הבקשה והרקע בתמצית:

1. לפני בקשת המשיבים 1-2, ראש עיריית הרצליה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה (להלן: "המבקשים"), להבהרת פסק הדין שניתן על ידי חברי, כב' השופט (בדימוס) ד"ר עודד מודריק, ביום 17.1.2016.

כב' השופט מודריק יצא לגמלאות מיד לאחר מתן פסק הדין, ועל כן הבקשה דנא נדונה לפני.

1. פסק הדין עסק בשאלת חוקיותו, תקפותו ויעילותו של מתווה פעולה שהתוותה הוועדה המקומית, לשם יישום פסק הדין של בית המשפט העליון, בתיק עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, בו נקבע כי הדירות במתחם המרינה בהרצליה יהיו בשימוש ציבורי למשך מרבית ימות השנה (למעלה ממחצית השנה במצטבר), כשוועדת התכנון המקומית האמונה על אכיפתם של דיני התו"ב בשטחה תיישם ותאכוף את הכללים לעניין זה. לא נקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון דרך מסוימת למימושו (ר' עמ' 5 לפסק הדין דנא).
2. לאחר דיונים בין הגורמים השונים (העותרים, המשיבות ומשרד התיירות), הוציאה הוועדה המקומית ביום 7.12.2011 מתווה לפיו בתוך 90 יום הדירות יוצאו לניהול חיצוני תוך קביעת חובות דיווח, כשבעלי הדירות יהיו זכאים להשתמש בדירותיהם 3 חודשים בשנה, כשביתר הזמן תושכרנה הדירות לציבור הרחב לפרק זמן שלא יעלה על 3 חודשים (להלן: "המתווה"). מתווה זה היה מצומצם מהמתווה המקורי, שהטיל מגבלות כגון חברת ניהול אחת לכל בניין, ריהוט אחיד בדירות, חובה לספק שירותים שונים (חדרנות, כבלים, אבטחה ודלפק קבלה), קביעת משך אירוח של ימים בודדים, ועוד.
3. כנגד המתווה הוגשו 13 עתירות המקיפות מאות עותרים שלא השלימו עימו. טענות העותרים נגעו לעצם סמכות הוועדה לקבוע את המתווה, להשגות על דרכי גיבוש המתווה, ולטענות בנוגע להוראות המתווה עצמו, שלטענתם אינו מידתי ופוגע למעלה מהנדרש בזכויותיהם.
4. בית המשפט הציג "בהרחבה – אולי רבה מדי - את טיעוני העותרים.. כדי להראות שכל הטענות והמענות נשקלו חזור ושקול" (עמ' 70 פסקה שנייה לפסק הדין) וקבע את מסקנותיו ב-6 ראשי פרקים, כדלקמן:
   1. המשמעות האופרטיבית של פסק הדין של בית המשפט העליון – נקבע בין היתר, כי בית המשפט העליון הטיל על מוסד התכנון המקומי חובה להתוות (ולאו דווקא להתקין) תכנית (מנגנון כופה) שמכוחה יתממש ייעוד הדירות כדירות נופש, המתאפיין בהיותו מוגבל מאד בזמן, כשהדירות עומדות לשימושו של הציבור הרחב.
   2. דרכי גיבוש המתווה – נקבע, כי לא נפל בשימוע פגם של העדר השמעת טיעון מלאה, כי העותרים אינם רשאים להלין על תשתית מידע לקויה כשהם עצמם הניחו קשיים על דרכי איסוף המידע וכי גורמי הרשות בחנו חלופות.
   3. סמכות הוועדה המקומית להתקין את המתווה - נקבע כי עניינו של המתווה אינו בהגבלת שימושי קרקע, הגבלה אשר נקבעה בתוכנית המתאר הארצית ובתוכניות החלות על המתחם, אלא נועד ליישום המגבלות. לוועדה סמכות להתוות את המתווה הן מכוח הוראת בית המשפט העליון והן מכוח הוראת הדין המורה למוסד התכנון המקומי לנקוט צעדים להבטחת קיומו של חוק התכנון ותקנותיו.
   4. סבירות המתווה - נקבע כי המתווה עונה "אחד לאחד" על קווי המתאר שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט עליון ואינו פוגע פגיעה בלתי מידתית בזכות יסוד חוקתית. עוד נקבע, כי בחינת האפשרויות החליפיות מעלה שהמתווה הוא האפשרות הסבירה ביותר.

נקבע כי "אין להניח בשום פנים בידי בעלי הנכסים חירות להשכיר את הנכסים בעצמם (במגבלות זמן ותכלית). אין כל אפשרות לפקח על הנעשה בידי מאות בעלי נכסים שכל אחד מפרש את הדין והפסק לפי הבנתו ואיש הישר בעיניו יעשה. אין לקבל גם מצב (נשאף בידי בעלי נכסים רבים) שהנכס יעמוד ריק ובלתי מושכר שכן מצב זה סותר את זכותו של הציבור לנגישות לחוף הים ולשימוש במאגר הדירות הסמוך לים לנופש. חובת דיווח בלבד אינה מספקת. מן ההכרח להפקיד את ההשכרה (למועדים קצובים) בידי גורם נאמן נטול אינטרס לשחר לפתחו של צד כלשהו". כב' השופט מצא כי "המתווה טומן בחובו סיכוני כישלון רבים" ועל כן יש מקום לשתי הערות אלה:

"ראשית גורמי הוועדה המקומית והעירייה יבחנו אפשרות לעידוד פעילות השכרה יעילה מצד חברות הניהול.. צריך להימנע ממצב שבו לחברת הניהול אין סיכון וסיכוני הפסד הם על בעלי הנכסים בלבד.."

"שנית, ברור (וכך גם הוצהר מפי בא כוח הוועדה המקומית) למתווה יינתן תוקף זמני בלבד. בתום 10 חודשים הפעלה יהיה צורך לערוך בחינה מחדש, להפיק לקחים ולקבוע את דרך הפעולה לעתיד".

(עמ' 77 לפסק הדין).

קביעה זו, היא העומדת ביסוד הבקשה שבפני.

• 1. השלכות על רוכשים מוקדמים – נקבע כי אין לטענות הרוכשים המוקדמים הצדקה, הן מן הטעם שגם הם אינם מחזיקים בדירות מגורים אלא בדירות נופש (אך לעומת הרוכשים האחרים – אינם נתונים לפיקוח) והן מן הטעם שהם לא ביקשו ונמנעו באורח מודע מלהצטרף כצד לערעור בבית המשפט העליון, והם מושתקים מלטעון כלפיו.
  2. מסקנה מסכמת – בסיכומו של דבר העתירה נדחתה "כפוף לחיוב המשיבות 1,2 לשקול דרכים שיבטיחו "עידוד" לחברות הניהול להתאמץ ולהשכיר את הדירות בהתאם למגבלות פסק הדין. נוסף לכך, המתווה יעמוד בתוקפו לתקופת ניסיון בת 10 חודשים מיום 6.3.16".

טענות המבקשים:

1. לשיטת המבקשים, הקביעה כי "המתווה יעמוד בתוקפו לתקופת ניסיון בת 10 חודשים אינה ברורה מספיק, שכן עלולים לפרש אותה כי בתום 10 חודשים תופסק פעילות המתווה באופן אוטומטי. בית המשפט התבקש להבהיר, כי פסק הדין אינו מחייב את המבקשים להפסיק את פעולת המתווה בתוך 10 חודשים, אלא לקיים בחינה של תוצאות יישומו עד אז, הפקת לקחים וקביעת דרך הפעולה להמשך, כאשר המתווה מוסיף לעמוד בתקפו.
2. כמו כן טענו המבקשים, כי נפלה טעות סופר בעמ' 77 פסקה אחרונה בפסק הדין שבה נכתב "ברור (וכך גם הוצהר מפי בא כוח הוועדה המקומית) למתווה יינתן תוקף זמני בלבד", שכן הוועדה המקומית ו/או ב"כ מעולם לא הצהירו כך, והטעות התחבירית במשפט מרמזת כי אולי נפל שיבוש כלשהו.
3. בנוסף טענו, כי לא ניתן להבטיח שבתוך 10 חודשים ניתן יהיה להסיק מסקנות נחרצות לגבי אופן פעולת המתווה, שכן לבעלי הדירות יש זכות לשהות בהם, ויש צורך להכין את הדירות להשכרה מלונאית, וצפויים "חבלי לידה" ליישום המתווה, כשלא ברור כמה זמן "נטו" תבוצע בפועל השכרה כזו ועד כמה ניתן יהיה להסיק מסקנות מפרק זמן קצר יחסית זה.

טענות העותרים

1. חלק מהעותרים הגישו תגובות מטעמם, ובהן התנגדו לבקשה.
2. לעותרים בעת"מ 60876-03-11, עת"מ 38871-05-11 ועת"מ 38844-05-12, ארבע טענות עיקריות:
   1. הדין אינו מכיר באפשרות של בקשה להבהרה, אלא ע"י רשם ההוצאה לפועל מכוח חוק ההוצאה לפועל בלבד. נטען, כי עיקרון על בשיטתנו שבית המשפט מסיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין ולאחריו בית המשפט אינו יכול להידרש שוב לנושא ההתדיינות, אלא במסגרת המצומצמת לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, או סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט");
   2. עניינה של הבקשה אינו הבהרה אלא שינוי מהותי של פסק דין, ואינה נמנית על סוג הטעויות המפורטות בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט העוסקות בשיבושים טכניים הנובעים מהיסח הדעת;
   3. הסמכות לתיקון או הבהרה נתונה רק למותב שנתן את פסק הדין, ומשפרש כב' השופט מודריק לגמלאות, לא ניתן עוד להפעיל סמכות זו. לטענת העותרים, דיון בבקשה על ידי מותב אחר תהווה הלכה למעשה מעין ערכאת ערעור על פסק הדין;
   4. גם לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה מאחר שלשון פסק הדין ברורה ומבטאת את כוונתו הברורה של בית המשפט, כי למתווה יינתן תוקף זמני בלבד, וזאת נוכח הקשיים במתווה, הליקויים הרבים באופן קבלתו והשלכותיו החמורות על קניינם הפרטי של העותרים. נטען, כי המשיבות מבקשות שינוי מהותי בפסק הדין – שהמתווה יעמוד בתוקפו לתקופה בלתי מוגבלת, והדרך היחידה להשיג על פסק הדין היא באמצעות הגשת ערעור. לגישת העותרים, על פי פסק הדין, לאחר 10 חודשים המתווה בטל ומבוטל, על הוועדה מוטלת החובה להתכנס לדון מחדש במתווה לאור הממצאים שעליה לאסוף, לתת לעותרים זכות שימוע, ורק אז לקבל החלטות שתהיינה כפופות לבחינה שיפוטית חדשה.

נטען, כי אם המבקשות סבורות שפרק הזמן של 10 חודשים לניסוי המתווה אינו מספיק, עליהן להתכבד ולהגיש ערעור.

1. טענות העותרים בעת"מ 18112-05-12

טענותיהם דומות לטענות יתר העותרים.

עוד טענו, כי לא נכון ששופט אחר שייכנס לתיק יפרש ויבהיר את פסה"ד ויישב למעשה כערכאת ערעור בלתי פורמלית על פסק הדין.

כמו כן טענו, כי פסק הדין ברור, חד משמעי ואינו דורש הבהרה, כשברור שכעבור 10 חודשים המתווה לא יעמוד בתוקפו.

1. טענות העותרים בעת"מ 38821-05-11 (הרוכשים המוקדמים)

גם עותרים אלו טוענים, כי הדין אינו מכיר באפשרות של הגשת בקשת הבהרה ביחס לפסק דין, וכי הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט עניינה ב"תיקונים טכניים ואחרים אשר מהם עולה, כי נפלה שגגה טכנית ומקרית" בעוד התיקון המבוקש על ידי המבקשים אינו תיקון טכני או אקראי אלא מבוקש מבית המשפט להתערב ולקבוע ממצאים שלא נקבעו בפסק הדין.

עוד נטען, כי פסק הדין אינו דרוש הבהרה בעניין סוגיית תוקפו של המתווה, כשדברי בית המשפט בעניין הם ברורים, כשקבע כי "המתווה טומן בחובו סיכוי כישלון רבים" ואף קבע כי "נראה לו נכון בהיבט העובדתי שהמתווה עלול להשפיע השפעה קשה על ערך נכסיהם ועל איכות חייהם של הרוכשים המוקדמים". כשלאור דברים אלו קבע מנגנונים למזעור הנזק וחומרת הפגיעה ובין היתר קבע כי למתווה יינתן תוקף זמני בלבד.

כמו כן הוסף גם על ידי עותרים אלו, כי המותב שיידון בבקשה אינו המותב שכתב את פסק הדין ולכן אין ביכולתו להבהיר קביעות שלא ניתנו על ידו.

טענות המבקשים בתשובה מטעמם

1. המבקשים סבורים, כי בקשתם נכנסת בגדרי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, אשר נועד לאפשר לבית המשפט לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה.

לגישתם, בניסוח פסק הדין נפל שיבוש אשר הוביל לכך שנכתב בו באופן מוזר וחסר היגיון כי המתווה יעמוד בתוקפו באופן זמני. לשיטתם, מדובר בטעות או שיבוש בניסוח, דהיינו בית המשפט גמר בשעתו לומר דבר אחר מן אשר נכתב, וזאת מהטעמים הבאים:

ראשית, התחביר וההגהה מעידים על כך;

שנית, הקביעה כי המתווה יחדל מלהתקיים בעוד 10 חודשים אינה מתיישבת עם כך שהעתירות נדחו, שכן משמעותה למעשה קבלת העתירות. לשיטתם מדובר במשפט חלקי וקטוע אשר יאפשר לעותרים פרשנות לפיה לאחר 10 חודשים יבוטל המתווה, והתדיינות בנושא לא תסתיים, בשונה מהמצופה מפסק דין המכריע בסכסוך בין הצדדים. המבקשים הוסיפו כי לא בכדי קפצו העותרים על הניסוח השגוי והמשוב כמוצאים שלל רב;

שלישית, מבחינה מהותית מדובר בשיבוש אשר לא עומד בקנה אחד עם כוונתו המקורית של בית המשפט, כשקשה להעלות על הדעת שכוונתו הייתה שהמתווה יעמוד בתוקפו רק 10 חודשים, במיוחד כשאפשרות זו לעולם לא עלתה על הפרק מטעם המבקשים, בניגוד למצוין בפסק הדין. עוד נטען, כי בהפעלת המתווה כרוכים משאבים רבים והרעיון לפיו בית המשפט התכוון לאפשר פרשנות לפיה עוד בשלביו הראשונים של המתווה הוא יחדל להתקיים, הוא אבסורד גמור.

1. המבקשים הוסיפו, כי העותרים אספו חלקי ציטוטים וקטעי אמירות מחוץ להקשר בכדי לשכנע בטענתם שהקביעה שהמתווה יעמוד בתוקפו רק 10 חודשים יכולה לעמוד בקנה אחד עם יתר פסק הדין, אלא שלא בכדי הם עשו מאמץ פתלתל שכזה, שכן ברור להם שאמירה ממנה ניתן להסיק כי המתווה יתבטל בתוך 10 חודשים אינה מתיישבת עם עמדת בית המשפט לאורך פסק הדין ולגופו עם דחיית טענות העותרים.
2. עוד טענו, כי הסמכות לתקן פסק דין אינה סמכות פרסונלית של שופט זה או אחר אשר "מתפוגגת" עם פרישתו, כי אם סמכות הנתונה לבית המשפט.
3. לבסוף, התבקש בית המשפט להבהיר או לתקן את פסק דינו בהתאם לסמכותו לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, ולתקן את השיבוש בניסוח פסק הדין כך שהמתווה ימשיך לעמוד בתוקפו בכפוף לבחינה מחודשת.

דיון והכרעה

1. לפניי שלוש סוגיות בהן יש לדון. האחת, האם מוסמך מותב זה לדון בבקשה שהוגשה, על אף שהוא אינו המותב שנתן את פסק הדין; השנייה, מה סמכותו של בית המשפט "להבהרת" פסק דין לאחר שניתן ובית המשפט "קם מכסאו"; והשלישית, האם המבוקש בבקשה דנא נופל במסגרת סמכותו של בית המשפט לשנות, להבהיר או לתקן את פסק הדין.
2. אשר לסוגיה הראשונה – לעניין סמכותו של שופט שלא נתן את פסק הדין לדון בבקשה לתיקון או הבהרה, יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (28.01.2007) ואין צורך להוסיף עליהם:

"ולבסוף, ביחס לטענה שרק המותב שדן בתיק מוסמך להכריע בבקשה לפי סעיף 81 ...., אציין כי אין ספק, וכך בדין וכך בשכל הישר, שראוי שבקשות לפי סעיף 81 יובאו לפני ההרכב שדן בתיק, אך סבורני כי אין עדיפות זו שוללת את סמכותו של הרכב אחר לדון בבקשה (השוו בג"ץ 2428/99 מדינת ישראל נ' ע. דוויק שופט בית משפט מחוזי תל אביב, פ"ד נד(1), 688), ובוודאי באין מנוס. סעיף 81 אינו מתייחס דווקא למותב שנתן את ההחלטה או פסק הדין נשוא הבקשה ("מצא בית משפט כי נפלה טעות..."), והשוו ללשון סעיף 77 לחוק בתי המשפט "הורשע אדם בבית משפט... מוסמך השופט או המותב שהרשיעו" (ההדגשות הוספו - א"ר); ולבסוף, ושיקולי המדיניות מורים כי אם אכן מדובר בטעויות מהסוג הבא בגדרי סעיף 81 יש לאפשר את תיקונן בבית המשפט המקורי מבלי להיזקק לכלי הערעורי. והרי משמעות קבלתה של הטענה בדבר "אותו מותב" היא שאם פרש שופט או אירע מאורע שמנע מן השופט או ההרכב המקורי להידרש לתיקון, כלו הקיצים ונסתתמו הדרכים, ובוודאי לא לכך כיוון המחוקק". (ההדגשות הוספו - א.ב.)

אם כן, אין כל מניעה כי מותב אחר ידון בבקשה לתיקון פסק הדין בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט, במיוחד לאחר שהבקשה הוגדרה בתשובה לתגובות כבקשה לפי סעיף זה .

1. אשר לסוגיה השנייה – מהי סמכות בית המשפט "להבהרת" פסק הדין לאחר שניתן ובית המשפט "קם מכסאו".

ככלל, לאחר מתן פסק דין, בית המשפט אינו רשאי עוד להידרש לו, למעט במקרים שיפורטו להלן, וזאת מכוח עיקרון גמר המלאכה, ר' ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין, פ"ד נז(5) 462 (2003):

"עקרון "גמר המלאכה" "Functus Officio" נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של וודאות, בטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בענינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער".

1. ברע"א 9078/08 פינקלשטיין נ' טיב בית חרושת לנקניק ובשר מעושן- שותפות מוגבלת (10.04.2009), סקרה כב' השופטת נאור את האפשרויות העומדות בפני בעל דין המעוניין לשנות תוכנו של פסק דין, אביא להלן מדבריה בתמצית:

הדרך הראשונה – הגשת בקשה לתיקון פסק דין בטענה שפסק הדין נגוע בטעות טכנית "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה" (כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט). כב' השופטת נאור מוסיפה כי "טעות כזו ניתן לומר עליה דרך כלל כי הינה: "דבר, אשר נכלל בתוך פסק הדין בשל שגגה, או דבר, אשר אינו נכלל בפסק הדין אך היה במחשבתו של השופט ונשמט מפסק הדין" (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לט(2) 589, 590 (1985)). דרך דיונית זו איננה רלבנטית מקום בו מבקש בעל הדין להכניס בפסק הדין תיקונים מהותיים, שכן היא נוגדת את עקרון סופיות הדיון (ראו: ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, 670 (1978))".

הדרך השנייה – ערעור על פסק הדין. דרך זו "מהווה תקיפה ישירה של פסק הדין, לרוב בטענה כי פסק הדין הוא שגוי, מטעם זה או אחר "דרך זו - ולא בקשה לתיקון פסק דין או בקשה להבהרתו - היא הדרך היחידה הנתונה לבעל דין להביא שינוי של מהות בפסק הדין, להבדיל מתיקון טעות טכנית בו".

הדרך שלישית - בקשה להבהרת פסק דין. "זוהי בקשה אשר מטרתה איננה לתקן בפסק הדין טעות מהותית (כבערעור), או טכנית (כבבקשה לתיקון פסק הדין), אלא להבהיר את כוונת בית המשפט בפסק הדין, שנסתרה מעיני הקורא".

כב' השופטת נאור מתייחסת לשני הקשרים שונים הנוגעים לבקשה להבהרת פסק דין:

האחד, "ההקשר הדיוני הרגיל להגשת בקשה שכזו הינו בגדרם של הליכי הוצאה לפועל שננקטו לביצוע פסק הדין, כאשר ראש ההוצאה לפועל מסיק (ייתכן - לאחר שהונע לכך על-ידי אחד מבעלי הדין) כי פסק הדין, או חלק ממנו: 'טעון הבהרה לשם ביצועו' (ראו: חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, סעיף 12; רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל, פסקה ה(2) (טרם פורסם, 18.1.2007))". (ההדגשות הוספו - א.ב.)

השני, "חלופה שגורה פחות, למעט במקרים בהם פסק הדין אינו ניתן לביצוע בהוצאה לפועל, היא של הגשת תובענה לסעד הצהרתי (להבדיל מבקשה בכתב ל'הבהרת פסק דין') לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין (ראו: ע"א 5403/90 מדינת ישראל נ' ר.א.ם. רבחי את איברהים, פ"ד מו(3) 459 (1992), בג"ץ 4698/01 פלדברג נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסם, 18.12.01))". (ההדגשות הוספו - א.ב.)

1. אם כן, קיימות למעשה 4 אפשרויות לשינוי פסק דין לאחר שניתן. שינויים טכניים באמצעות בקשה לתיקון פסק דין לבית המשפט שנתן את פסק הדין; שינויים מהותיים באמצעות ערעור; שינויים המבהירים חלק בפסק הדין לצורך ביצועו באמצעות בקשה ע"י רשם ההוצאה לפועל; ותובענה לסעד הצהרתי לצורך פרשנות פסק הדין.
2. מהאמור עולה, כי לא קיים הליך של בקשת "הבהרה" לבית המשפט שנתן את פסק הדין, המוגשת על ידי בעל דין.
3. אמנם, דרך זו משאירה את בעל הדין שקיבל פסק דין שלא ניתן לביצוע בהוצאה לפועל [כגון פסק דין הצהרתי או פסק דין שניתן כנגד המדינה (ר' סעיף 7 לחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח – 1959)], ללא אפשרות חוקית יעילה לפנות בבקשת הבהרה לבית המשפט שנתן את פסק הדין, שכן "הוראת סעיף 12 איננה מאפשרת לצדדים או למישהו מהם לפנות ביוזמתם לבית המשפט ולבקש הבהרה.. ובאין תיק (הוצאה לפועל – א.ב.) שנפתח – אין גם אפשרות של פנייה לבית המשפט מצידו של הרשם" דוד בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות 169 (מהדורה שביעית 2015) (להלן: "בר אופיר") וההפניות שם.

אלא שדרך המלך שהותוותה בפסיקה כפתרון לסוגיה זו, הינה הגשת תביעה לפסק דין הצהרתי שיבהיר את פסק הדין (ר' בג"ץ 3060/05 וקנין נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (04.08.2005) וההפניות שם; רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל ׁ(18.1.2007)).

1. דרכי פתרון אפשריות שנדמה שטרם נדונו לגופן, הינן:
   1. האחת, גישתו של המלומד בר אופיר לפיה "במקרה כזה רשאי בעל הדין לפנות בעצמו אל בית המשפט ולבקש הבהרה" (ר' בר אופיר בעמ' 170(1)-171 וההפניות שם).

בר אופיר מפנה בין היתר לפסק הדין בע"א 5403/90 מדינת ישראל נ' ר.א.ם. רבחי את איברהים, פ"ד מו(3) 459 (1992), שבו קבע כב' השופט גולדברג כדלקמן:

"אלא שהכלל האמור יפה, שעה שניתן לבצע את פסק הדין בהוצאה לפועל וניתן ליישם את דרך ההבהרה שבסעיף 12 הנ"ל. אולם משחסומה דרך זו, כגון במקרה שלפנינו, בו ניתן פסק הדין נגד המדינה, ודיני ההוצאה לפועל של פסקי-דין אינם חלים (ראה סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958), כי אז הדעת נותנת, כי אין להשאיר פסק-דין הטעון הבהרה ללא כל תקנה. שאם לא כן, הכיצד יידע שר האוצר במקרה כזה לבצע את פסק הדין, על-פי חובתו בסעיף 7הנ"ל? אין זאת, כי בכגון דא מסורה היוזמה לבעל הדין לפנות לבית המשפט, כדי שיבהיר, על דרך הצהרה, את פסק-דינו, ובכך יתאפשר יישומו." (ההדגשות הוספו – א.ב.)

• 1. השניה, גישתו של חברי כב' השופט אטדגי, בבש"א (ת"א) 160728/08 משעל נ' עיריית תל-אביב-יפו (25.11.2008) [להלן: "פרשת משעל"]. על פי גישה זו ראוי להכשיר את הבהרת פסק הדין באמצעות תיקון פסק הדין בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט:

"חסרונותיה של דרך זו (הגשת תביעה לפסק דין הצהרתי שיבהיר את פסק הדין – א.ב.) על פני הדרך של הגשת בקשה ישירה להבהרת פסק הדין גלויים: ראשית, פשטותה של הדרך האחרונה על פני הראשונה; שנית, מהירות מתן ההכרעה הצפויה בדרך האחרונה על פני דחיית ההכרעה לזמן לא מועט בדרך הראשונה; שלישית, מוטב שהמותב שנתן את פסק הדין יבהיר בעצמו את פסקו, דבר המובטח בדרך האחרונה ואינו מובטח כלל בראשונה. משום כך, אני סבור כי לכל הפחות באותם מקרים שבהם פסק הדין לא נועד לביצוע בדרך של ההוצאה לפועל, וממילא לא ניתן "להפעיל" את סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ובאותם מקרים שבהם טרם נפתח תיק הוצאה לפועל ומי שמבקש את הבהרת פסק הדין מעונין להימנע מפתיחתו, אינטרס שגם רשויות השפיטה והאכיפה צריכות להיות מעונינות בו, הרי שראוי להכשיר את הבהרת פסק הדין באמצעות תיקון פסק הדין בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט" (ההדגשות הוספו – א.ב.)

כפי שמבהיר כב' השופט אטדגי בפסק הדין, ברור שסמכות התיקון וסמכות ההבהרה אינן היינו הך, ברם "אין המדובר באבחנה חדה וברורה. שכן, בשתי הסמכויות נדרשת תוספת מסוימת לפסק הדין, אחרת לא היו מתבקשים התיקון או ההבהרה, אך בשתיהן נדרש גם כי התוספת לא תהיה מהותית ולא תהווה מצע לכתיבת פסק דין חדש.." וכבר נפסק "כי תיקון הבא להבהיר את כוונת פסק הדין במילים בהירות וקולעות יותר, בא בגדר התנאים הקבועים בסעיף 81 לחוק בתי המשפט" (פרשת משעל).

ר' לעניין זה גם החלטת רשם בית המשפט העליון בע"א 8375/02 מדינת ישראל נ' גדילן חברה להשקעות ונכסים בע"מ (23.02.2003):

"לעתים אין התיחום בין תיקון טעות לבין הבהרה ברור, ועשויה להיות חפיפה בין שני מושגים אלה (ראו בג"צ 4648/95 יזראמקס תחנת דלק בע"מ נ' משרד האנרגיה והתשתית דינים עליון מא 76, שם הופנו הצדדים על ידי בית המשפט הגבוה לצדק להליך של תיקון טעות לצורך הבהרתה של החלטה)"

(וכן ר' בש"א 7655/01 ח.י. המנצח בע"מ נ' מיכה גבאי עו"ד  (13.11.2001)ׂׂׂ).

1. ודוק: בכל מקרה גם לפי גישתו המרחיבה של חברי כב' השופט אטדגי, יש לבחון האם בקשת "ההבהרה" נכנסת בגדרי סעיף 81, ואציין, כי כבר נפסק ש"כותרתו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט היא "תיקון טעות בפסק דין". הסעיף מגדיר את המונח "טעות" באופן שמצמצם את תחולתו. הרחבת-יתר של הסעיף עלולה לפגוע ביעילותו וביישומו במקרה המתאים. לעיתים הדרך הקצרה אינה בהכרח הדרך הנכונה והראויה". (בבע"מ 1648/15 פלוני נ' פלונית (12.5.2015) [להלן: "עניין פלוני"])

השוו בהקשר זה סיווג שתיקה בפסק הדין בקשר לשאלת שכר טרחה או הוצאות, כנכנסת בגדרי סעיף 81 לחוק בתי המשפט כ"השמטה מקרית" ולא כעניין מהותי המצריך ערעור, בבר"ם 5720/05 גופר כונס הנכסים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה (5.8.2007):

"סיווג הפסיחה על שאלת שכר הטרחה או ההוצאות בפסק דין כ"השמטה מקרית" רצוי הוא גם מטעמים של מדיניות משפטית. אכן, נראה כי מן הראוי לאפשר לבית המשפט אשר נמנע מלהתייחס לשאלה זו לבאר מהי עמדתו בה כמי שדן בתיק וכמי שיש לו בשל כך יתרון מובנה לבחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך כך ובהם למשל אופן ניהול הדיון על ידי בעלי הדין (ראו תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד, השלמת ההתייחסות לשאלת שכר הטרחה וההוצאות על דרך של תיקון טעות לאחר שזו לא מצאה את מקומה בפסק הדין או בהחלטה, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי ולחסוך בהליכי ערעור שכל עניינם בסוגייה זו בלבד".

1. משעמדתי לעיל על המקרים השונים בהם ניתן להביא לתיקון או שינוי של פסק דין, אפנה כעת לסוגיה השלישית, ואבחן האם הבקשה דנא אכן נכנסת בגדרי אותם מקרים, וליתר דיוק האם הבקשה דנא עומדת בתנאי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, שכן ענייננו בבקשה שהוגשה על ידי בעל דין לבית המשפט שנתן את פסק הדין.
2. כאמור לעיל, דרך התיקון הקבועה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, נועדה לתקן טעות טכנית. סמכות זו "לא נועדה לאפשר לו לתקן שגגות מהותיות בפסיקתו, אלא רק לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה. לשון אחר: הוראות הסעיף לא נועדה 'להרחיב את היריעה ולאפשר תיקונים בפסק-הדין, שאינם אלא מסווה לכתיבת פסק-דין חדש'" (ע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז (4) 017 (1993). הבקשה לתיקון טעות מתייחסת בעיקר "להשמטה טכנית, הנובעת מהיסח הדעת, ולעניינים אשר בית המשפט ביקש לכלול בהחלטתו ושהיה ער לקיומם" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שתים עשרה, 2015)627).

עוד כאמור לעיל, לעיתים הגבול בין טעות לבין בקשת הבהרה אינו ברור, ואף אם ייתכנו מקרים בהם תיטה הכף לכך שלבית המשפט סמכות גם "להבהיר" את פסק הדין בגדרי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, מקום בו בוצעה השמטה מקרית, אלא שגם במקרה זה ההבהרה לא נועדה להוסיף על האמור בו או לפרש אותו באופן שיוצק לתוכו הוראות שלא נתכוון לכלול בו מלכתחילה.

ודוק: בית המשפט אינו מוסמך לעסוק בעניינים מהותיים, לגרוע אותם או לתקנם (גורן, שם). מקום בו סוגיה לא הוכרעה בפסק הדין, אין מקום לתיקון העניין במסגרת סעיף 81 לחוק בתי המשפט. יפים לעניין זה דברי כב' השופט הנדל בעניין פלוני לעיל:

"לאחר שהוגשה מטעם אחד מן הצדדים בקשה להתייחס לסוגיה שלא הוכרעה בפסק הדין הראשון שניתן, נדמה, כי דרך המלך ודאי דורשת שלא להשלים את פסק הדין על ידי בית המשפט לענייני משפחה, על ידי השלמה, תיקון או הבהרה – בדמות דיון בסוגיה שלא זכתה כלל להתייחסות בפסק הדין הראשון. תחת זאת, היה על בית המשפט לענייני משפחה לדחות את הבקשה ולציין כי מלאכתו הסתיימה בעת מתן פסק הדין הראשון, וכי הצד המבקש רשאי לפנות לערכאת הערעור. בראייה, זו, אין זה מעלה או מוריד כי הבקשה הוגשה ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין הראשון."

1. בענייננו על אף טענותיהם שובות הלב של המבקשים, לפיהן בית המשפט דחה את העתירות והקביעה לפיה המתווה יעמוד בתוקפו באופן זמני אינה עולה בקנה אחד עם דחיית העתירות, בפועל, מבוקש לקבוע מה דינו של המתווה בתום 10 חודשים ועד בכלל. קרי, מה תהיינה הנורמות המשפטיות המחייבות את הצדדים בחלוף אותם 10 חודשים.

אין מדובר בהבהרה גרידא או בתיקון השמטה מקרית, אלא בקביעה נורמטיבית חדשה המתווספת לקביעות פסק הדין ומוסיפה להן נדבך על דרך של דיון בסוגיה שלא זכתה להתייחסות בפסק הדין. לאור האמור, התיקון המבוקש אינו מצוי בתחום סמכותו של בית משפט זה, לאחר שניתן פסק הדין ובית המשפט קם מכיסאו (ר' לעניין זה עמ"מ 4794/05 פלוני נ' שר הבטחון (12.06.2005) וההפניות שם).

במצב דברים זה, ככל שלמבקשים השגות על קביעתו של בית המשפט בעניין משך המתווה, אין מנוס מהעלאת טענותיהם במסגרת ערכאת הערעור, על מנת שזו שתתייחס לנושא זה ותקבע כפי שתמצא לנכון, מה יהא בפרק הזמן שלאחר אותם 10 חודשים בהם עסקינן.

סוף דבר

1. הבקשה נדחית. לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ו אדר א' תשע"ו, 06 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.