ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בחדרה (כב' השופט א' גופמן) בת"פ 14455-05-12 מיום 09.12.12.

המשיב הורשע, על פי הודאתו, בעבירות לפי סעיפים 406 (ב), 186 (א) ו-384 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), קרי, התפרצות למקום מגורים, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה וגניבה.

בית המשפט גזר על המשיב 10 חודשי מאסר בפועל, הפעיל עונש מאסר מותנה בן 10 חודשים מתיק פלילי 1515/08 (שלום חדרה מיום 27/12/09) שירוצה במצטבר באופן שעל המשיב יהא לרצות 20 חודשי מאסר בפועל.

בנוסף, הוטל על המשיב עונש מאסר מותנה של שנה, לבל יעבור עבירה על סעיפים בהם הורשע בתיק זה, למשך 3 שנים, ויורשע בגינה.

הערעור מופנה כנגד קולת העונש.

עובדות כתב האישום:

ביום 05.05.12, בשעה 05:00 לערך, התפרץ המשיב לביתו של אופיר מורדוב ברח' ההדר 70, קיסריה (להלן: "הבית") ונכנס בכוונה לבצע גניבה.

בנסיבות האמורות לעיל, המשיב גנב מהבית תיק גב כחול, 3 מצלמות, 2 מכשירי פלאפון סלולאריים מדגם "נוקיה", בקבוק "קמפארי" ומצית (להלן: "הרכוש").

בהמשך לאמור לעיל, בשעה 05:29 לערך סמוך לרח' שונית בקיסריה, נתפס המשיב על ידי שוטרים כשהוא מחזיק בידו סכין "מתקבעת", וזאת מחוץ לתחום ביתו או חצריו, כאשר לא הוכיח כי החזיקה למטרה כשרה.

נימוקי הערעור:

באת כח המערערת בנימוקי הערעור בכתב ובעל פה טענה, כי שגה בית המשפט קמא משהשית מאסר בפועל קצר באופן משמעותי מרף הענישה הנהוג במקרים דומים. לטענתה, בענישה לעיל אין בכדי לבטא את חומרת העבירות ואת העונש לצידן של העבירות בהן הורשע המשיב.

לשיטת ב"כ המערערת, בשל העובדה כי המשיב נתפס כשבידו סכין, יש בעבירות בהן הורשע, יחדיו, כדי להוות נסיבות מחמירות המלמדות על מסוכנותו.

עוד הפנתה באת כח המערערת לעברו הפלילי של המשיב המלמד כי לחובתו 10 הרשעות קודמות ב- 49 תיקים העוסקים בעבירות גניבה, התפרצויות למקומות מגורים, עבירות סמים, אחזקות סכין ואלימות, אשר בגינן ריצה שישה מאסרים בפועל – חלקם לתקופות ארוכות יחסית.

באת כח המערערת הפנתה לאסופת פסיקה וטענה, כי מתחם הענישה בעבירות ההתפרצות והגניבה נע בין 20 ל-40 חודשי מאסר בפועל, ואילו המתחם על עבירת החזקת הסכין נע בין 6 ל-14 חודשי מאסר בפועל.

לפיכך, בסופו של יום, ביקשה באת כח המערערת לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשו של המשיב.

מנגד, בא כח המשיב טען, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים של סטייה קיצונית מהעונש הנהוג, וכי המקרה דנן אינו נכלל בגדרם של מקרים אלה.

לשיטתו, העונש אשר הושת על ידי בית המשפט קמא הינו סביר ויש בו כדי לאפשר למשיב להשתקם ולשוב לדרך הישר ולראיה, הפנה להודאתו של המשיב שהביאה לחיסכון בזמן שיפוטי, ללקיחת האחריות על מעשיו, ולהשבת הרכוש הגנוב בשלמותו.

ב"כ המשיב טען כי לזה האחרון נסיבות חיים קשות תוך שהפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן אשר הוכן לבקשתנו וטען כי לנסיבות אלה, כלשונו, "היתה להם השפעה על ביצוע מעשה העבירה".

כמו כן הוסיף וציין את עובדת היות המשיב בן 40, גרוש, צפוי להליך טיפולי במסגרת ריצוי עונש המאסר בכלא צלמון, וכי תוך כדי ריצוי עונשו השתלב הלה בלימודים במחלקת החינוך בכלא וכי אין דיווח על חריגה בהתנהגות.

בא כח המשיב הפנה לפסיקה אליה הפנתה באת כח המערערת וטען, כי ביחס למקרים אלה ניכר כי העונש אשר הושת על המשיב אינו חורג מרף הענישה הנהוג.

בסופו של יום, ביקש בא כח המשיב לא להתערב בעונש שהושת, ליתן למשיב הזדמנות להשתקם ולדחות את הערעור.

דיון והכרעה:

ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בעונש המאסר שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם העונש חורג באופן קיצוני מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות (ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006))

במקרה דנן, דין הערעור להתקבל.

המשיב הורשע כאמור הן בעבירת התפרצות וגניבה והן בעבירה של אחזקת סכין. בתי המשפט הדגישו לא אחת את החומרה שיש לראות בעבירות ההתפרצות לנוכח החדירה והפגיעה בפרטיותו של הפרט, ערעור בטחונו האישי, עוגמת הנפש והסכנה הנשקפת לביטחונו כפי שקרה לא אחת (ראה: ע"פ 46/84 מדינת ישראל נ' משה סבח פד"י לח חלק רביעי, תשמ"ד/ה 1984 בעמ' 752, בעמ' 753), ומשכך, בצורך כי הענישה תיתן ביטוי לחומרה שיש לראות בעבירות אלה.

באופן דומה, יש לראות את החומרה שבאחזקת סכין ונשיאתה, תוך שנאמר לא אחת כי המרחק בין נשיאת הסכין לעשיית שימוש בה, הינו לעיתים קצר ביותר.

המקרה שבפנינו, שבו החזיק המשיב את הסכין אגב ביצוע עבירה אחרת הפוגעת בבטחונו של אדם, הוא נסיבה מחמירה.

העבירות בהן הורשע המשיב הן עבירות אשר טמון בהן סיכון אפשרי לשלומם ולגופם של אנשים מחייבות ענישה הולמת ומחמירה.

כב' השופט קמא הדגיש את חומרת מעשיו של המשיב ואת המדיניות הקוראת להחמיר בעונשם של אלה, אך בסופו של יום לא נתן לכך ביטוי הולם בגזר דינו.

סברנו כי יהא נכון להורות על הגשת תסקיר בעניינו של המשיב בטרם נמצה את שמיעת הערעור וניתן החלטה בערעור.

מהתסקיר שהונח בפנינו עולה כי במהלך הקשר הקודם עם המשיב נעשה ניסיון, שנכשל, לשלבו בתהליך טיפולי במסגרת הקהילה.

בסיכומו של התסקיר צויין כי ה"סיכון להישנות עבירות דומות בעתיד, גבוה וכל עוד לא יעבור תהליך גמילה משמעותי ואינטנסיבי במסגרת סגורה, הפרוגנוזה לשיקום הינה שלילית ובעייתית". לפיכך, נמנע שירות המבחן מכל המלצה בעניינו.

למשיב עבר פלילי עשיר. זאת אף זאת, עונש המאסר המותנה אשר היה תלוי עומד ומרחף מעל ראשו בן עשרת החודשים לא הרתיע אותו מלשוב ולבצע את העבירות נשוא הערעור שבפנינו. עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי ללמד בדבר היות העונש שהוטל עליו, עונש הסוטה סטייה של ממש לקולא מהעונש הראוי.

לא נעלמה מעינינו ההלכה הנוהגת בדבר היות הענישה ענישה אינדיווידואלית ונדמה, כי בנסיבות העניין יפים דבריו של כב' השופט ד. לוין בע"פ 2580/93:

"על בית המשפט בגוזרו דינו של נאשם לתת את הדעת למכלול: גם למצבו האישי של הנאשם, שהרי הענישה היא אינדיוידואלית, אך גם, ובמידה לא פחותה, ולפעמים אף במידה יתרה, לצורך להרתיע עבריינים בכח מפני מעשים כאלה ולקבוע נורמות ענישה שתהיינה ידועות לכול, למען ישמעון אחרים וייראו" (פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(3) 516 (1993)).

סיכומו של דבר, אנו מקבלים את הערעור בהתייחס לרכיב עונש המאסר בפועל שהוטל על המשיב, באופן שעונש המאסר בפועל יעמוד על 24 חודשי מאסר. יתר רכיבי גזר הדין, בכלל זה, הפעלת עונש המאסר המותנה במצטבר יישארו על כנם, כך שעל המשיב לרצות עונש מאסר בפועל של 34 חודשי מאסר בפועל.

ניתן היום, כ"ו אייר תשע"ג, 06 מאי 2013, במעמד באי כח הצדדים והמשיב.

אתי עטיאס