1. בפניי תביעה בסדר דין מהיר, ובהתאם להוראות תקנה 214טז' לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984, יהיה פסק הדין קצר ותמציתי.
2. התובעת 1 (להלן: "החברה"), היא חברה בבעלות התובע 2 (להלן: "ערן").
   ערן רכש את מניות החברה בהתאם להסכם מיום 30.5.2010 (להלן: "ההסכם").
   בהסכם למכירת מניות החברה, רשומים שני הנתבעים כ"מוכרים", למרות שאין מחלוקת כי בעל המניות הרשום היה הנתבע 1 (להלן: "פרץ"), ואילו הנתבע 2 (להלן: "דגן"), אף שחתם על ההסכם, לא היה בעל מניות רשום.
3. נגד פרץ, הנתבע 1, ניתן ביום 25.12.14 פסק דין לעיכוב הליכים בתביעה כנגדו, עקב הליכי פשיטת רגל. פרץ אף לא הגיע למסור עדות, כך שבית המשפט יתעלם מתצהירו.
   נותר איפוא לברר רק את התביעה כנגד הנתבע 2 דגן.
4. מדובר בתביעה לפיצוי כספי בסך 48,920 ₪, בגין כספים ששילמה החברה לאחד מעובדיה, אלון סדגן (להלן: "סדגן"), אחיו של דגן, במסגרת הסדר פשרה בבית הדין לעבודה, בתוספת שכ"ט עו"ד שטיפל בתובענה בבית הדין.
5. המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא מינורית, ועיקר המחלוקת היא משפטית. לפיכך תהא ההתייחסות לעדויות שנשמעו בפניי מצומצמת.
6. תביעה במסגרת הליך אחר – דגן טען, הן בבקשות קודמות והן בדיון ההוכחות, כי מדובר בכפל תביעה, אשר נתבעה כבר במסגרת ת"א (שלום אשקלון) 307-12-10, בפני כב' השופטת סבין כהן.
   ב"כ של דגן הפנתה לחקירתו של מר יוסף עיני, אביו של ערן, במסגרת ת"א 307-12-10 מיום 9.2.14 בע' 16, שם העיד יוסף עיני, כי במסגרת התביעה הוא מתייחס גם לחובות משנת 2009, שעה שחב' גגות מרחבים בע"מ, הנתבעת שם, לא היתה פעילה בתקופה זו. באותה תקופה, לטענת יוסף עיני, היחסים היו מול החברה התובעת שבפנינו.
7. לא מצאתי מה הקשר של עדות זו לעניין הנדון.
   ההליך בבית משפט השלום באשקלון היה בין חברות אחרות, כאשר חברה בבעלות אביו של ערן, והאב בעצמו, הגישו תביעה כנגד חברה אחרת שהיתה בבעלות דגן.
   גם אם נמצאו סתירות אלה ואחרות, מהמסמכים שהוגשו לא עולה שבאותה תביעה נתבע פיצוי בגין הפרשות סוציאליות שלא הופרשו כדין, שזהו נשוא התביעה שבפנינו.
   העובדה שהחברה בבעלות יוסף עיני, י.מ. עיני תעשיות מתכת בע"מ, הגישה תביעה כנגד חברת גגות מרחבים בע"מ, כאשר לאחר מכן התברר כי חלק מהתביעה נוגע לחברה התובעת - אין לה קשר עם התביעה הנוכחית, הנוגעת לתשלומים שביצעה החברה התובעת עצמה לעובדים שעבדו מטעמה.
8. מעמדו של דגן בחברה – הצדדים היו חלוקים באשר למעמדו של דגן בחברה טרם העברת המניות. התובעים טענו, על יסוד תצהירו של פרץ (שלא העיד), כי פרץ החזיק במחצית המניות השייכות לדגן, רק כנאמן, בעוד הבעלים והמנהל בפועל היה דגן.
   דגן טען, כי החברה הוקמה בשנת 2009 כשכל אחד משניהם, פרץ ודגן, מחזיק במחצית המניות, אולם לאחר חודשיים בלבד, העביר את חלקו במניות לפרץ, ושירת רק כעובד של החברה, בשכר גבוה יותר.
   דגן מסר עוד, כי מתוקף תפקידו כמנהל, הוא היה רק מנהל מקצועי ואחראי על פרוייקטים, ואילו פרץ ניהל את כל העניינים הכלכליים, לרבות הפרשות לעובדים.
9. לאחר שעוכבו ההליכים בתביעה כנגד פרץ, והוא לא העיד ולא נחקר על תצהירו, אין מקום להתייחס לאמור בתצהיר. התובעים שידעו זאת מבעוד מועד, היו יכולים לזמן את פרץ כעד מטעמם, והם נמנעו מלעשות כן.
   לפיכך, טענות התובעים, כאילו דגן שימש בעל המניות בפועל, אשר רק הוחזקו בנאמנות ע"י פרץ, הן טענות שלא הוכחו.
10. עם זאת, אין מחלוקת כי דגן שימש כמנכ"ל וכדירקטור בחברה.
    אין גם מחלוקת כי דגן חתם על ההסכם כאחד משני "המוכרים".
    חתימתו על ההסכם, אשר כלל התחייבות של "המוכרים", כי כל ההפרשות בגין זכויות העובדים נעשו כדבעי, מחייבת את דגן חרף דחיית טענת התובעים שלא הוכחה, כאילו היה בעל המניות דה-פאקטו.
11. לאחר דיון ההוכחות, ביקשה ב"כ של דגן להוסיף את תצהירי ערן ואביו מבית הדין לעבודה, לפיהם כל ההתחשבנות הכספית היתה מול פרץ ולא מול דגן.
    בהעדר תגובה מטעם התובעים, ולאחר שהתצהירים הוצגו בעת החקירה הנגדית והתובעים נחקרו עליהם, הוריתי על קבלת התצהירים כראיות בתיק.
    מכל מקום, כאמור לעיל, חרף האמור בתצהירים הללו, אין בעובדה זו כדי לבטל את חתימתו של דגן כמנהל בחברה, על התחייבות כי כל ההפרשות הסוציאליות בוצעו כדבעי.
12. כמובן שדגן רשאי, נוכח חיובו בתביעה זו, להגיש תביעה כנגד פרץ, שלטענתו היה אחראי על ההפרשות והטעה אותו, אולם לטעמי, אין הדבר משחרר את דגן עצמו מקיום התחייבויותיו ע"פ ההסכם.
13. ההתחייבות בהסכם - אין מחלוקת כי ביום 30.5.10 נחתם ההסכם למכירת המניות, כאשר שני הנתבעים נרשמו כמוכרים ואילו ערן עיני נרשם כקונה המניות.
    בפתח ההסכם פרץ הצהיר כי הוא הבעלים הרשום של המניות בחברה, ואילו דגן הצהיר, כי הוא מוותר באופן מוחלט ובלתי חוזר על כל דרישה, טענה או תביעה במניות והסכים להעברת המניות לקונה.
    בסעיף 2.2 להסכם הוצהר כי דגן משמש כדירקטור של החברה.
    בסעיף 2.4 להסכם הוצהר כי דגן החזיק במחצית המניות בעבר, עד שהעבירם לבעלותו של פרץ וכי הוא מוותר על כל זכות בקשר למניות.
14. בסעיף 3.7 להסכם נרשמה ההתחייבות כדלקמן:
    "החברה הפרישה לכל עובדיה הפרשות מתאימות, שדי בהן כדי לכסות את כל זכויות עובדיה על פי כל חוק או הסכם, לרבות זכויות לפיצויי פיטורין".
    בסעיף 6.3 להסכם נרשמה ההתחייבות כדלקמן:
    "נכון ליום חתימת הסכם זה, נעשו על ידי החברה כל ההפרשות הכספיות הנאותות על פי כל דין, לכיסוי על המגיע לכל עובדיה ו/או מנהליה, בגין פיצויי פיטורין ובגין כל זכות אחרת המוקנית על פי כל דין ו/או על פי תנאי העסקתם של העובדים בגין תקופת העסקתם או בגין הפסקת העסקתם על ידי החברה, למקרה שיוחלט לעשות כך".
    על ההסכם האמור, הכולל התחייבויות כמפורט לעיל, חתם גם דגן, כאחד ה"מוכרים".
15. אין מחלוקת כי לאחר מכן התברר כי התחייבות זו שנתנו ה"מוכרים", דגן ופרץ, נתבררה כלא נכונה, ונתגלה כי לא הופרשו זכויות העובדים כמתחייב בדין.
16. הסכם הפשרה אלון סדגן -
    אלון סדגן, עובד החברה, פוטר חודשיים לאחר העברת המניות בסוף חודש יולי 2010.
    אלון סדגן הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בה תבע הן שכר והן זכויות סוציאליות שונות מכח היותו מועסק על ידי החברה.
17. בדיון שנערך במסגרת תביעתו של אלון סדגן דמ"ר (אזורי ת"א) 18909-09-10 ביום 23.2.12 הודיעו הצדדים כי קיבלו את המלצת בית המשפט והגיעו להסכם פשרה כדלקמן:
    "מבלי להודות בחבות כלשהי של מי מהצדדים, ולסילוק סופי ומוחלט של כלל טענות הצדדים זה מזה, תשלם הנתבעת לתובע סכום של 35,000 ₪ בגין כל תקופת העסקתו של התובע בשירות הנתבעת, כמפורט להלן: סך של 15,000 ₪ כפיצויי פיטורין, סך של 7,308 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, סך של 2,098 ₪ בגין דמי הבראה, סך של 4,594 ₪ בגין דמי חופשה שנתית, סך של 6,000 ₪ כשכר טרחת עו"ד".
    הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין על ידי כבוד בית הדין לעבודה.
18. הנתבע טען טענות שונות בקשר להסכם בבית הדין לעבודה, שהביא לביצוע התשלום לאחיו אלון סדגן.
    נטען, כי מדובר היה למעשה בשכר עבודה עבור התקופה שלאחר העברת המניות, אולם משיקולים לא עניינים, ניסחו הצדדים את הסכם הפשרה כפי שפורט לעיל.
19. לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבע בעניין זה.
    אין מחלוקת כי אלון סדגן תבע במסגרת תביעתו גם שכר עבודה וגם זכויות אחרות כמפורט בהסכם הפשרה.
    אין מחלוקת כי החברה כפרה בכל טענותיו של סדגן וטענה כי איננה חבה דבר, לא שכר ולא זכויות סוציאליות אחרות.
    באשר לטענה לגבי שכר העבודה, הציגה החברה אישורים בדבר תשלומו.
    אין מחלוקת כי למרות כפירה זו, בסופו של דבר, בהמלצת בית הדין, הגיעו הצדדים להסכמה כמפורט לעיל.
    יודגש כי בצמידות להודעה על הפשרה, הצהיר ב"כ הנתבעת לפרוטוקול כי שכרו של סדגן שולם כחוק.
    למעט הנחות וסברות, לא הוצגה כל עדות של ממש, לטענה שמדובר היה בהסכם למראית עין, כאשר למעשה הוסכם על הסכומים מסיבות אחרות.
    חזקה על בית הדין, כי הדברים שפורטו בפרוטוקול אכן מגבשים את הסכמת הצדדים, כפי שהמליץ עליה בית הדין, לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות סדגן באותו הליך.
    אני דוחה איפוא את הטענה כאילו מדובר בהסכם למראית עין, שהרכיבים בו אחרים מאלה שפורטו ע"י הצדדים בפני בית הדין.
20. חיובו של דגן - כאמור לעיל, דגן חתם על גבי ההסכם, בו התחייב במפורש כי כל ההפרשות לעובדים שולמו כדין לרבות לפיצויי פיטורין.
    דגן טען בתצהירו ובעדותו, כי הוא ניהל את הפרויקטים מבחינה מקצועית, ואילו מי שטיפל בכל העניינים הכספיים היה פרץ. לדבריו, הוא התבקש לחתום על ההסכם רק מכיוון שבעבר החזיק במניות ולדרישת הקונה כי הוא נעדר כל תביעות.
21. גם אם אקבל את טענתו של דגן כי כך הוא הבין את החתימה, אין בידי להסכים כי בנסיבות האמורות אין החתימה על ההתחייבות מחייבת את דגן.
22. אין מחלוקת כי דגן שימש כמנכ"ל וכדירקטור בחברה. הוא נדרש לחתום על התחייבויות שביצעה החברה, כמנהל וכדירקטור, כלפי בעלים חדש, הרוכש את המניות, ורוצה להיות בטוח שאין חובות. הקונה איננו חייב להכיר את כל מערכת היחסים בין המנהלים או הבעלים הקודמים, ולכן דרש גם חתימה של דגן, הגם שכבר לא היה בעל מניות.
    מנהל חברה החותם על מסמך, בו הוא מתחייב כי כל ההפרשות בוצעו כדין, אינו יכול להתנער לאחר מכן מהתחייבותו, בטענה שלא הוא הממונה על ביצוע ההפרשות.
23. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי לא בנקל ישתחרר אדם מחתימתו על גבי התחייבות בכתב, ועל פי רוב, על אדם לכבד את התחייבויותיו.
    מדובר למעשה בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, שאין להעלותן כאמור בס' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית ובפסיקה.
    לא אחת נקבע כי משחתמו צדדים על חוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד. סטיה מעקרון ההסתמכות על תוכנו של החוזה כפי שנחתם, תגרום תוצאות בלתי רצויות של אי יציבות וחוסר ודאות (ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב (1) 661, 670 (19.4.1988)). אם אדם בגיר בחר לחתום על הסכם כמות שהוא, לא יוכל לבוא ולטעון שלא ידע או לא הבין על מה הוא חותם (ע"א 544/78 - בניני מ.י. גינדי הנדסה נ' יצחק אפללו, פ"ד לג (2) 9 (28/03/1979)). ההסכם הוא ראיה בעלת משקל ניכר, שהנטל לקעקע אותה הוא נטל כבד (ע"א 8837/05 - נביל מרשוד ואח' נ' גואד אל שורטי, (11/01/2009)).
    אם כך הדבר, בדרך כלל, קל וחומר לגבי מנהל בכיר בחברה, אשר מתחייב כלפי רוכש מניות לגבי מצבה של החברה בעבר וביצוע הפרשות כנדרש.
24. לא זו אף זו - בעדותו של דגן בבית המשפט, התברר כי דגן עצמו שימש כעובד בחברה.
    דגן העיד כי לגבי משכורתו שלו, כי הוא ידע כי לא שולמה משכורת חודשים ארוכים לפני החתימה על ההסכם.
    למרות זאת, הוא ציין בתצהירו שלמיטב ידיעתו, ועל פי מה שנאמר לו על ידי פרץ, כל הזכויות שולמו כדין. דגן הודה כי לא שאל את פרץ לגבי עצמו, כי חשב שהעניין מטופל (עמוד 14-15 לפרו').
    מהאמור לעיל עולה, כי בעת שדגן חתם על התחייבות מפורשת כמנהל, לפיה כל הזכויות לעובדים שולמו כדבעי, הוא ידע לגבי עצמו לפחות, כי אין הדבר כך.
    בנסיבות אלו וודאי שהיה עליו לחשוד, כי לא בוצעו הפרשות כדין גם לגבי עובדים אחרים. מדובר לכל הפחות בעצימת עיניים בוטה, ובחתימה על התחייבות, בלי לברר את הטענה העובדתית לה התחייב, למרות חשדות שהיו אמורים לקנן בליבו.
25. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים למעשה כי בדיעבד, כאשר הגיש סדגן את התביעה נגד החברה בבית הדין לעבודה, התברר כי ההפרשות לא בוצעו כדבעי.
    ערן הצהיר בסעיף 16 לתצהירו כי ההפרשות לעובדי החברה, שפרץ ודגן התחייבו שבוצעו, לא בוצעו בפועל. ערן לא נחקר על כך כלל בחקירה הנגדית.
26. נוכח אי קיום ההתחייבות, החברה הייתה צריכה לשלם את הפיצוי על פי הסכם הפשרה בסך 35,000 ₪ מקופתה שלה, ולא מקרנות ייעודיות כמקובל על פי דין (ס' 23 לתצהיר ערן).
27. סעיף 11.1 להסכם קובע כי הפרת תנאי מקנה לצד הנפגע את הזכות לתבוע את כל הסעדים הקבועים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970.
    נוכח האמור, ככל שמדובר בהפרשות הקשורות בתקופת העבודה של סדגן בחברה טרם העברת המניות ביום 30.5.10, הרי שיש בסיס לתביעה וניתן לחייב את דגן בתשלומים בהם נשאה בסופו של דבר החברה, נוכח התחייבותו האמורה.
28. אשם תורם – ב"כ של דגן טענה במהלך הסיכומים, כי גם אם יש מקום לחיובו של דגן, הרי שיש להטיל אשם תורם משמעותי על ערן, אשר בבואו לרכוש את המניות לא ערך בדיקה מקיפה לגבי תשלום כל הזכויות הסוציאליות של העובדים.
29. אין מחלוקת כי ההסכם להעברת המניות בחברה נעשה על רקע חובות גדולים של החברה לחברה אחרת שבבעלותו של אביו של ערן.
    אין מחלוקת כי במסגרת ההסכם להעברת המניות, שנועד כפיצוי על אותם חובות, דרש ערן התחייבות של הבעלים והמנהלים הקודמים, פרץ ודגן, לכך ששולמו כל ההפרשות הסוציאליות לרבות הפרשה לפיצויי פיטורין.
    אין מחלוקת כי דגן חתם והתחייב בחתימתו לביצוע כל ההפרשות האמורות – התחייבות שבדיעבד נתברר כי איננה נכונה.
    בנסיבות אלו, כאשר מנהל מתחייב בפני רוכש חברה כי חובות מסוימים שולמו – אין מקום לבוא בטרוניה לקונה שלא ערך בדיקות נוספות, והסתמך על התחייבות מפורשת בכתב של הבעלים ושל המנהל.
    לפיכך, אינני מוצא מקום להטיל אשם תורם על ערן, הקונה.
30. פיצויי פיטורין – דגן טען כי החיוב לתשלום פיצויי פיטורין הוא חיוב שנולד רק במועד הפיטורין, ולכן איננו חל על המוכרים בעת העברת המניות.
    אכן, על פי חוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג 1963, החובה לשלם לעובד שפוטר פיצויים, היא חובה הנולדת בעת פיטוריו לא קודם לכן.
    עם זאת, בהתאם להסכמים קיבוציים שומה על מעביד להפריש סכום חודשי מן המשכורת מידי חודש בחודשו לקרן ייעודית, למקרה שבעתיד יידרשו לשלם פיצויי פיטורין.
31. בעניינו, ההסכמים הקיבוציים אמנם לא הוצגו בפני בית המשפט, אולם במסגרת התחייבויותיהם של דגן ופרץ נאמר בהסכם בשני מקומות שונים, בסעיף 3.7 להסכם ובסעיף 6.3 להסכם, כי בוצעו הפרשות כדין גם לפיצויי פיטורין.
    מכאן שלמרות אי הצגת ההסכם החל על סדגן – הרי שהתובעים הרימו את הנטל לכך שהיה חיוב להפרשת סכום קבוע מידי חודש בחודשו לקרן פיצוי פיטורין, חיוב שלא בוצע.
32. ב"כ דגן טענה בסיכומים, כי חיוב ההפרשה לסדגן עמד על 5% לחודש, ובהתאם למשכורתו, אין הדבר מתיישב עם הסכום עליו הוסכם.
    ראשית, הוראות החוק מדברות על חודש משכורת לכל שנת עבודה.
    שנית, גם אם לא הוברר מדוע נקבע הסכום של 15,000 ₪ כפיצויי פיטורין, הרי שזה הסכום שקבעו הצדדים בהמלצת בית הדין, וכאמור לעיל, לא הוכח כי יש מקום לקביעה אחרת.
33. אין מחלוקת כי סדגן עבד בחברה החל מיום 1.4.09, היינו שנה וחודשיים עד להעברת הזכויות במניות החברה.
    אין מחלוקת כי סדגן עבד חודשיים נוספים לאחר העברת המניות והנתבעים אינם אחראים לתקופה זו.
    בית הדין אף פסק, בהתאם להסכמת הצדדים, דמי הודעה מוקדמת של חודש נוסף.
    מכאן שבסך הכל היה סדגן עובד של החברה תקופה של שבעה עשר חודשים, כאשר ההתחייבות בהסכם לגבי הפרשת פיצויי פיטורין נגעה לארבעה עשר חודשים.
    החלק היחסי בגינו חבים הנתבעים, בגין התקופה עד להעברת המניות עומד במעוגל על סך של 12,300 ₪.
34. הודעה מוקדמת - באשר לדמי הודעה מוקדמת, אין ספק כי לא ניתן להטיל על הנתבעים חבות זו. הודעה מוקדמת היא זכות של עובד בטרם פיטוריו לעבוד תקופה נוספת. העובדה שהחברה החליטה להפסיק את עבודתו של סדגן לאלתר, ולא לאפשר לו תקופה נוספת להתארגנות על פי ההסכמים הנוהגים, איננה מחייבת את הנתבעים.
35. הבראה וחופשה - הצדדים הסכימו על פיצוי בגין דמי הבראה ודמי חופשה שנתית בסכום כולל של 6,692 ₪.
    בהעדר כל ראייה לגבי חלוקה אחרת ולא יחסית באשר לתקופת העסקתו של סדגן, ניתן לחייב את הנתבעים, בגין אי תשלום דמי הבראה וימי חופשה שלא ניטלו רק בחלק היחסי בתקופת העסקתם העומד במעוגל על סכום של 5,500 ₪.
36. שכ"ט עו"ד - במסגרת הסדר הפשרה בבית הדין לעבודה הוסכם בין הצדדים כי שכר טרחת עו"ד יעמוד על סך של 6,000 ₪.
    חרף זאת תובעים התובעים סכום של 13,920 ₪ אשר שילמו בפועל לעו"ד מטעמם. התובעים בסיכומים טענו, כי גם הסכום האמור הוא פחות מן התעריף המינימאלי המומלץ שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ) תש"ס 2000.
37. אין מקום להיעתר לדרישה זו של התובעים.
    יצוין כי עיקר המחלוקת בין החברה לסדגן היה בסוגית תשלום שכר העבודה, לרבות ובעיקר שכר עבודה לתקופה שלאחר העברת המניות. ברור שבעניין מהותי זה, אין שום קשר לנתבעים ואין מקום לחייבם בשכר טרחת עו"ד בגין האמור.
    גם במסגרת הסדר הפשרה, כפי שקבעתי לעיל, רק חלק מהסכומים ששולמו בסופו של דבר לסדגן נוגעים לסכומים לגביהם התחייבו דגן ופרץ כפי שהתחייבו בהסכם.
    לא ניתן לדרוש מצד לחוזה, גם אם הפר את החוזה, כי ישלם כל סכום שהוא לעו"ד שניטל על ידי הצד הניזוק מן ההפרה.
    בעניינו הסכימו הצדדים במהלך הדיון לסכום של 6,000 ₪, שנראה סכום סביר בהתחשב בנסיבות העניין. כיוון שחלק מהסדר הפשרה כלל אינו נוגע לנתבעים, כמפורט לעיל, נראה לי נכון לחייב את הנתבעים רק במחצית סכום זה בסך של 3,000 ₪.
38. חיוב ביחד ולחוד - בסך הכל עומד החיוב שיש לחייב את הנתבעים, בגין הפרת התחייבותם בהסכם לביצוע הפרשות זכויות העובדים, על סך כולל של 20,800 ₪.
39. התובעים ביקשו לחייב את דגן בכל הסכום. דגן ביקש שלא לחייב אותו בדבר. הצדדים לא התייחסו איפוא לסוגיה אם יש לחייב את שני הנתבעים בכל הסכום כולו, ביחד ולחוד, או שיש מקום לחייב את דגן רק במחצית החוב.
    סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע כי שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד. סעיף 55 לחוק, קובע כי שניים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו. ס' 56 לחוק קובע כי שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים.
    בית המשפט העליון הבהיר לאחרונה את היחס בין הסעיפים השונים: סעיף 55 (א) לחוק החוזים קובע מה דינה של התחייבות ביחד ולחוד ביחסים עם הנושה: מקום ששני חייבים מתחייבים ביחד ולחוד ואינם מקיימים את החיוב, רשאי הנושה לתבוע ולהיפרע את מלוא החוב מהחייב הראשון או מהחייב השני או משניהם ביחד (חלק מזה וחלק מזה), ובלבד שלא ייפרע יותר מסכום החוב. סעיף 56 לחוק החוזים מסדיר את יחסי החייבים בינם לבין עצמם. סעיף 56(א) קובע ששניים החבים ביחד ולחוד באותו חיוב, חזקה שהם נושאים בנטל בחלקים שווים. מכאן שכל עוד לא הוסכם אחרת, שניים שהתחייבו ביחד ולחוד חייבים כל אחד מחצית החוב (רע"א 6642/13 רוקסי בניה והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ, (01/01/2015) פסקה 11 לפסה"ד).
40. בענייננו, מדובר בהתחייבות של פרץ ודגן כי מלוא ההפרשות לעובדים בוצעו כנדרש. אף אם פרץ הוא מי שניהל בפועל את העניינים הכספיים, לא מצאתי מקום לחרוג מהכלל לפיו החיוב היה ביחד ולחוד.
41. סיכומו של דבר - נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד דגן ומחייב את דגן לשלם לתובעים סכום כולל של 20,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 5,900 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ה, 03 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.