1. ההליך

מדובר בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, שליד עיריית אילת מיום 18.3.12, בה הוחלט לדחות שני עררים של המערערת כנגד החלטת המשיב באשר לחיובה בארנונה לשנים 2010-2011.

המערערת מחזיקה בנכס המשמש כסופרמרקט.

ביום 18.2.04, הטיל המשיב על המערערת שומת ארנונה לפי סיווגים של סופרמרקט, מחסנים ומקלטים, משרדים, קרקע תפוסה וסיווגים נוספים, וכך נעשה עד לשנת 2010.

ביום 8.4.10, הטיל המשיב על המערערת בגין אותו נכס שומה מתחילת שנת 2010, בה נעשה שינוי סיווג ביחס לשטחים שסווגו קודם לכן כמחסנים, מקלטים ומשרדים, אשר סווגו גם הם באותה שומה כסופרמרקט, תוך הפחתת השטח הכולל של הסופרמרקט, המחסנים, המשרדים, המקלטים והקרקע התפוסה.

בהשגה שהוגשה על השומה הנ"ל, טענה המערערת שהייתה גביית יתר של הארנונה בגין שטחים שלגביהם התברר שהיו קטנים יותר, שהשינוי בשומה האחרונה בגין שטחי המחסנים נעשה שלא כדין, שאותה יש להשיב, שינוי מדיניות אסור ביחס לשטחי המחסן והשגות ביחס לחיובים הראויים בגין שטחי הנכס השונים, כאמור בסעיף 6.ג. להודעת הערר(נספח ז' למוצגי המערערת).

בערר טען ב"כ המערערת, כי העיריה שינתה שלא כדין את מדיניותה בגין מחסנים ומקלטים, אף שלא היה כל שינוי בשימוש, שהדבר נעשה באופן רטרואקטיבי שלא כדין לגבי תחילת שנת 2010, כי יש להשיב את תשלומי היתר ששולמו בגין גודל השטחים, על פי השומות שנעשו קודם לכן שלא כדין, כי אין להשית ארנונה על שטחים ריקים בתעריף של סופרמרקט, וכי אין להטיל ארנונה על שטחי חניה בהם לא נעשה שימוש על ידי המערערת.

בקשר לכך הוחלט בוועדת הערר, כי אין מדובר בחיוב רטרואקטיבי אלא בתיקון שומה לאותה שנת מס, שדומה שאין מחלוקת באשר לסיווג השטח המקורה כקרקע תפוסה, שאין מקום לסווג חניה פתוחה לציבור כחניונים- קמפינג או כחניון מקורה בתשלום וכי טענת העוררת ביחס לשטח שסומן 6 בתשריט לא הועלתה בהודעת הערר ושטח זה משמש לחניה תפעולית ובדין סווגה כקרקע תפוסה.

באשר לסיווג השטחים, נקבע שלא חלה טעות בהחלטת המשיב, הואיל וקיימת זיקה בין שטח הסופרמרקט ובין המחסנים, המשרדים, הגלריה והמקלט המהווים חלק בלתי נפרד מהסופרמרקט.

באשר לסיווג השטח המקורה, נאמר בהחלטת ועדת הערר כי דומה שאין מחלוקת באשר לסיווג השטחים הנ"ל כקרקע תפוסה, כאמור בסעיף 20-21 לסיכומי העוררת בוועדת הערר ובסעיף 27 לסיכומי המשיב בוועדת הערר.

באשר לחניון, נדחתה טענת העוררת בוועדת הערר שיש לחייב את החניון שסומן 4 ו-6 בתסריט כ"חניוני קמפינג" או כ"חניון לא מקורה בתשלום", בנימוק שאין מדובר בחניון קמפינג או בחניון בתשלום.

באשר לשטח המסומן 6 בתסריט, נדחתה טענת העוררת בסיכומיה בוועדת הערר שיש להשית את החיוב בגין שטח זה על חברת "לומדעת", בנימוק שהעוררת לא העלתה טענה זאת בהודעת הערר, וגם לגוף העניין משמש שטח זה חנייה תפעולית של העוררת לצורך פריקה וטעינה, ועל כן סווג כדין כקרקע תפוסה.

2. הערעור

בערעור חזר ב"כ המערערת על טענותיו האמורות, כי שינוי הסיווג נעשה באופן רטרואקטיבי ושלא כדין.

בקשר לרטרואקטיביות, טען כי לא היה מקום לשנות את הסיווג ביום 8.4.10 רטרואקטיבית לתחילת שנת 2010.

בקשר לשינוי הסיווג, טען שכאשר רצתה עיריית אילת להטיל על מחסן תעריף של הנכס העיקרי, עשתה כן במפורש, כפי שעשתה ביחס לבנקים, שהוגדרו ככוללים מחסן, בעוד שלגבי סופרמרקטים לא הייתה התייחסות מפורשת למחסנים ככלולים בסופרמרקטים. במקרה זה, אין מדובר בתיקון טעות בשומת הארנונה ולא הוכחה כל טעות, אלא בשינוי במדיניות הפרשנית שהייתה קיימת לאורך השנים, כאשר שינוי כזה טעון אישור שר הפנים ושר האוצר.

לחלופין, טען כי יש להבחין בין שטחי האחסנה החיצוניים המנותקים מן הנכס ושטחי קומת הגלריה, שלא נעשה בה שימוש, ובין יתר חלקי הנכס.

בקשר לכך הפנה, בין השאר, לעע"ם, 3874/02 עיריית חדרה נ' שיקרצי ולבר"מ 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חב' מישל מרסייה בע"מ.

ביחס לגביית היתר בשנים 2004 – 2011, טען ששומות העבר התבססו על מדידה שנערכה על ידי העירייה עצמה, ומשהתבררה הטעות, צריכה הייתה העירייה להשיב את הכספים שנגבו ביתר.

באשר לסיווג שטח לא מקורה המשמש לחניה ללא תשלום ושטח החניה לחיוב, טען שמדובר בשטח המשמש לחניה לציבור הרחב ללא תשלום, כאשר בצו הארנונה יש התייחסות ל"קרקע תפוסה, חניון מקורה המשמש לחניית רכב בתשלום, חניון המשמש לחניית רכב כבד או רכב פרטי בתשלום, חניונים (קמפינג) ומלונות" ואין בצו הארנונה סיווג לחניה פתוחה לציבור ללא תשלום, ועל כן לא היה מקום לסווג את השטחים כקרקע תפוסה.

לטענתו, כאשר אין סיווג מתאים בצו הארנונה יש לבחור בסיווג הדומה ביותר, כגון: חניונים לקמפינג או חניונים בתשלום, ולא כקרקע תפוסה.

בנוסף, המשיב השית על המערערת חיוב ארנונה על כל שטח החניה ולא חילק את השטח בין המערערת ובין הנישום האחר המחזיק בנכס באותו בנין, כאשר חניה זו מיועדת לשימושם של המערערת ושל הנישום האחר ולקוחותיהם.

בהתאם למוסכם בין הצדדים ולהחלטת ביהמ"ש מיום 12.6.12, יש ליישם את החיובים המעודכנים ככל שיש להם בסיס, מיום 8.4.12 ולא מיום 1.4.12 כפי שהחליטה העירייה לעשות על דעת עצמה ובניגוד להסכמתה.

3. לטענת המשיב:

אין להתערב בממצאים עובדתיים של הועדה.

המבנה הינו מבנה הומוגני שכל חלקיו משרתים תכלית אחת, ועל כן יש לסווגו על כל חלקיו בסיווג אחד. בקשר לכך הפנה בין השאר, לבר"מ 9205/05 מנהל הארנונה עיריית טבריה נ' היפרשוק 1991 בע"מ, תק-על 2006(4), 1520. בקשר לכך, שינוי מדיניות אינו מנוגד להוראות ההקפאה, כפי שעולה מעע"מ 3254/11 עיריית הרצליה נ' גבע (פורסם בנבו ביום 14.5.12).

ביחס לשטחים הריקים, אין מדובר בשטחים נפרדים משטח הסופרמרקט, והם מהווים חלק אינטגרלי מהעסק העיקרי.

סיווג שטח וחניון נעשה כדין, לאור העובדה שאין מדובר בחניה בתשלום אלא בחניה פתוחה לציבור, ואין מדובר בחניון מסוג קמפינג, וכי המערערת הינה המחזיקה, בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס, בשטח החניון שנכלל בשומה.

באשר לבקשה להשבת כספים, לא היה מקום לדון בכך בוועדת הערר, ואין מקום לכך גם בערעור מנהלי.

4. לאחר הגשת הערעור הוגשה הודעה מוסכמת בין הצדדים לפיה יחול החיוב השינוי במחלוקת ביחס לשנת 2010, החל מיום 8.4.10.

5. דיון

באשר להודעה המוסכמת, צודק ב"כ המערערת כי יש להחיל את השומה המעודכנת לשנת 2010, החל מיום 8.4.10, ולא מיום 1.4.10, ועל כן אני מורה למשיב לעשות כן. לאור זאת מתייתר הצורך לדון בשאלת הרטרואקטיביות.

באשר לשינוי הסיווג, נראה לי שאין מקום להתערב בקביעתה העובדתית של ועדת הערר שקיימת זיקה בין שטח הסופרמרקט ובין המחסנים, המשרדים, הגלריה והמקלט, המהווים חלק בלתי נפרד מהסופרמרקט. במצב זה, אין מדובר בשינוי סיווג המנוגד להוראות ההקפאה, אלא בתיקון טעות מותר, כפי שעולה מפסיקת בית המשפט העליון שהוצגה על ידי ב"כ המשיב. בקשר לכך, נראה לי, שאין בעובדה שלגבי בנקים יש התייחסות מפורשת למחסנים, כדי לשלול את העיקרון הכללי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון, לפיו יש לסווג מבנה על כל חלקיו המשרתים את תכליתו בהתאם לסיווג של אותו מבנה, גם אם אין התייחסות מפורשת לכך בצו הארנונה.

באשר להסתמכות ב"כ המערערת על פסק הדין בעניין "שיקרצ'י", דובר שם בשינוי סיווג שנעשה בצו הארנונה על ידי מועצת הרשות המקומית, בהגדרה של "מבנה חקלאי", הכפוף להוראות ההקפאה, בעוד שבמקרה זה אין מדובר בשינוי שנעשה בצו הארנונה, אלא בפרשנות של הצו הקיים, שנעשתה על ידי מנהל הארנונה, ביחס לצו הארנונה הקיים, המתחייבת מפסיקת בית המשפט העליון, ממנה עולה, כי הפרשנות של מנהל הארנונה שנעשתה בעבר הייתה שגויה. פרשנות זאת אינה מנוגדת להוראות ההקפאה, כפי שעולה מפסיקת בית המשפט העליון בעע"ם 3254/11 ובר"מ 9205/05 האמורים לעיל.

הוא הדין ביחס לסיווג החניה, אין מקום להתערב בהחלטת הועדה, כי אין מדובר בחניון בתשלום או בחניון מסוג קמפינג, ולכן סווג כקרקע תפוסה.

באשר לשטח המסומן 6 בתשריט, נראה לי, כי משנטען בסעיף 10 לתצהירו של ישעיהו גינוסר, שהוגש לוועדת הערר על ידי המערערת, כי שטח זה משמש את לקוחות של חנויות אחרות הנמצאות שם ונכון ליום הגשת התצהיר את חברת "לומדעת", צריכה הייתה הועדה להתייחס לכך, ולשקול אם אין מקום לראות את השטח כמוחזק על ידי מספר גורמים, ולהשית על המערערת את החיוב בהתאם לכך.

באשר לגביית היתר, צודק ב"כ המשיב, כי לא היה מקום לדון בכך בוועדת הערר, ועל כן אין מקום להיזקק לכך בערעור זה שהוגש על החלטת ועדת הערר.

לאור האמור, אני מורה כי הוצאת השומה המעודכנת לשנת 2010 תחול מיום 8.4.10, ואני דוחה את הבקשה להשית את חיובי הארנונה בחלוקה לפי השימושים שנעשים בפועל בחלקי הנכס כפי שנעשה קודם לכן, גם ביחס לשטח הריק בקומת המרתף ובגלריה.

ביחס לחניונים, אני דוחה את הבקשה לסווג אותם כחניוני קמפינג או כחניון מקורה ללא תשלום, אך אני מורה להחזיר את העניין לוועדת הערר על מנת להתייחס לטענת המערער ביחס לשטחי החנייה שאינם מוחזקים באופן בלעדי על ידי המערערת, אלא גם על ידי מחזיקים אחרים, וליתן החלטה בקשר לכך.

באשר לבקשה להורות על השבת תשלומים שנגבו ביתר, אני נמנע מלהיזקק לכך במסגרת הדיון בערעור מנהלי על החלטה של ועדת ערר, הואיל ולא היה מקום לדון בכך בוועדת הערר.

בשים לב לתוצאות הדיון, אני מחייב את המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד למשיב בסך 10,000 ₪.

ניתן היום ט' שבט התשע"ג, 20.1.2013, בהעדר הצדדים.