<#2#>

נוכחים:

מטעם המאשימה: עו"ד שגיא

הנאשם: בעצמו

מטעם הנאשם: עו"ד שמעון קוקוש

<#3#>

הכרעת דין

השתלשלות ההליכים

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין כך שהרשה לאחר לנהוג, שעה שהאחר לא היה מורשה לכך.

בתשובתו הראשונה לכתב האישום, בתאריך 2.4.09, טען הנאשם, באמצעות בא כוחו דאז כי הוא "היה שיכור ולא הרשה".

בפתח ישיבת ההוכחות ביום 23.9.12, טען הנאשם, באמצעות בא כוחו הנוכחי בזו הלשון: "הנאשם מודה בכך שהתיר לאחר לנהוג ברכבו. בדיעבד ידוע לנו כי לאחר אין רישיון נהיגה. במועד האירוע הנאשם שמכיר את האחר ויודע כי הוא נוהג במשאית, שאל אותו, בטרם התיר לו לנהוג, אם יש לו רישיון נהיגה והאחר השיב בחיוב. בנסיבות אלה הוא התיר לו לנהוג. יש לציין שהוא לא סתם התיר לו לנהוג, אלא בגלל שהנאשם שתה לפני כן שני בקבוקי בירה ולא רצה לנהוג, למרות שהמרחק היה קצר. מרחק של ק"מ".

נוכח תשובתו זו של הנאשם, הגישו ב"כ הצדדים בהסכמה את ראיות התביעה, שסומנו ת/1-ת/9, והתביעה הכריזה כי אלו עדיה.

הסניגור טען כי אין להשיב לאשמה, אך דחיתי את טענתו משסברתי כי יש בהחלט מקום לתשובתו של הנאשם לאישום, וכי יש לאפשר לו להוכיח כי עשה כל אשר מצופה מנהג סביר לעשות בנסיבות אלה.

בישיבת יום 25.11.12, הוגשה בהסכמת הצדדים הודעתו של הנאשם במשטרה, ואף הסניגור הכריז כי אלו עדיו.

טענות הצדדים

בסיכומיו טען ב"כ המאשימה כי לטעמו הוכח כי הנאשם לא עשה כל שביכולתו על מנת לברר אם האחר מורשה לנהיגה והסתפק בתשובתו של האחרון כי הוא אכן מורשה לכך. עוד טען כי לא נסתרו ראיות התביעה. התובע הפנה לפסיקה התומכת בטענתו.

הסניגור טען כי הנאשם שתה אלכוהול ולכן נמנע מלנהוג בעצמו. האחר הינו חברו מזה שנים רבות, המוכר לו כמי שנוהג במשאית. עוד טען כי "הנאשם בסופו של יום מבחינתו נקט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא" (עמ' 7 ש' 9), וזאת בכך שנשען על ההיכרות ביניהם ואף שאל את החבר אם הוא מורשה לנהיגה, והאחרון השיב בחיוב.

אין מחלוקת כי מדובר באחריות קפידה.

התביעה ויתרה על חקירתו הנגדית של הנאשם, על כל המשתמע מכך.

הסניגור אבחן את הפסיקה הנוגעת לעניין, וטען כי משום שמדובר בחברים קרובים, לא יעלה על הדעת, לדרוש מחבר קרוב שיציג לפניך רישיון נהיגה, וזאת להבדיל ממקרים בהם מדובר במערכת יחסים אקראית או רחוקה בין בעל הרכב לאחר, שם אולי לא יהיה די בשאלה.

המוצגים שהוגשו בהסכמת הצדדים

• ת/1 – ההזמנה לדין שנמסרה לנאשם, בה נרשם כי בעל הרכב ישב ליד הנהג והרשה לו לנהוג וכי לנהג, שאיננו מורשה לנהיגה, נרשם דוח בנפרד. בפרק דברי הנהג נרשם: "אני לא ידעתי שאין לו רישיון נהיגה".
• ת/2 – הודעת הנאשם במשטרה, שנגבתה באזהרה, לפיה אדם בשם אלן שושנה (להלן: "אלן") הגיע לקיוסק בו ישב הנאשם, ובקש ממנו לנסוע יחד לאזור התעשייה בעיר. הנאשם סירב משום ששתה "2 בירות" וכי היה בכוונתו להשאיר את רכבו במקום. אלן הציע לנהוג, הנאשם שאל אותו אם יש לו רישיונות ואלן השיב בחיוב והוסיף כי הוא נוהג מזה 50 שנה ויש לו רכב חדש, ולכן התיר לו הנאשם לנהוג.
• ת/3 – עדותו של אלן שנגבתה באזהרה, לפיה נהג ברכב למרחק של 10 מטרים, מאזור התעשייה לכיוון העיר, אין לו רישיון נהיגה והוא נהג "בשביל הכיף". כשנשאל מדוע בעל הרכב שהיה לצידו לא נהג ברכב השיב "אני חושב הוא היה קצת שתוי אז אני נהגתי". אלן לא סיפר דבר ביחס לשיחה שלו עם הנאשם עובר לנהיגה, אם בכלל הייתה כזו, לא אישר ולא הכחיש את דברי הנאשם לפיהם אמר לנאשם כי הוא בעל רישיון נהיגה, נוהג מזה 50 שנה וברשותו רכב חדש. אלן לא נשאל על כך בהודעתו זו, ולא נחקר בחקירה נגדית בביהמ"ש.
• ת/4 - מזכר שערך מוטי בן חמו. איננו רלוונטי.
• ת/5 – דוח עיכוב של אלן, בו נרשם מפיו כי "מעולם לא הוצאתי רישיון נהיגה".
• ת/6 – דוח פעולה שערך השוטר מטוס איתן, מתאר את עצירתם של המעורבים ופרטיהם.
• ת/7 – הזמנה לשימוע שנמסרה לנאשם.
• ת/8 – טופס שימוע והחלטה על פסילה מנהלית ביחס לאלן, שם נמסר מפיו "טעיתי. אין לי רישיון בכלל. אני מבין וישלם (כך במקור) על הטעות שעשיתי".
• ת/9 – הזמנה לדין שנרשמה לאלן. בדברי הנהג נרשם: "אין לי מה להגיד. אני רוצה לציין שהנהג גבי היה שיכור ופחדתי מתאונה, רק רציתי להחזיר את האוטו לבית. זו הייתה הסיבה".

הודעת הנאשם שהוגשה וסומנה נ/1 הינה, למעשה, ההודעה שהוגשה כבר וסומנה ת/2.

דיון והכרעה

נוכח העובדה שהמסמכים הוגשו בהסכמת הצדדים, דהיינו תוכנם מוסכם על שני הצדדים (למרות הסתירה העולה מהשוואת גרסאותיהם של הנאשם ואלן במספר נקודות), ונוכח העובדה שאלן לא נחקר כלל, התמונה העובדתית המצטיירת הינה גרסתו של הנאשם, לפיה שאל את אלן אם הוא מורשה לנהיגה, וזה השיב בחיוב, ואף הוסיף כי הוא נוהג מזה 50 שנה ויש בבעלותו רכב חדש.

בדיעבד אין מחלוקת כי אלן איננו מורשה לנהיגה.

השאלה המונחת לפני הינה האם די בכך שהנאשם שאל את אלן אם הוא מורשה לנהיגה והסתפק בתשובתו החיובית ובהיכרותם הקודמת, או שמא היה עליו לוודא את הנטען ע"י בקשה להצגת רישיון הנהיגה או בכל דרך אחרת.

זוהי לשון סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה:

בעל רכב ומי שהשליטה על הרכב בידו לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן (א) לנהוג בו, ובלבד שלא יהיה בעל רכב או מי שהשליטה על הרכב בידו, אחראי בעד נהיגתו על ידי אדם שאינו רשאי לנהוג בו, אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג ברכב.

מלשון הסעיף עולה אחריותו של בעל רכב שלא להתיר למי שאיננו מורשה לכך, לנהוג ברכבו. עוד ניתן ללמוד על היפוך הנטלים בשלב השני. דהיינו, בעל רכב שאדם בלתי מורשה לנהיגה נהג ברכבו, עליו הנטל להוכיח כי נקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם (בלתי מורשה) לא יוכל לנהוג ברכב.

עיקר טענת ההגנה הינו כי לא יעלה על הדעת שאדם יידרש לבדוק את רישיון הנהיגה של חברו, המוכר לו משנים, בטרם יתיר לו לנהוג ברכבו. בענייננו, הנאשם מכיר את אלן זמן רב, ראה אותו נוהג בהזדמנויות רבות, הנאשם שאל את אלן אם הוא מורשה לנהיגה וזה השיב בחיוב.

לטענת ההגנה, די בכך כדי לעמוד בנטל.

לטעמי, לא די בכך.

גם אדם שהחזיק בעברו רישיון נהיגה, יכול וישלל רישיונו מנימוקים שונים, למשל, בשל טעמים רפואיים מסוימים, נוכח החלטה מנהלית או שיפוטית וכיוצ"ב.

החוק רואה את בעל הרכב כאחראי ואוסר עליו להתיר הנהיגה ברכבו למי שאיננו מורשה לכך. חובתו של בעל רכב לוודא זאת בטרם יאפשר לאדם לאחוז בהגה.

אופן הבדיקה איננו מסובך ואיננו קשה לביצוע. כל שהיה על נאשם לעשות הוא לבקש מאלן להציג לו את רישיון הנהיגה, ומיד היה מבין כי האחרון איננו מחזיק ברישיון נהיגה.

כל נהג מחויב להחזיק ברישיונו בשעה שהוא נוהג ברכב, ומשכך הבקשה להציגו לפני בעל הרכב, בטרם מסירת הרכב לידיו, הינה דרישה קלה לבצוע, ואיננה בגדר דרישה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

ניתן להבין את התחושה שניסה לתאר הסניגור לפיה "לא נעים" לאדם לבקש מחבר קרוב או מבן משפחה להציג רישיון נהיגה.

יחד עם זאת, המציאות בתיק זה מלמדת כי הנאשם, שסמך על היכרותו עם אלן ועל דבריו של האחרון, התבדה.

חברו, המוכר לו מזה שנים רבות, אותו ראה בעבר נוהג, אשר אישר לפניו כי הוא מורשה לנהיגה מזה כ-50 שנה – התגלה בדיעבד כמי שמעולם לא הורשה לנהיגה.

להבנתי, זהו אחד המצבים אותם התכוון המחוקק למנוע. פרשנות הולמת למילים "נקט בכל האמצעים הסבירים" נראית לי בענייננו - ביקש לראות רישיון נהיגה תקף, והוצג לפניו כזה.

תחושת אי הנעימות איננה מבטלת את הוראת החוק ואף איננה שקולה לתוצאות שעלולות להיגרם כתוצאה מנהיגתו של מי שלא הורשה לכך.

במקרה זה הסתיימה הפרשה בכך שהשניים נעצרו ע"י המשטרה, במקרים אחרים עלולה פרשה כזו, של נהיגה בידי מי שאיננו מורשה לכך, ולא כל שכן ע"י מי שמעולם לא הורשה לכך, להסתיים באסון.

הצדדים התייחסו בסיכומיהם לע"פ 502/66 גדליהו דויטש נ. מ"י (להלן: "הלכת דויטש") שעניינו (מעבר לדיון שאיננו רלוונטי כאן בנושא אחריות קפידה) במעסיק שהתיר לעובד לנהוג, לאחר שראה אותו נוהג ברכב, אך לא הוצג לפניו רישיון הנהיגה. שם קבע ביהמ"ש העליון כך:

"...המערער לא טרח לברר, לפני שהעסיק את הנהג, אם יש לו רישיון נהיגה כחוק. הוא אמנם ראה אותו נוהג בכלי רכב בבאר שבע, אבל דבר זה כשלעצמו עדיין לא היה מספיק כדי להניח שהוא בעל רישיון ובפרט שהוא בעל רישיון בזמן שהמערער בא להעסיקו. רישיון נהיגה ניתן לתקופה מוגבלת ויש לחדשו משנה לשנה. כן קיימת אפשרות שרישיון הנהיגה נשלל ובעליו נפסל לנהיגה, אם מטעמי בריאות ואם מחמת עבירה על החוק..."

אמנם, כטענת הסניגור, הלכת דויטש עוסקת ביחסים בין עובד למעביד, וכאן – ביחסים בין חברים, אלא, שכאמור לעיל, אין לטעמי הבדל בין השניים. הלוא החברות בין השניים, ההיכרות רבת השנים והאמון שהנאשם רחש לאלן, הביאו למקום זהה ולתוצאה זהה; בעל הרכב שהתיר לאחר לנהוג לא ידע את האמת העירומה, והיא כי האחר איננו מורשה כלל לנהיגה.

כוחה של הלכת דויטש יפה עדיין, כפי שאף נקבע ברע"פ 4184/02 שאול לוי נ. מ"י (פורסם בנבו), שם אושר פסק דינו של ביהמ"ש קמא שקבע כי אי בקשת המערער כי יוצג לו רישיון הנהיגה מלמד כי לא נקט בכל האמצעים הסבירים הנדרשים, וכן לאחרונה ברע"פ 4936/12 סלאח האני נ. מ"י (פורסם בנבו).

לפיכך, אני סבורה כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר, וכן כי הנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי נקט בכל האמצעים הסבירים בטרם התיר לאלן לנהוג.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ב כסלו תשע"ג, 06/12/2012 במעמד הנוכחים.

ב"כ המאשימה טוען לעונש: הנאשם הורשע בעבירה של הרשאה לאחר שאינו מורשה לנהוג ברכב כלל. מדובר באחת מן העבירות החמורות שבפקודת התעבורה שכן ברשות הנאשם קיים רכב אשר הוכר לא פעם בפסיקה ככלי נשק לכל דבר ועניין ועל הנאשם היה לנהוג בו באחריות ולא למסור אותו לכל אדם ובטח כאשר אינו מורשה. אין צורך להכביר במילים על מידת הסיכון הטמונה בהרשאה לאחר שכן אינו עבר הכשרה כלל ולא למד לתפעל את הרכב ולהתמודד עם סכנות הכביש, שכן הכביש הינו מקום מסוכן מטבעו. הדבר מגביר את הסיכון לתאונת דרכים ופגיעה בעוברי אורח תמימים ובנס לא נפגע איש מהמקרה הזה. אבקש להטיל על הנאשם ענישה מרתיעה ביותר שתכלול עונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס. כמובן פסילה ארוכה. הנאשם נוהג משנת 2003 ולחובתו 2 הרשעות קודמות. מוגש ומסומן ת/10.

ב"כ הנאשם טוען לעונש: אנו טענו את מה שטענו ומסרנו את כל החומר. החוק אומר שהוא צריך לעשות את כל הפעולות הנדרשות. אני טוען זאת לקולה. מבחינת הנאשם הוא לא התעלם לחלוטין הוא ביצע מבחינתו את כל הפעולות שהוא חשב שמצדיקות. בית המשפט קבע שהוא לא ביצע את כל הפעולות אני בטוח שזה לא יקרה שוב. אין ספק שלהבא הוא יבקש את הרישיון בפועל. לכן הנסיבות במקרה שלו הן נסיבות מקלות. אני רוצה להציג פסיקה שמדברת פחות או יותר על מאסר על תנאי ומס' חודשי פסילה. אבקש להסתפק במאסר על תנאי ופסילה. מבחינת הנאשם זה לקח שהוא הבין, לא יחזור עליו וצריך להתחשב. לולא היה חושב שהוא לא עשה את הכל היה מודה מלכתחילה והיה חוסך מזמנו של בית המשפט. אני מגיש פסיקה שאמנם מתייחסת לסעיף 10א' אבל אני מבקש להקיש ממנה לענייננו.

הנאשם: רציתי להוסיף שלא מסרתי למישהו לא אחראי, הוא בן אדם מבוגר, למדתי לקח. זה לא יקרה עוד פעם .

<#5#>

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות, שהוגשו כולן בהסכמה, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

העבירה כשלעצמה הינה עבירה חמורה, נסיבות ביצוע העבירה במקרה זה הינן מקלות, במובן זה שהנאשם פעל למען בדיקת שאלת הרשאתו של הנהג לנהיגה אלא שלטעמי לא ביצע את הבדיקה הראויה, וכפי שציינתי בהכרעת הדין, גם הפשוטה לביצוע.

הנאשם נוהג משנת 2003 ולחובתו 2 הרשעות, האחת משנת 2005 בגין אי ציות לתמרור עצור והשניה משנת 2009 בגין פקיעת רישיון נהיגה למשך פחות מ – 6 חודשים, דהיינו – עברו איננו מכביד.

בהתחשב בחומרת המעשה, בנסיבותיו, במידת אשמו של הנאשם, בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו ובמדיניות הענישה הנוהגת, מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם הינו:

* מאסר לתקופה שבין ללא מאסר לבין 8 חודשי מאסר * פסילה בפועל לתקופה שבין 3 חודשים לבין 9 חודשים * קנס שינוע בין 500 ₪ לבין 2,500 ₪.

לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה ואת טיעוני הצדדים אני מטילה בזה על הנאשם את העונשים הבאים:

אני גוזרת על הנאשם 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגת רכב בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה או נהיגת רכב ללא רשיון נהיגה תקף לפי סעיף 10 (א) או (ב) לפקודת התעבורה.

אני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה בפועל לתקופה של 4 חודשים. הפקדת רשיון הנהיגה תיעשה עד ליום 1.1.13 שעה 12:00 במזכירות בית משפט השלום בנצרת.

אני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך שנתיים.

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך -. 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו.

הקנס ישולם ב- 4 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.2.13 ואילך. איחור בתשלום אחד יעמיד את הקרן לפירעון מידי.

הודע על זכות ערעור בבית משפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מיום הודעת גזר הדין.

<#6#>

ניתן והודע היום כ"ב כסלו תשע"ג, 06/12/2012 במעמד הנוכחים.

עריכת המסמך: אפרת גור