צד ג': שטאנג בנייה והנדסה בע"מ

בפניי תביעה כספית על סך 4,900 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו לרכב התובעים כתוצאה מכניסתו לבור בכביש אשר ברח' הירדן בקריית שמונה.

טענות התובעים:

התובע 1, מר יהודה בן סימון, הנו בעליו של רכב מסוג דייהו מ.ר. 98-803-23 (להלן: הרכב).

בכתב התביעה המתוקן נטען, כי ביום 16.1.12 בשעה 23:15, עת נהג ברכב בנו, מר בני בן סימון, התובע 2, נכנס הרכב לבור מלא מים אשר נפער בכביש וכתוצאה מכך, ניזוקו בולמי הרכב והציריה.

בהתאם לחוות דעת השמאי אשר צורפה לכתב התביעה המתוקן, נאמד נזק זה בסך של 3,369 ₪ כולל מע"מ . יחד עם זאת, קבע השמאי , כי יש לקזז 35% מערך הנזק נאחר ולא בוצע תיקון בצמוד לאירוע ובשל שימוש קבוע ברכב.

לפיכך, אמד השמאי את שווי הנזק בסך של 1,872 ₪ ללא מע"מ. כמו כן, צורף חשבון עסקה ממנו עולה כי שכ"ט השמאי הינו 468 ₪ כולל מע"מ.

טענות הנתבעת:

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי דין התביעה כנגדה להידחות.

בפתח הדברים טענה הנתבעת כי אין כל יריבות בינה ובין התובע 2.

הנתבעת אישרה כי במועד הנזכר בכתב התביעה, בוצעו עבודות שיפוץ מקיפות ברח' הירדן ואולם, לא עלה בידי התובעים להוכיח את עצם קרות האירוע ואת הקשר הסיבתי בין האירוע ובין הנזקים הנטענים.

כעולה מטיעוני התובעים עצמם, הם היו מודעים למצב הכביש ובכל זאת בחרו להסתכן ולנסוע בו ומשכך, האחריות לקרות הנזקים באם אכן התרחשו מוטלת על כתפיהם בלבד.

הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' כנגד חברת שטאנג בנייה והנדסה בע"מ (להלן: צד ג') במסגרתה נטען, כי ככל שתתקבל התביעה אזי, האחריות לקרות האירוע מוטלת על כתפי צד ג'.

לטענת הנתבעת, ככל שיעלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם אזי האחריות לקרות האירוע מונחת לפתחו של צד ג' , מכיוון שהוא זה אשר החזיק בשטח בעת קרות האירוע ומכוח דיני הנזיקין עליו מוטלת חובת הזהירות.

כמו כן, ביקשה הנתבעת להשתית את ההודעה על הוראות ההסכם אשר נכרת בינה ובין צד ג' ואשר במסגרתו הובהר, כי האחריות לכל הנזקים אשר יגרמו למאן דהו במהלך ביצוע העבודות, תושת על כתפי צד ג'.

טענות צד ג':

לטענת צד ג' , יש להורות על דחיית התביעה שכן המדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית.

התובעים לא הציגו כל תיעוד של הבור הנטען ולמעשה, לא הובאה כל ראיה היכולה לקשור בין אותו הבור ובין הנזקים הנטענים.

בכל אופן, אף לשיטת התובעים עצמם , הליקויים בכביש היו קיימים עובר לתחילת העבודות על ידה באותו אזור.

דין ההודעה לצד ג' להידחות מן הטעם , שאף הנתבעת אינה יודעת לזהות את אותו הבור ולפיכך, אין היא יכולה לייחס לצד ג' רשלנות כלשהי.

לטענת צד ג', בשטח ננקטו כל צעדי הזהירות להם התחייבה במסגרת ההסכם בינה ובין הנתבעת.

צד ג' הפנתה לסתירות בין טענות התובעים לעניין היקף ומהות הנזק אשר לטענתם נגרם לרכבם.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הובאו לעיוני , הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ואנמק.

מעיון בכתב התביעה עולה, כי התובע 2 אינו בעל הרכב ולא נטען כי נגרם לו נזק כלשהו בעקבות האירוע הנטען. לפיכך, כבר בשלב זה יש מקום לדחות את תביעתו מחמת היעדר יריבות.

השאלה הראשונה הצריכה מענה הינה, האם עלה בידי התובעים להוכיח את עצם קרות האירוע?

סבורני, כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית ואנמק.

בפתח הדברים יצוין, כי התובעים לא צירפו לכתב התביעה תמונה בה תועד הבור אליו נכנסו עם רכבם.

במסגרת הדיון אשר התקיים ביום 28.11.12, התבקשו התובעים לתקן את כתב התביעה כך שיצוין בו מיקומו המדויק של אותו הבור ואולם, בכתב התביעה המתוקן ניתן רק תיאור כללי של המקום בו היה הבור וצוין, כי המדובר במקום הסמוך לכיכר.

העדות הישירה היחידה לעניין עצם קרות האירוע, הינה של התובע 2.

במסגרת הדיון אשר התקיים ביום 28.11.12 תיאר התובע 2 את אשר אירע. יצוין, כי הן במסגרת עדותו זו והן במסגרת כתב התביעה המקורי לא ציין התובע 2 כי מישהו אחר היה עד לקרות התאונה ו/או לפעולות חילוץ הרכב.

לפיכך, לא ברור מדוע רק במסגרת כתב התביעה המתוקן נטען , כי אחיו של התובע 2 ובנו של התובע 1 ורעייתו היו עדים לפעולות חילוץ הרכב.

בכל אופן, מטעמים השמורים עימם נמנעו התובעים מלזמן עדים אלה להעיד בהליך זה והימנעות זו נזקפת לחובתם.

התובעים אף לא הביאו כל ראיה לפיה פנו אל המוקד העירוני ודיווחו על קרות האירוע בסמוך להתרחשותו. כל אשר צורף לכתב התביעה המקורי , הוא מכתב דרישה מיום 23.1.12.

התובעים אף לא סיפקו תיאור מדויק של הבור נשוא תביעתם וברי, כי אף בכך יש כדי לפגוע במשקל אותו ניתן לייחס לתביעתם.

בהקשר זה יצוין, כי במסגרת כתב התביעה המקורי נטען , כי המדובר בבור גדול ואילו במסגרת כתב התביעה המתוקן נטען לראשונה , כי המדובר בבור אשר לפניו הייתה גבשושית כלשהי.

עוד יצוין, כי במסגרת כתב התביעה המקורי טענו התובעים כי הנזק אשר נגרם לרכבם האירוע כלל אף את הצמיג ואת הג'נט ואולם, הן במסגרת פנייתם לנתבעת והן בהצעת המחיר מיום 17.1.12 לא צוין כי אף חלקים אלה ניזוקו.

תמיהה נוספת העולה מגרסת התובעים מתייחסת למצבו של הרכב לאחר קרות התאונה ובמה דברים אמורים?

הן בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן נטען, כי רכב התובעים הושבת בעקבות התאונה ואולם, מעיון בחוות דעת השמאי עולה, כי ברכב נעשה שימוש לאחר קרות התאונה ומשכך, אף מצא השמאי כי יש מקום לקזז 35% מערך הנזק.

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי לא עלה בידי התובעים להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת את עצם קרות האירוע ואת המיקום בו התרחש.

למעלה מן הצורך יצוין, כי הן במסגרת כתב התביעה המקורי והן בעדותו של התובע 1 אישרו התובעים כי ידעו שהמדובר בכביש משובש בו מתבצעות עבודות שיפוץ.

מפי התובעים לא נשמעה כל טענה לפיה לא קיימת דרך חלופית ובמצב דברים זה, סבורני כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה , היה מקום לייחס להם אשם תורם בשיעור ניכר ואולם, משלא עלה בידי התובעים להוכיח תביעתם אין מקום להכריע בכך.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה כאמור את התביעה על כל רבדיה.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בסך 300 ₪.

דין ההודעה לצד ג' להידחות. הנתבעת תישא בהוצאות צד ג' בסך של 150 ₪.

ניתן היום, כ"ג אדר ב תשע"ד, 25 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.