בפני בקשת הנתבעת להעביר את הדיון בתיק מביהמ"ש השלום בעכו אל ביהמ"ש השלום בתל אביב, עקב חוסר סמכות מקומית.

המדובר בתביעה כספית בגין אי תשלום מלוא התמורה עבור שירותים לתיקון מחשבים ביתיים שסופקו, לפי הטענה, על ידי התובע, ללקוחות הנתבעת, עפ"י הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 6.4.2010 (להלן: "ההסכם").

הנתבעת טוענת כי עפ"י סעיף 16.4 להסכם, הסמכות הבלעדית לדון בכל סכסוך הנובע מההסכם תהיה נתונה לביהמ"ש המוסמך בעיר תל אביב בלבד, ולפיכך ביהמ"ש השלום בעכו נעדר סמכות מקומית לדון בתביעה זו.

מנגד טוען התובע כי ההסכם מהווה "חוזה אחיד" ולפי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג – 1983 (להלן: "חוק החוזים האחידים"), תניית שיפוט הקובעת סמכות שיפוט בלעדית לבית המשפט בתל אביב הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד, לאור החזקה הקבועה בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, המעבירה את הנטל לנתבעת להוכיח כי אין מדובר בתנאי מקפח; בעניין דנן, מוקנית סמכות מקומית למחוז חיפה, בהתאם לתקנה 3(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסד"א"") מאחר והמקום שנועד לקיום ההתחייבות כולל את הערים עכו, נהריה, חיפה, קריות וכו', כמופיע בנספח ב' להסכם; זאת ועוד, משאין מחלוקת שהנתבעת מספקת שירותי תמיכה במחשוב ביתי בכל רחבי הארץ, מוקנית לבית המשפט בעכו סמכות לדון בתביעה לפי סעיף 3(א)(1) לתקסד"א; מקום משרדי הנתבעת הינו בעיר נתניה ואילו התובע גר בכפר ג'וליס – מחוז שיפוט חיפה; בנוסף, סכום התביעה הינו נמוך, 12,338 ₪, כך שהוצאות ניהול ההתדיינות יכבידו עליו, ויש בכך כדי להפחית את כדאיות ניהולו של ההליך.

בתשובה לתגובת התובע טענה הנתבעת כי יש לדחות את הטענות שהעלה התובע בתגובתו לבקשתה. התובע טוען כי ההסכם, הוא "חוזה אחיד", אך לא הובאה כל ראיה לכך; ההסכם, נשוא התביעה, כלל אינו "חוזה אחיד" זאת באשר הוא לא עונה על ההגדרה בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים; לא זו אף זו- אף אם היה ההסכם בין הצדדים חוזה אחיד (דבר המוכחש), הרי אין בתניית השיפוט בין הצדדים כדי להוות תניה מקפחת, בהתאם להלכות אשר נקבעו ע"י בתי המשפט; בעניינו, ממילא נדרש התובע להתדיין מחוץ למחוז מגוריו (חיפה) עפ"י החלופות בתקנה 3(א) לתקסד"א שהרי משרדי הנתבעת הינם בעיר נתניה, ויובהר כי לנתבעת אין סניפים בכל רחבי הארץ, כטענת התובע. כמו כן, מאחר שהתובע תובע את התמורה בגין השירותים ותמורה זו שולמה לו במשרדי הנתבעת בנתניה, הרי מקום היווצרות ההתחייבות (תשלום הכסף) הינו בנתניה ואין כל קשר למקומות בהם סיפק התובע את השירותים מטעם הנתבעת ללקוחות השונים של הנתבעת.

דיון:

תקנה 3(א) לתקסד"א", קובעת כי תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לביהמ"ש אשר באזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

1. מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.
2. מקום יצירת ההתחייבות.
3. המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות.
4. מקום המסירה של הנכס.
5. מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

עפ"י הפסיקה חמשת מקומות השיפוט שפורטו לעיל הינם חלופיים וכאשר מתקיימות מספר חלופות הרי שהתובע רשאי להגיש את תביעתו בכל אחד מבתי המשפט להם יש סמכות. (ע"א 572/76 יוספן נגד יוספן, פ"ד לא(1) 729).

על אף האמור לעיל, עפ"י הכללים הנוגעים לבדיקת הסמכות המקומית, כאשר קיים הסכם שיפוט בין הצדדים, ראשית, יש לבחון האם תניית השיפוט שנקבעה בהסכם היא ייחודית או מקבילה ובמידה והמסקנה היא שמדובר בתניית שיפוט ייחודית היא תגבר והתובע יהיה מנוע, ככלל, מהאפשרות להגיש את תביעתו עפ"י אחת מהחלופות שנקבעה בתקנה 3(א) לתקסד"א הנ"ל. (ראו: תקנה 5 לתקסד"א). כך נקבע גם ברע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נגד חי ואח', פ"ד מו (3) 777. חריג לתחולת הסכם שיפוט הוא בבית המשפט לתביעות קטנות, שם יגברו הוראות הדין.

עפ"י הפסיקה, תניה בהסכם שיפוט תחשב לייחודית כאשר היא מנוסחת בלשון המעידה על בלעדיות. בהעדר ניסוח החלטי המעיד על בלעדיות – מדובר בתניית שיפוט מקבילה, שמשמעה שבאפשרות התובע לבחור הגשת תביעתו לבית המשפט המוסכם או לבית המשפט עפ"י החלופות המפורטות בתקנה 3 לתקסד"א (וזאת כאשר אין המדובר בתובענה שכולה מקרקעין, כבעניינו). ר"ע 440/86 טפחות נגד לוי, פ"ד מ(4) 553.

יש לציין כי גם בתיקון מס' 2 התשנ"ז -1997 שהוסיף את תקנה 3(א1) לתקסד"א, אין בה כדי לשנות את התוצאה לפיה תניית שיפוט יחודית גוברת על החלופות המקנות סמכות מקומית המפורטות בתקנה 3 לתקסד"א. ומן הכלל אל הפרט:

סעיף 16.4 להסכם קובע כך :

"בכפוף לאמור בסעיף 16 לעיל, מוסכם בזה, כי הסמכות המקומית לדון בכל עניין או סכסוך הנוגעים ו/או הנובעים מהסכם זה יהיו נתונים לבית המשפט המוסמך עניינית בעיר תל אביב- יפו בלבד" (ההדגשה אינה במקור ג'.נ).

בחינת נוסח תניית השיפוט ולאור השימוש במילה "בלבד" מוביל למסקנה המתבקשת לפיה הוסכם על הצדדים באופן החלטי וברור כי בית המשפט המוסמך בת"א הוא בית המשפט הבלעדי והיחיד שבו יתבררו סכסוכים הנוגעים להסכם בין הצדדים, ולאור זאת, היה על התובע להגיש תביעתו בבית משפט השלום בת"א.

עיון בסעיף 30 לכתב התביעה מלמד כי התובע טוען להיות בית המשפט השלום בעכו בעל סמכות מקומית ועניינית לדון בתביעתו, בהתעלם מתניית השיפוט שנקבעה בהסכם בין הצדדים. (התובע אף לא ציין עובדה זו בכתב תביעתו). וזאת כאשר מנגד התובע עותר בתביעתו לאכיפת ההסכם ולחיוב הנתבעת עפ"י ההסכם. דהיינו התובע אינו טוען נגד תוקפו של ההסכם.

הנימוק העיקרי עליו מתבסס התובע בהתנגדותו להעברת הדיון לבית המשפט בת"א (עפ"י הנקבע בהסכם) הוא כי תניית השיפוט שנקבעה בהסכם מהווה תנאי מקפח ב"חוזה אחיד" ולפיכך יש להתעלם ממנה או לקבוע כי היא חסרת תוקף משפטי, ולאפשר לו לתבוע, עפ"י אחת מהחלופות הרלבנטיות לעניינו, הקבועות בסעיף 3 לתקסד"א, לפי בחירתו.

בטרם נדון בשאלה האם תניית השיפוט שנקבעה בהסכם בין הצדדים היא מקפחת, יש לדון בשאלה המקדמית והיא שמדובר ב"חוזה אחיד", עפ"י חוק החוזים האחידים, כאשר נטל הראיה בעניין זה מוטל על כתפי התובע.

סעיף 2 לחוק החוזים האחידים קובע כי "חוזה אחיד" הוא- "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם". סעיף 1 לחוק החוזים האחידים, מגדיר את מטרת החוק כחוק שנועד להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים. עוד יצוין כי סעיף 4 לחוק החוזים אחידים מונה את רשימת התנאים היוצרים חזקה שבדין שהם מקפחים. ביניהם, בין היתר, סעיף 4(9) הקובע כי "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר הסכסוך".

עם זאת, וכפי שצוין לעיל, תנאי מקדמי לבחינת היות אחד התנאים שבהסכם "תנאי מקפח" והנפקות המשפטית לכך, הוא הקביעה שמדובר ב"חוזה אחיד", כהגדרתו בחוק החוזים האחידים.

בעניינו, המדובר בהסכם שנכרת בין הנתבעת לתובע להזמנת שירותי תיקון מחשבים ביתיים עבור לקוחות הנתבעת. דהיינו, אין המדובר ביחסים של ספק – לקוח, כפי שנדרש עפ"י חוק חוזים אחידים אלא ביחסים של מזמין – קבלן עצמאי. גם לא הובאה כל ראיה מצד התובע, והדבר גם אינו מתיישב עם מהותו של ההסכם ותנאיו, ולא עם תכלית חוק חוזים אחידים, כי הסכם זה, נקבע מראש בידי הנתבעת "כדי שתנאיו ישמשו לחוזים רבים בין הנתבעת לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם". עוד יש להוסיף כי התובע טען להיות ההסכם מהווה "חוזה אחיד" באופן סתמי ביותר ולא תמך את בקשתו בתצהיר ולא הניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית, המפרטת את הנסיבות שקדמו לחתימה על ההסכם, לרבות קיומו או אי קיומו של מו"מ בין הצדדים בנוגע לאפשרות לדון בתנאי ההסכם, כך שלא ניתן לקבוע האם תנאי ההסכם נקבעו מראש ובאופן חד צדדי ע"י הנתבעת.

די באמור לעיל כדי לקבוע כי ההסכם אינו בבחינת "חוזה אחיד", ולפיכך מתייתר הדיון בשאלה האם תניית השיפוט שנקבעה בהסכם מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

אשר על כן, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בת"א. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ₪, לביצוע תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ב, 13 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.