי הגדרות, בציינו:

"נהוג לכנות סעיפי הגדרת כסעיפי פרשנות. למעשה אין סעיפים אלה קובעים כיצד יש לפרש אלא מהו הפירוש. הם נועדו, בעיקרו של דבר, לייתר חלק מהתהליך הפרשני, ולקצר את לשון החקיקה. הם מהווים כלי פרשנות במובן הרחב."

1. דברים אלו קולעים אף לענייננו.
2. סעיף ההגדרות בכללים מייתר את הצורך לבצע פעולת פרשנות וקובע את פירוש המושגים המופיעים בהחלטת הממשלה.
3. מהאמור לעיל, עולה אפוא, כי את ממוצע צריכת המים בפועל בשנים 1996-1998, יש לחשב ע"י ביצוע ממוצע פשוט של צריכת המים השפירים של החקלאי בשנים 1996-1998 כפי שפורסמה בדוחות של האגף לניהול צריכה בנציבות המים.
4. בלשון החלטת הממשלה ו/או הכללים אין כל זכר לעמדת המדינה, המכניסה לחישוב מעין "תקרה" בדמות "ההקצאה השנתית", במקרה בו הצריכה השנתית עלתה על סכום ההקצאה.
5. המדינה טענה, כי יש להכניס "תקרה" זו בחישוב, אף שאינה מופיעה בהחלטת הממשלה ו/או בכללים, וזאת לאור שיקול תקציבי, שיש הכרח לשקלו, מאחר והביקוש לקבלת התמיכה עולה על התקציב השנתי שקבעה הממשלה לצורך מתן התמיכה לחקלאים.
6. המדינה טענה כי מעבר לכך שהתמיכה שהוענקה לחקלאים מכוח החלטת הממשלה, הוענקה לפנים משורת הדין, הרי שלא יעלה על הדעת כי בחישוב התמיכה לחקלאי התכוונה הממשלה שתילקח בחשבון לצורך חישוב הממוצע חריגה של חקלאי מהמכסות או חלק מהן של השנים 1996-1998 או ממכסת 1989.
7. המדינה הודתה בכתב ההגנה כי אפשרות זו של חישוב ממוצע השנים הרלבנטיות, כאשר בכולן או בחלקן היתה חריגה מן המכסות או צריכה מעל למכסת 1989, אכן לא מופיעה בהחלטת הממשלה ובכללים, אך הדבר מתחייב, שכן לא יעלה על הדעת שהממשלה התכוונה להעניק תמיכה גם עבור צריכה מעבר למכסה, כאשר חישוב מעין זה היה גורם לפגיעה בלתי צודקת בחקלאים אשר צרכו בהתאם למכסה.
8. לכן, טענה המדינה כי באופן החישוב אשר בצעה, בו חישבה רק את המכסה לשנה הרלבנטית (במידה וצרך החקלאי מעבר למכסה), פעלה היא באופן המתחייב והסביר לתיקון המעוות והפעילה את הכללים, תוך הפעלת ממוצע פשוט, בהתאם למכסות שנקבעו לתובעים בכל אחת מן השנים הרלבנטיות.
9. הנתבעת ציינה, כי השיקול התקציבי באופן עריכת החישוב, בהתאם לפסיקה, במיוחד כאשר התמיכה בה עסקינן ניתנה לפנים משורת הדין ע"י המדינה, הינו שיקול חשוב ורלבנטי.
10. ואכן, השלב השני במלאכת הפרשנות התכליתית הוא בחינת תכלית דבר החקיקה, ובענייננו, תכלית החלטת הממשלה, כפי שעולה, בין היתר, מלשון ההחלטה ומעקרונות יסוד של השיטה.
11. יפים לעניין זה הדברים בפסק הדין בעניין פוליטי, בסעיף 32:

"בהקשר זה יש לזכור כי ללשון החקיקה תפקיד כפול בתהליך הפרשני. הלשון קובעת כאמור לעיל את מתחם האפשרויות הלשוניות, אשר מתוכו נבחרת המשמעות המשפטית. בנוסף לכך, הלשון היא מקור אשר באמצעותו הפרשן למד על תכלית החקיקה (פרשנות החקיקה, בעמ' 277). בהקשר זה קבע הנשיא ברק כי "חזקה היא כי תכלית החקיקה היא זו העולה מלשונה [...] ההנחה הינה, כי בניסוח דבר החקיקה ננקטו הכללים הרגילים והמקובלים לקיום קומוניקציה בין יוצר הטקסט לבין קורא הטקסט. במקרה שלפנינו, ההנחה הינה כי התכלית העולה מ"פשט לשון" [...] היא התכלית המונחת ביסוד החקיקה" (ע"א 3207/93 פדר נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נב(3) 385, 398 א (1997); כן ראו: פרשנות החקיקה, בעמ' 589)"

1. יחד עם זאת, על מנת שתתקבל פרשנות מוצעת, עליה להיות בעלת אחיזה בלשון הטקסט המפורש, כאשר הפרשן אינו רשאי ליתן לחוק או להחלטת הממשלה פרשנות אותה אין הלשון יכולה לשאת (ראו סעיף 31 לפסק הדין בעניין פוליטי והאזכורים המופיעים בו).
2. צודקת המדינה, כי התמיכה הניתנת לחקלאים בגין הקיצוץ במיכסות המים, הינה לפנים משורת הדין. זאת מציינת החלטת הממשלה מפורשות בסעיף 2. כמו כן, מסכים אני כי השיקול התקציבי הינו שיקול חשוב ויש לשקול אותו. יתרה מכך, שיקול זה אף עמד בפני הממשלה בעת קבלת ההחלטה אודות מתן התמיכה לחקלאים, זאת אנו למדים מסעיפים 9 ו- 10 להחלטת הממשלה, הקובעת מהו סכום התמיכה הכולל שיינתן בשנה מסוימת ואת אופן חישוב התמיכה, מקום בו סך הבקשות לתמיכה עולה על סכום התקציב שהקצתה המדינה לצורך התמיכה האמורה.
3. ואולם, אין בידי לקבל את עמדתה של המדינה, לפיה היה עליה להכניס את "התקרה" בחישוב ממוצע הצריכה בפועל של השנים 1996-1998 משום ש"לא יעלה על הדעת כי בחישוב התמיכה לחקלאי התכוונה הממשלה שתילקח בחשבון לצורך חישוב הממוצע חריגה של חקלאי מהמכסות או חלק מהן של השנים 1996-1998 או ממכסת 1989".
4. אף אם הסבר זה הינו הגיוני ואף אם היה נכון כי יישקלו שיקולים אלה בעת קבלת החלטת הממשלה (ואין אני נדרש לשאלה זו), אין להסברה של המדינה כל אחיזה בלשון החלטת הממשלה והכללים:
   1. בסעיף 3 להחלטת הממשלה צוין במפורש כי "...קיצוץ מהצריכה בפועל בשנים 1996-1998...". המילה "בפועל", משמעותה הצריכה שאכן נצרכה ע"י החקלאים, כאשר אין כל הגבלה, סייג או תנאי להגדרה זו.
   2. בסעיף ההגדרות בכללים, ההגדרה של המושג "ממוצע צריכת המים בפועל של החקלאי בשנים 1996 - 1998" הינה חישוב ממוצע פשוט של צריכת המים השפירים של החקלאי בשנים 1996-1998 כפי שפורסמה, מדי שנה, בדוחות של האגף לניהול צריכה בנציבות המים". דוחות אלה, אליהם מפנים הכללים, מציינים את צריכת המים בפועל, ללא כל תקרה.
5. החלטת הממשלה נוקבת בלשון ברורה, פעם אחר פעם, הן בסעיף המופיע בהחלטת הממשלה והן בסעיף ההגדרות בכללים, מהם עולה מפורשות, כי חישוב הממוצע, הוא של הצריכה כפי שהיתה בפועל, ללא כל סייג או התנאה, בשנים 1996-1998.
6. המדינה באופן חישובה, אמנם ערכה ממוצע פשוט, כנדרש בהחלטת הממשלה, אך הכניסה קריטריון אשר אין לו כל אחיזה בלשון החלטת הממשלה ו/או הכללים, המציינים מפורשות: "צריכה בפועל".
7. המדינה באופן חישובה, למעשה, לא יישמה את החלטת הממשלה באופן הנכון, שכן פעלה בהתאם לתכלית שהביאה אותה לערוך חישוב באופן שאינו בא בגדר מתחם האופציות הלשוניות של החלטת הממשלה, ובעצם מנוגד ללשון המפורשת של החלטת הממשלה.
8. כפי שציין בית המשפט העליון בפרשת פוליטי לעיל, בסעיף 26:

"אין לתת למילות החוק משמעות שאין הן יכולות לשאת. השופט מפרש טקסט שנוצר על ידי המחוקק וגם הגשמת מטרה נעלה ככל שתהיה מחייבת נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשונה של החקיקה. סטייה מעקרון זה יורדת לשורשם של דברים ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הפרשנות המקובלים."

1. בעניינו, החלטת הממשלה קבעה באופן מפורש את הדרך שבה יש לערוך את החישוב לתמיכה, ואין כל מקום לאפשר סטייה מכך.
2. טעם נוסף לכך שאין בידי לקבל את עמדת המדינה, הינו כי פרשנותה אינה מתיישבת עם יתר הוראות החלטת הממשלה ועם סעיף 10 להחלטה בפרט.
3. המדינה התייחסה, בין היתר, לשיקול התקציבי, אשר לטענתה חייב אותה לסטות מאופן החישוב המצוין בהחלטת הממשלה ובכללים, על מנת לעמוד בתקציב הכולל שהקצתה המדינה בשנה מסוימת לתמיכה לחקלאים בגין הקיצוץ במיכסות המים.
4. ואולם, סעיף 10 להחלטת הממשלה כבר התייחס לנושא זה מפורשות וקבע את האופן בו יש לנהוג מקום בו עמדה התמיכה המבוקשת ("התמיכה הנדרשת" כהגדרת החלטת הממשלה) על סכום הגבוה מהסכום שהוקצה לתמיכה בשנה מסוימת. במקרה זה קובעת החלטת הממשלה, כי התמיכה בפועל תחולק לפי החלק היחסי של כל גורם חקלאי התמיכה הנדרשת.
5. קבלת עמדת המדינה תיצור סתירה עם סעיף 10 להחלטת הממשלה ותגרום לחוסר הרמוניה בין סעיפים שונים בהחלטת הממשלה.
6. על חשיבותה של ההרמוניה בפרשנות חוקים ועל היותה של ההרמוניה כלי פרשני, ראו דבריו של השופט ברנזון בבג"ץ 215/62 מויאל נ' ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר תל-אביב-יפו, פ"ד ט"ז (4) 2384, 2387 (1962), וכן דבריו של השופט חשין בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 262 (1996), כן ראו פסק הדין בעניין פוליטי, סעיפים 41, 45.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעת לשלם לתובעים את הסכום של 870,739 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.
2. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעים את סכום האגרה כפי ששולמה על ידם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ה, 31 מאי 2015, בהעדר הצדדים.